ציפור שחורה- פרק 14 (זואי)

רצתי במורד המדרגות ומיהרתי לעזוב את בניין הדירות. השפלתי את פניי כך שלא יבינו שאני בוכה כשחלפתי על פני כמה אנשים במדרגות ופרצתי אל הרחוב בריצה. המכונית שלי היה אצל איאן למשך השבוע ובאתי לפה ברגל.
האטתי כשהתרחקתי מספיק מהבניין והרגשתי שאני רחוקה מספיק מדניאל. הדמעות המשיכו לזלוג על פניי ולא יכולתי להפסיק. לא ידעתי מה מכאיב לי יותר, העובדה שדניאל שיקר לי בקשר למערכת היחסים שלו עם וונדי או העובדה שלפתע הבנתי שהוא פשוט לא אוהב אותי כמו שאני אוהבת אותו.
עצרתי ליד אחד הספסלים והתיישבתי עליו כדי להסדיר את הנשימה שלי, הרגשתי כאלו אני נחנקת, הדמעות חנקו את גרוני והרגשתי קוצר נשימה מהריצה ומהבכי, הרגשתי לחץ בחזה והבטן שלי כאבה. השענתי את ראשי על ידיי ובכיתי לכמה רגעים בשקט, נשברת בגופי ובנפשי…
לאחר כמה רגעים התחלתי להירגע והרגשתי את הנשימה שלי מתייצבת.
לפתע שמעתי מכונית עוצרת לידי והרמתי את פניי; זה היה קרטר במכונית שלו.
"מה אתה עושה פה?" מחיתי את פניי והבטתי בו ברוגז.
"את בסדר?" הוא שאל בפנים מודאגות.
"מעולה," סיננתי וקמתי בהפגנתיות כדי ללכת.
"זואי, תני לי להסיע אותך הביתה," הוא יצא מהמכונית והתקדם לעברי. "אני רוצה לדבר איתך," הוא אמר.
"על מה?" הסתובבתי כדי להביט בו.
"להתנצל על מה שעשיתי לך," הוא אמר והפנים שלו נראו כנות. "מעולם לא חשבתי שזה יקרה לך ואני לא מפסיק לחשוב על מה שקרה ושהכול באשמתי. אני רוצה לעשות משהו כדי לכפר על כך…" הוא אמר לי.
הסתכלתי עליו, על קרטר, החבר הראשון שהיה לי, וידעתי שהוא אוהב אותי, ידעתי שהוא המשיך לאהוב אותי מהיום הראשון. לפתע הרגשתי שאני זקוקה לאהבה הזאת כרגע- עד כמה שזה נשמע תלותי ופתטי- הייתי צריכה להרגיש שמישהו אוהב אותי.
נכנסתי למכונית שלו ונסענו.
"מה קרה? למה את בוכה?" קרטר שאל אותי.
לא אמרתי כלום.
"זה בגלל בחור?" קרטר שאל ולפתע שמעתי בקולו זיקה של קנאה.
"זה לא עניינך," עניתי.
ראיתי את ידיו מתהדקות על ההגה. "זה בגלל המורה הזה? דניאל קרב?"
הפניתי אליו את פניי, המומות ממה ששמעתי, ואז התאוששתי ואמרתי, "לא,"
"על מי את צוחקת, זואי?" קרטר פלט נחרת צחוק ופניו פתאום לא נראו מתנצלות ואוהבות כמו שהיו לפני כמה דקות לפני שנכנסתי למכונית. "אני יודע שאת הולכת לדירה שלו כמעט כול ערב כבר איזה שלושה חודשים…"
הסתכלתי עליו ולפתע התחרטתי שנכנסתי למכונית. "אתה עוקב אחריי?" שאלתי אותו.
"את מנהלת רומן עם הבחור הזה?" הוא נעץ בי את עיניו שנראו כועסות וכמעט מפחידות.
הסתכלתי על הכביש ולפתע ראיתי שאנחנו לא נוסעים לכיוון הבית שלי; קרטר היה בדרך לצאת מהעיירה, לכביש הראשי והמבודד שהוביל לעיר המרכזית.
"לאן אתה נוסע?" שאלתי בקול מעט מפוחד. "תחזיר אותי הביתה…" אמרתי לו וניסיתי להישמע אמיצה.
"תעני לי," הוא אמר מבלי להתייחס לדבריי. "את מנהלת רומן עם הבחור הזה? שוכבת איתו?" את המשפט האחרון הוא כמעט ירק בכעס ובגועל. הבטן שלי חזרה להתהפך שוב והפעם בגלל הפחד שהרגשתי.
"קרטר, תעצור את המכונית!" אמרתי לו.
"תעני לי!" הוא לפתע צעק וקפצתי בבהלה.
"תעצור את המכונית!" קראתי בקול רם שוב ולפתע קרטר סטה מהכביש בתנועה חדה ועצר את המכונית בחריקת בלמים בצד הכביש. כמה מכוניות חלפו על פנינו בכביש המהיר והחשוך.
לא ידעתי מה לעשות; לא היה לאיפה ללכת, מסביבנו היו רק יערות ועצים והיינו עכשיו על הכביש הראשי.
"הבחור הזה מנצל אותך," קרטר אמר לי וכיבה את המכונית. "את יודעת את זה נכון?"
"תפסיק, קרטר," התחננתי. "תחזיר אותי הביתה, בבקשה…"
"זואי, למה את מתנהגת ככה?" קרטר עשה תנועה מהירה לעברי ונרתעתי. הוא הבחין ברתיעה שלי ולפתע נטל את זרועותיי ומשך אותי בעוצמה לעברו; ידיו היו מהודקות סביב זרועותיי והרגשתי את אצבעותיו חופרות בעורי.
"אתה מכאיב לי," אמרתי לו. "תעזוב אותי,"
"את לא מבינה שאת שלי?" הוא אמר לי בקול רכושני, מקנא, שגרם לשערותיי לסמור.
"תעזוב אותי-" אמרתי שוב בכעס וניסיתי להדוף אותו ממני.
"למה את לא מבינה שאני אוהב אותך?" הוא שאל בכעס, בקול כמעט מתחנן.
"תפסיק-"
"אני אוהב אותך-"
הרמתי את הרגל שלי ובעטתי בו בבטן; קרטר השתנק ונרתע ממני מיד. ידיו הרפו מזרועותיי ומיהרתי לנצל את ההזדמנות ולפתוח את הדלת ולהסתלק מהמכונית.
הבטן שלי כמעט געשה מהפחד שהרגשתי, הלב שלי הלם והרגשתי כאילו אני יכולה להקיא. טרקתי מאחוריי את הדלת ושמעתי את הדלת של קרטר נפתחת גם.
מיהרתי להתרחק מהמכונית בצעדים כושלים וראיתי את קרטר פוסע לעברי ונרתעתי לעבר העצים אבל קפאתי במקומי ונעצרתי, זה היה כאילו הפחד משתק אותי; לא יכולתי לחשוב כמו שצריך.
"זואי, תפסיקי!" הוא שוב תפס בזרועותיי והצמיד אותי אליו אבל הדפתי אותו ולפתע הוא סטר לי בגב ידו; נהדפתי ונפלתי על האדמה מעוצמת המכה. הלחי שלי צרבה בכאב והרגשתי חתך בעור פניי.
"זואי, אני מצטער," קרטר מיד התכופף לעברי. "לא התכוונתי לעשות את זה-"
"תפסיק, קרטר," התרחקתי ממנו והתחלתי שוב לבכות.
כשקרטר ראה אותי בוכה, פניו השתנו לכועסות. "הכול בגללך!" הוא אמר לפתע וגהר מעליי. "את גורמת לי להתנהג ככה! אני לא יודע איך אני מצליח להיכנס למצבים האלה!"
הוא תפס בזרועותיי והידק אותי לאדמה ונשכב מעליי; ניסיתי לדחוף אותו ממני אבל הוא היה חזק מדי. התחלתי למרר בבכי כשהוא קרע את החולצה שלי והצמיד את שפתיו אל צווארי והרגשתי את הלשון שלו עוברת על העור שלי, מלקקת ומוצצת. הרגשה הגועל התפשטה בקרבי ולא יכולתי להפסיק לבכות ולהתחנן שיפסיק אבל לא נראה שהוא מקשיב לי; קרטר נראה מנותק ממה שקורה.
הוא פתח את כפתורי הג'ינס שלי והוריד אותו ממני יחד עם התחתונים בתנועה חדה ומהירה.
"תפסיק!" צעקתי בבכי כשהוא פתח גם את כפתורי המכנסיים שלו.
ידעתי מה עומד לקרות וניסיתי לצרוח אבל הדמעות שחנקו את גרוני מנעו ממני לצרוח בחוזקה, הרגשתי שהצעקות שלי בקושי מהדהדות בתוך הרעשים של המכוניות שחלפו על פנינו בשעה שאנחנו היינו מוסתרים מאחורי המכונית של קרטר; ניסיתי להמשיך לדחוף ולהדוף את קרטר אבל הוא הצמיד אותי לקרקע באחיזה חזקה. הרגשתי חסרת אונים, חלשה והתחלתי להשלים עם מה שיקרה ועצמתי את עיניי בחוזקה…
לפתע קרטר נהדף מעליי ופקחתי את עיניי מבלי להבין; ראיתי את דניאל גוהר מעל קרטר שנראה מבולבל והמום. פניו של דניאל היו מעוותות בזעם בלתי נשלט, בחיים לא ראיתי אותו ככה. הוא התחיל להכות את קרטר בפניו, אגרופו חובט בפניו של קרטר שוב ושוב…
שכבתי על האדמה, רועדת, עירומה למחצה, לא מצליחה לקלוט לגמרי מה קורה סביבי; דניאל המשיך להכות את קרטר שלא הצליח להתנגד ולהדוף את דניאל מעליו. פניו עכשיו היו מכוסות בדם והוא נראה ממוטט.
דניאל הכה וחבט ואני שכבתי על הקרקע משותקת לדקות ארוכות; לא הצלחתי להבין אם אכפת לי ממה שיקרה לקרטר ולא הצלחתי לקלוט מה קרה לי ומה קורה עכשיו…
זואי, תתעשתי!
"תפסיק דניאל," אמרתי בקול חלוש והזדקפתי. דניאל עדיין חבט בקרטר שעכשיו היה מחוסר הכרה.
הרמתי את התחתונים שלי והמכנסיים וזחלתי לעברו של דניאל ושמתי יד על כתפיו. "תפסיק…" אמרתי שוב. "אתה תהרוג אותו,"
דניאל הפסיק. הוא הביט בקרטר שהיה מחוסר הכרה, פניו מגואלות ושותתות דם והוא השתרע על האדמה ונראה היה שלפתע הוא מבין מה קורה. כמוני.
הוא הביט בי והתקרב אליי בתנועה מהירה. "את בסדר?" הוא שאל וידיו התהדקו על זרועותיי, אבל לא כמו קרטר, אלא בצורה אוהבת ורכה…
הנדתי בראשי והתחלתי לבכות שוב, לא מצליחה להפסיק.
דניאל חיבק אותי, זרועותיו עטפו אותי ולפתע הרגשתי בטוחה; דניאל יגן עליי.
ישבנו מחובקים לידו של קרטר הממוטט, כמעט רבע שעה, לא מדברים, רק מתחבקים; הייתי צריכה להרגיש את גופו נצמד אליי ומגן עליי. הייתי צריכה אותו לידי.
"הוא יודע עלינו," אמרתי לדניאל כאשר ניתקנו לבסוף.
"כרגע לא אכפת לי," הוא אמר.
"אתה צריך ללכת מפה," אמרתי לו.
"לא,"
ראיתי את קרטר מתחיל להתעורר ולהתאושש.
"תיכנס למכונית ואני אבוא עוד מעט," אמרתי לו. "אני אטפל בקרטר-"
"אני לא משאיר אותך לבד איתו-"
"הוא כמעט הוכה למוות," אמרתי. "הוא לא במצב של לתקוף אותי שוב. פשוט תשאיר אותי לבד איתו לרגע ותשגיח עליי מהמכונית שלך-"
דניאל הביט בי במבט לא משוכנע ואז העביר את מבטו אל קרטר והם שוב התעוותו בכעס. הוא הזקף, נשק לי על המצח ואמר, "אני במכונית פה," הוא הביט בי והנהנתי. הוא קם והלך למכונית בשעה שקרטר פקח את עיניו והתחיל להזדקף.
רכנתי לעבר קרטר.
"זואי?" קולו קרקר בהיסוס.
"אם אתה תגיד מילה אחת על הקשר ביני לבין דניאל למישהו, אני אתלונן עליך למשטרה שניסית לתקוף אותי פעמיים," הבטתי בו וקרטר החזיר לי מבט חושש. "תלונה של תקיפה מינית לא ייראה טוב על התיק האישי שלך כשתנסה להתקבל לפרינסטון, אני מניחה…"
קרטר הביט בי.
"ואני לא רוצה שתתקרב אליי שוב," הוספתי. "אם אתה תתקרב אליי, אני אהרוג אותך…"
המילים שלי אולי נשמעו ריקות לקרטר, אולי הוא חשב שאני לא מתכוונת לזה אבל אני ידעתי בליבי ובגופי שאני מתכוונת לזה; אני אהרוג אותו.
קמתי מהאדמה וניגשתי למכונית של דניאל שעמדה כמה מטרים ממכוניתו של קרטר. נכנסתי אליו וסגרתי אחריי את הדלת.

לאחר חצי שעה הייתי בדירתו של דניאל שוב וחבשתי את ידיו הפצועות. הוא נתן לי חולצה שלו שאלבש; זרקתי את החולצה שלי לזבל.
"רציתי להרוג אותו," דניאל אמר בשעה שחבשתי את ידיו.
"אני יודעת…" עניתי. ישבנו ליד שולחן האוכל שלו, פניו מופנות אל שלי.
שנינו שתקנו בשעה שחבשתי את ידיו. דניאל הרים את ידו לעבר החתך שהיה מתחת לעין השמאלית שלי ואצבעותיו רפרפו על החתך שכבר לא דימם עכשיו והיה מכוסה בפלסתר.
"אני חושבת שעדיף שנתרחק, דניאל," אמרתי לאחר שסיימתי והבטתי בו. "אם קרטר יודע עלינו, בקלות גם אנשים אחרים יכולים להבין ולגלות על הקשר בינינו."
דניאל הביט בי במבט לא ברור. שמתי את היד שלי על הלחי שלו וליטפתי את פניו ברכות.
"אני מצטער על וונדי," הוא אמר.
נעצתי בו את עיניי. "זה לא חשוב…" אמרתי.
דניאל שם את היד החבושה שלו על הירך שלי ועיניו הכהות נראו עכשיו עצובות. "את באמת רוצה להתרחק?" הוא שאל.
"לא," עניתי וכול תא בגוף שלי צרח את המילה בהסכמה. "אבל עדיף בשבילי ובמיוחד בשבילך…" הוספתי והעברתי את אצבעותיי בשיערו הבהיר.
הוא עצם את עיניו ונראה מתענג על מגע אצבעותיי.
"אני אוהבת אותך, דניאל…" אמרתי לו.
הוא פקח את עיניו ונעץ בי את מבטו וקירב אליי את פניו. "אני אוהב אותך גם, זואי…"
הוא נשק לי ברכות והיד שלי הצמידה את ראשו אליי; לא רציתי לעזוב אותו, לא רציתי שהוא יתנתק ממני. רציתי אותו לידי, בתוכי ובכול גופי.
דניאל ניתק ממני אך נשאר קרוב אליי, ידיו עדיין נוגעות בי ואוחזות במותניי. הרגשת הסיום אפפה את שנינו ולפתע רציתי לחזור בי ולהגיד לו שלא התכוונתי למה שאמרתי, שאני לא רוצה להיפרד ממנו, שאני רוצה אותו איתי ולא אכפת לי מה יקרה.
אבל לא אמרתי זאת. נתתי לידיי להרפות מאחיזתי ומגופי להתרחק משלו.
זה היה הזמן ללכת. זה נגמר.