ציפור שחורה- פרק 15 (פרק אחרון)

דניאל:
הייתי שרוע על הספה בדירה שלי עם סיגריה ביד ובקבוק בירה ביד השנייה. בזמן האחרון ככה העברתי את הערבים שלי, חצי שיכור.
הסיגריה באצבעותיי התקצרה והתקצרה בשעה ששאפתי ממנה שוב ושוב; נתתי לה לשרוף את אצבעותיי בשעה שהתפוררה ביניהן. לא הרגשתי כאב, הייתי מנותק. לגמתי מבקבוק הבירה בידי ובהיתי בתקרה מעליי.
עברו חודש ימים מאז שהתראיתי עם זואי, מאז שדיברתי איתה, מאז שנגעתי בה…
הייתי רואה אותה בשיעור, יושבת במקומה הרגיל, שעונה על דף ומשרבטת, בקושי מביטה בי; עיניה שקועות ומוסטות הצידה. הסתכלתי עליה חולפת על פניי במסדרונות בית הספר ומחוץ לבניינים, צועדת עם פנים מושפלות ואוזניות נעוצות באוזניה כמו תמיד. היא המשיכה להסתובב בחברתו של איאן ובחנתי אם קרטר מתקרב אליה.
קרטר לא סיפר לאף אחד על הקשר ביני לבין זואי וגם לא על המכות שחטף ממני. הוא חזר לבית הספר יום אחרי עם פנים נפוחות וכחולות וחתכים כבדים.
לא הרגשתי דבר כשראיתי את פניו החבולות. לא התחרטתי על מעשיי; כשנזכרתי איך ראיתי את זואי נכנסת למכוניתו ברחוב, ואותו מסיע אותה הרחק מהעיירה, שוכב מעליה כשחולצתה קרועה ומכנסיה מופשלים וצרחותיה בקושי נשמעים מהבכי שלה, עיניה עצומות ומפוחדות, גופה רועד, הרגשתי את הראש שלי פועם בכעס, ידיי היו נקמצים לאגרופים והרגשתי צורך עז להכות ולחבוט במשהו.
למה לא הגעתי לשם מוקדם יותר? מה היה קורה אם הייתי מאחר אפילו ברגע אחד?
לא יכולתי להמשיך לחשוב על מה שהיה יכול לקרות, זה גרם לזעם בלתי נשלט לבעבע בתוכי.
הייתי צריך להפסיק לחשוב עליה, הייתי צריך להתרחק, לא יכולתי להיות לידה.
אני צריך להתרחק.

זואי:
אימא שלי אמרה לי פעם שעדיף שגבר יאהב אותך במידה רבה יותר ממה שאת אוהבת אותו. זה כמו רשת בטחון, שומר עלייך שלא תיפגעי, ונותן לך שליטה מסוימת במערכות היחסים שלך.
שכבתי במיטה שלי ובהיתי בתקרה בשעה שחשבתי על מילותיה של אימי; תהיתי אם אנשים כאלה הם אומללים מטבעם או חזקים מספיק כדי לדעת איך להתגונן מפני הכאב המשתק של האהבה? האם עדיף להתפשר על אהבה רק כדי להגן על הלב שלך? האם עדיף לוותר על מערבולת הרגשות וסחרור החושים של אהבה אמיתית כדי לחיות את החיים בחצי קלאצ'?
לא ידעתי את התשובות לשאלות הללו, וכרגע כשהרגשתי את החור שנפער בחיי לאחר הניתוק שלי מדניאל נטיתי לעבר התשובה הבטוחה שיכולה היתה למנוע ממני את הכאב שהרגשתי.
סוף הסמסטר הגיע ודניאל נשאר כצללית שחורה ברקע; לא דיברתי איתו ולא הסתכלתי עליו אך המחשבות עליו נשארו ולא הפסיקו. הכאיב לי מדי לראות אותו מלמד בכיתה, לדעת שהוא כבר לא איתי, שאני כבר לא שלו.
כאב לי בכול הגוף ולא ידעתי איך להתחמק מזה.
קרטר לא התקרב אליי שוב מאז אותו לילה; סיפרתי לאיאן על מה שקרה (באופן מאוד כללי ולא מפורט) ולאחר יום ראיתי את קרטר צולע אל תוך בית הספר עם חבלות חדשות על פניו ועל גופו, היד שלו היתה חבושה והעין השמאלית שלו היתה כול כך נפוחה שכבר לא היה ניתן לראות את העין. ידעתי שאיאן עשה את זה וידעתי שזה גם עומד לקרות, בגלל זה גם סיפרתי לו. רציתי להפחיד את קרטר עד כדי כך שלא ינסה להתקרב אליי שוב.
נשף סיום הסמסטר היה אמור להיערך בעוד כמה ימים; אני התנדבתי לצלם את הבאים כך שלא אצטרך להיות בתוך הנשף עצמו בלי דייט ובלי חברים. נתנו לי מצלמה ואמרו לי שיארגנו חופה קטנה ומקושטת שתחתה יעמדו הזוגות שרוצים להצטלם.
יום לפני הנשף, היתה לי משמרת ערב בחנות התקליטים; הלימודים הסתיימו רשמית היום והיתה אמורה להיות לנו חופשה בת שבועיים. כול מבחני הסמסטר הסתיימו לפני שלושה ימים והרגשתי הקלה אדירה.
ישבתי בדלפק הקופה ושרבטתי קשקושים באחד הדפים כשדלת החנות נפתחה.
זה היה דניאל.
הלב שלי קפץ מיד בהתרגשות.
"היי," הוא אמר וניגש אל הקופה. זאת היתה הפעם הראשונה שדיברנו מאז אותו לילה.
"היי," אמרתי והרגשתי לפתע געגועים עזים אליו, געגועים שגרמו לבטן שלי להיפער כמו בור שחור וריק.
"מה נשמע?"
"הכול טוב," עניתי. הכול היה רע.
"רציתי לספר לך משהו," הוא אמר ועיניו הכהות נראו רציניות ושקולות. ידיו היו בכיסיו והוא נראה מעט דרוך.
הבטתי בו.
"אני עוזב," הוא אמר. מילותיו הדהדו בתוך החנות. "התפטרתי לפני שבועיים, ואני עוזב עכשיו שהסמסטר נגמר…"
בהיתי בו מבלי לומר דבר ותפס אותי הדחף העז לבכות.
"רציתי לספר לך לפני שאני עוזב," הוא הביט בי כשלא דיברתי.
"מתי?" סוף סוף מצאתי את קולי.
"מחרתיים," הוא ענה. "הכול ארוז כבר…"
זה היה מוקדם מדי, רציתי לצרוח, לבכות, לשחרר את המועקה האדירה שהרגשתי בתוכי. רציתי להגיד לו שלא יעזוב, רציתי שהוא יישאר גם אם אנחנו לא ביחד יותר, רציתי שהוא יהיה פה.
תהיה פה…
"אני לא יודעת מה להגיד," אמרתי והופתעתי לגלות שהקול שלי יציב.
עיניו של דניאל הבזיקו אליי והוא חייך חיוך קטן. "זה בסדר…"
זה לא בסדר.
דניאל הסתובב ללכת ועצר ליד הדלת ופנה להביט בי. הוא הסתכל עליי לכמה שניות ואז אמר, "בהצלחה בכול מה שתעשי…אני יודע שתקרעי את החיים."
הרגשתי כאילו זה לא מה שהוא באמת רצה להגיד לי, אבל דניאל רק קרץ אליי, פתח את הדלת ועזב.

הייתי בנשף, מצלמת את הזוגות החוגגים והמאושרים, כולם היו בהתרגשות, כולם היו שמחים, הם רקדו, שרו, שתו ואכלו.
שנאתי אותם. שנאתי את עצמי שהייתי אומללה כול כך.
ראיתי את דניאל יושב בשולחן של המורים, הוא היה אחד מהמורים שפיקחו על הנשף, ניסיתי לא להביט לעברו אבל עיניי הציצו לעברו שוב ושוב.
לא עמדתי לראות אותו שוב. הוא יעזוב וישאיר אותי מאחור.
לאחר שעה וחצי של ריקודים שבמהלכה כול התלמידים גם הצביעו למלך ומלכת השכבה, התיישבתי ליד אחד השולחנות ושתיתי מים כשלפתע ראיתי את דניאל פוסע לעברי. לרגע חשבתי שאני מתבלבלת והוא מנסה לגשת למישהו אחר אבל הוא עקף את התלמידים וניגש אליי.
"היי," הוא אמר.
"היי," עניתי.
"רוצה לרקוד?" הוא שאל.
הבטתי בו מופתעת. "אבל זה בסדר?" שאלתי מבולבלת.
"אני רק מורה שרוצה לרקוד עם התלמידה האהובה עליו," הוא קרץ אליי והושיט את ידו. הסתכלתי עליו לעוד רגע ואז נטלתי את ידו והוא הוביל אותי אל רחבת הריקודים; הבחנתי בכמה תלמידים זורקים לעברנו מבטים ומתלחששים אבל לא היה אכפת לי.
דניאל הרים את ידיי וכרך אותן סביב כתפיו והוא שם את שלו על מותניי. הרגשתי כאילו עבר נצח מאז שנגעתי בו.
"כולם מסתכלים עלינו…" אמרתי לו.
"את רק חושבת ככה," הוא אמר.
אבל צדקתי, כמעט כולם הביטו בנו; המורים שהיו מפוזרים בקרבת מקום, התלמידים הרוקדים, ראיתי את מדיסון, אוליביה וקרטר נועצים מבטים ומתלחששים בהתרגשות. זה היה כאילו אנחנו בקדמת הבמה וכולם צופים בהצגה הטובה ביותר של העיר.
"אני כבר לא עובד פה," דניאל אמר לי, מתעלם לחלוטין מכולם מסביב. "ואני רק מורה שרוקד עם תלמידה ולא יותר…"
עיניו הכהות הביטו בי ויכולתי להרגיש את הלב שלי מגיב למגע שלו ולמבט שלו.
"לאן אתה הולך?" שאלתי אותו.
הוא משך בכתפו וחייך, "לאן שהחיים ייקחו אותי…" הוא אמר.
"ממתי אתה ילד פרחים?" חייכתי בעוקצנות.
"היי, אני מקשיב לביטלס, לא?" הוא אמר לי. "חשבתי שזה ברור".
נתתי לאצבעות שלי ללטף את עורפו ואת תחתית שיערו.
"אני אתגעגע אליך," אמרתי לו.
הוא חייך קלות שוב. "ואני בהחלט אתגעגע אלייך גם," הוא אמר.
"אתה מבטיח?"
"אני מבטיח"
כול שאר האנשים נעלמו עכשיו מרחבת הריקודים ורק אני ודניאל נשארנו עליו, רוקדים, מחובקים, מסתכלים זה על זה.
רק דניאל ואני.
זה תמיד היה ככה, רק אני והוא, וכרגע זה מה שנשאר.
אני והוא.

באותו לילה כשהגעתי לדירתו, זה היה כאילו שנינו ידענו שזה עומד לקרות; זה היה כאילו דניאל ציפה לי. כול הדירה שלו היתה ריקה עכשיו, כול החפצים שלו נעלמו מהמדפים, הדירה היתה מלאה בארגזים עם כיתובים שונים ונשמעה מוזיקה עדינה מהסטריאו; הדיסק של הביטלס, הדיסק ששמרתי לו ומכרתי לו לפני כמה חודשים.
דניאל סגר מאחוריי את הדלת, הצמיד אותי לדלת, הרים את מותניי וכרך סביבו את רגליי. הוא נישק אותי בלהט, נשיקתו כמהה ומלא תשוקה, שנינו רצינו את זה כבר הרבה זמן וכבר לא היה יותר זמן. הוא עמד לעזוב ואני עמדתי להישאר פה.
הוא הרים את השמלה שלי והרגשתי את אצבעותיו מחליקות על ירכיי ומותניי. אצבעותיו החמות למגע; זרועותיי היו סביב כתפיו והרגשתי את פיו על שלי, נע בלהט, אוהב, רוצה ומלא ציפייה…
הוא סובב אותי כשרגליי עדיין סביבו והוביל אותי לעבר הספה בסלון והשכיב אותי עליו.
החולצה שלו הוסרה.
השמלה שלי היתה על הרצפה.
המוזיקה אפפה אותנו והיתה כמוזיקת רקע.
הוא נישק אותי בכול גופי, גורם לי לרטוט מרוב עונג, להסמיק ולגנוח; אבל זה היה אמור לקרות.
זה תמיד היה דניאל ואני.

לאחר מכן ישבנו חבוקים על הספה; רגליי בחיכו וזרועותיו עוטפות אותי כשראשו על החזה שלי. ליטפתי את שערותיו, אצבעותיי מגששות ועוברות בין שערותיו הבהירות.
השיר בסטריאו התחלף לשיר blackbird. השיר היה רך, מלטף…
"השיר הזה מזכיר לי אותך…" דניאל אמר לי.
"למה?" שאלתי, מופתעת.
"בלילה שבו אספתי אותך מהרחוב ונתתי לך טרמפ הביתה ודיברנו על אלוהים ואמונה, זוכרת?" הוא שאל, ראשו עדיין מונח על החזה שלי בלי להפנות אליי מבט.
"כן…"
"אז כשיצאת מהמכונית, השיר הזה התחיל להתנגן במכונית," הוא המשיך. "ולפתע זה הכה בי- הבחורה הזאת עומדת לעשות רק בעיות בחיים שלי…"
הוא צחק; קול צחוקו הנעים התגלגל בתוך החדר.
חייכתי והרמתי את ראשו כדי שיביט בי; הוא קרב אליי ונשק לי ברכות.
"אז אני רוצה שתמיד תחשוב עליי כשהשיר הזה יתנגן," אמרתי לו, פניו צמודות אל שלי. "ואני אחשוב עליך…זה יהיה השיר שלנו."
"השיר שלך," הוא תיקן אותי.
אצבעותיי עברו וליטפו את מצחו ואז את לחיו וחייכתי.
אף פעם אין זמן או מקום טוב לאהבת אמת. זה קורה בטעות, בפעימת לב, מבזיק ופועם ברגע בודד אחד*.

כמעט שנה חלפה לה ואני הייתי בניו רק. למדתי באוניברסיטת קולומביה. השארתי את העיירה מאחור, את אימא שלי ואבא שלי, ההיסטוריה שלי והרקע שלי.
אני כבר לא הייתי הנערה שאביה התאבד, או הנערה שתמונות עירום שלה התפרסמו באינטרנט, אני הייתי בחורה רגילה פה; נורמאליות זה הדבר המשחרר ביותר, הוא לא מוערך מספיק, הוא נותן רוגע מסוים, שגרה משעממת אך יציבה. תמיד אפשר לסמוך על נורמאליות שישאיר אותך שפויה, זה נותן איזון עדין בחיים הסוערים ממילא.
היו לי חברות פה, חברות רגילות לגמרי שהיו כמוני, או לפחות מספיק כמוני כדי שאוכל להסתובב איתן. אהבתי את העיר הזאת, אהבתי את ההתחלה החדשה שנתנה לי.
השעה היה עשר בלילה וישבתי באחד מבתי הקפה בסביבת האוניברסיטה; הייתי באה לפה הרבה, בעלת המקום כבר הכירה אותי והיתה מביאה לי לפעמים עוגיות בחינם. היא היתה אישה גדולה וחביבה שחיוך גדול תמיד היה מרוח לה על הפנים.
שתיתי קפה עם דונאט כשמוזיקה מרגיעה בקעה ממכונת התקליטים המיושנת שהיתה בפינה.
בית הקפה היה כמעט ריק, היו רק שני אנשים בפינה מרוחקת והמלצרית ישבה ליד הדלפק וחיטטה בפלאפון שלה בשעמום. הגב שלי היה מופנה לדלת ובהיתי דרך חלון הזכוכית לידי אל הרחוב בחוץ. ניו רק היתה ערה בכול שעה; אפילו בשתיים בלילה היה אפשר למצוא מלא אנשים על הרחוב, חוגגים, שיכורים, מתהלכים ללא שום סיבה, שרים או מחפשים מה לעשות.
לא סתם קראו לה העיר שלעולם לא ישנה.
בשעה שישבתי בשולחן והתבוננתי באנשים שחלפו על פני בית הקפה, השיר במכונת התקליטים התחלף ושיר מוכר להחריד התחיל להתנגן בו.
Blackbird – the beatles
דניאל הופיע ישר במחשבותיי וחייכתי. למרות שלא דיברתי איתו מאז שעזב את העיירה, כול זיכרון שלי ממנו גרם לי לחיוך כעת. כבר לא היה כאב.
"המושב הזה תפוס?" לפתע שמעתי קול מוכר לידי שהקפיץ את הלב שלי.
דניאל עמד ליד השולחן והביט בי בחיוך; שיערו היה עכשיו קצר יותר, אבל עדיין פרוע כמו שזכרתי. הוא לבש חולצה לבנה פשוטה עם מכנסי ג'ינס כהים ונראה היה שכתפיו נהיו רחבות יותר מאז הפעם האחרונה שראיתי אותו.
הנדתי את ראשי לשלילה והוא התיישב מולי.
"אתה שמת את השיר?" שאלתי אותו וניסיתי להשאיר את הקול שלי יציב ככול האפשר. נוכחותו השפיעה עליי בדיוק באותה צורה כמו לפני שנה, שום דבר לא השתנה, זה היה כאילו הגוף שלי זוכר.
"השיר שלך, לא?" הוא חייך.
חייכתי והיה לי דחף לנשק אותו.
דניאל הכניס את היד שלו לכיס מכנסיו, הוציא משהו לבן ושם אותו על השולחן בינינו. הסתכלתי על מה שהוא שם; שני כרטיסים לקולנוע, לסרט שנקרא "הרוע מהגהנום".
"הקוד לנורמאליות, נכון?" הוא הביט בי.
הסתכלתי על הכרטיסים לרגע ארוך ואז הרמתי אליו את עיניי בחיוך.
הוא זכר.