ציפור שחורה- פרק 12 (דניאל וזואי)

דניאל:
ישבתי על אחד הספסלים בבית הספר עם סיגריה ביד. היתה הפסקת צהריים וכול התלמידים היו בחוץ, מפטפטים ושקועים בשיחות שטחיות ובדיבורים תפלים. ראיתי את אריק בירדמן, המורה למתמטיקה, פוסע בין התלמידים, שקוע בפלאפון שלו; הוא היה המורה התורן השבועי להפסקות.
הסתכלתי סביב ועיניי חיפשו את זואי בין כול התלמידים אבל לא ראיתי אותה בשום מקום; בזמן האחרון כול המחשבות שלי היו ממוקדות בבחורה אחת, זואי סמית'. כבר לא היה טעם להכחיש את הרגשות שזואי עוררה בי, את המשיכה העזה שלי אליה, נסחפתי אל תוך הקשר איתה והרגשתי מעט אבוד.
הרגשתי שאני כבר לא חושב כמו שצריך, הייתי צריך להתמקד ולנער את עצמי; הקשר לא עמד להוביל לשום מקום טוב וידעתי את זה. בבית הספר יסלקו אותי אם יגלו על העניין, העיירה תרדוף אותי ותנדה אותי ומערכת היחסים הזאת יכולה להיכנס לתיק האישי שלי ויכולה למנוע ממני לעבוד בכול בית ספר אחר.
הייתי חייב לצאת מזה.
אבל הייתי מעורב מדי עכשיו, אני הוא שחיפש את זואי באותו ערב ופצח איתה במערכת יחסים אימפולסיבית, אז איך אני יכול לנטוש אותה לאחר שאני הוא זו שמשך אותה לקשר הזה?
לא יכולתי לפגוע בה בצורה הזאת. לא רציתי לפגוע בה בשום צורה.
לא רציתי להפסיק את הקשר שלי איתה, הרגשתי את כול הגוף שלי נדרך ומתנגד לעצם המחשבה הזו; כול כך רציתי אותה, לעזאזל, הרגשתי שהיא נמצאת בכול מקום בגוף שלי, היא היתה היחידה שאני רואה עכשיו ולא יכולתי לראות כמו שצריך.
אולי אהבה באמת מעוורת, חשבתי במרירות ושאפתי מהסיגריה.
כשהרמתי את מבטי לאחר כמה דקות, ראיתי אותה לבסוף; היא עלתה מכיוון אולם ההתעלמות עם נער שלא הכרתי.
היא היתה לבושה מוזר; היא לבשה חולצה אדומה שהיתה גדולה עליה בכמה מידות וג'ינס שגם היה מעט גדול עליה והשתפל עד מעל נעליה. הנער שם את זרועו סביבה, חייך ונשק לה על הלחי. זואי צחקקה.
הבטן שלי התהפכה בהרגשה מוזרה והרגשתי את הלב שלי מגביר את הקצב; הידיים שלי נקמצו לאגרופים בשעה שצפיתי בשניהם נכנסים אל הבניין. הנער נראה צעיר, הוא לא היה אחד מבני שכבתה וגם לא הכרתי אותו בפניו, כלומר לא לימדתי אותו.
זרקתי את הסיגריה הצידה בעצבנות, קמתי וחזרתי לחדר המורים.

זואי:
יצאתי מהמקלחות של חדרי ההלבשה וניגשתי לארונית שלי. היה לי בדיוק שיעור ספורט אינטנסיבי במיוחד עם ריצה ארוכה של 1500 מטר וכולן נכנסו להתקלח לאחר השיעור. חדר ההלבשה היה ריק כשנכנסתי אליו לאחר המקלחת, כמעט כולן עזבו ועלו חזרה להפסקת הצהריים; מאז שהתמונה שלי הופצה בבית הספר, הייתי מאוד מודעת לגופי וכבר לא התקלחתי יחד עם הבנות לאחר שיעורי הספורט, אלא אם כן הייתי חייבת וגם אם כן, הייתי נשארת מאחור ומתעכבת עד שכולן סיימו. הרגשתי מוזר להתפשט מול בנות אחרות עכשיו לאחר שהן כבר ראו אותי עירומה, זה היה כאילו הן יבחנו אותי ויסתכלו עליי יתר על מידה עכשיו.
ניגשתי אל הארונית שלי כשאני עטופה במגבת ופתחתי אותו.
הוא היה ריק.
הסתכלתי על הספסל הקטן מאחוריי כדי לראות אם השארתי בטעות את הבגדים שלי עליו למרות שידעתי שלא. הבגדים שלבשתי בשיעור הספורט שהיו זרוקים על הרצפה מול הארונית לפני שנכנסתי להתקלח נעלמו גם הן.
חרא.
טרקתי את דלת הארונית שלי בכעס וחבטתי בארוניות ברגלי. הבנות גנבו את הבגדים שלי והנחתי שמדיסון הובילה את ציד המכשפות הזה.
לקחתי את הפלאפון שלי מהתיק שעדיין שכב בתוך הארונית והתקשרתי לבן אדם היחיד שיכל היה לעזור לי.
איאן ענה בצלצול החמישי.
"אני צריכה עזרה," אמרתי לו.
"מה קרה?"
"אני צריכה בגדים," אמרתי מבלי לפרט. "אני באולם ההתעמלות, אסביר לך אחר כך…"
"אני לא בבית הספר," הוא אמר. "לא באתי היום. אני עובד. אני אתקשר לקולבי."
הוא ניתק.
התיישבתי על הספסל וזרקתי את הפלאפון חזרה לתיק שלי. מתי ההצקות האלה עמדו להיגמר? הגבולות שלי נמתחו יותר מדי ולא יכולתי לסבול יותר…
נשענתי על ברכיי כשהראש שלי מושפל וניסיתי להסדיר את הנשימה שלי; לא רציתי להתעצבן, לא רציתי לתת למדיסון את הסיפוק הזה.
לאחר כמעט רבע שעה, קולבי הופיע בחדר ההלבשה.
"זה חדר ההלבשה של הבנות," אמרתי לו. "אתה לא אמור להיות פה."
"יש לי אישור מורשה…" הוא אמר. "זה האופנה החדשה שיש כיום?" הוא הביט בי. "אני בהחלט בקטע."
הוא החזיק בידו חולצה אדומה ומכנסי ג'ינס מקופלים.
"מאיפה הבאת את הבגדים?" שאלתי אותו ונעמדתי כדי לקחת ממנו.
"חברה שלי השאילה לי את הג'ינס, החולצה היא שלי," הוא קרץ אליי.
"אתה כמו המלאך השומר שלי," אמרתי לו וחייכתי.
"זאת תמיד היתה הכוונה שלי," הוא חייך.
לקחתי ממנו את הבגדים והלכתי מאחורי הארוניות כדי להתלבש.
"מי עשה לך את זה?" הוא שאל כשחזרתי אליו ולקחתי את התיק שלי.
"זה משנה?" סגרתי את הארונית שלי.
"מאוד משנה," הוא אמר.
יצאנו מחדרי ההלבשה והתחלנו לעלות במעלה השביל כדי לחזור לכיוון בניין בית הספר.
"מדיסון אנדרסון," אמרתי לו.
"הבחורה הזנותית הזאת עם השיער הבלונדיני?" הוא הביט בי מופתע.
"למה זנותית?"
"תפסתי אותה ואת קרטר בון במסיבה לפני חודשיים ככה, היא עשתה לו- את יודעת מה" הוא קרץ אליי.
עצרתי אותו בכף ידי והבטתי בו בהלם, "אתה צוחק עליי?"
לפתע הבנתי למה מדיסון שנאה אותי בצורה הזאת עד עכשיו והתחילה להיטפל אליי בלי שום סיבה הנראית לעין; היא היתה דלוקה על קרטר שעדיין רדף אחריי.
"בהחלט לא, זה היה דבר לא נעים לראות-" הוא עשה פרצוף נגעל "הוא היה עם פרצוף כזה של-"
"אני לא צריכה את הפרטים, תודה!" קטעתי אותו.
קולבי צחק.
"את רוצה שאני אכה אותה?" הוא שאל אותי כשחזרנו לצעוד במעלה השביל.
"אתה באמת היית מכה בחורה?" שאלתי אותו בהרמת גבה.
הוא משך בכתפו, "אולי סוטר לה קצת-" אמר לי וחבטתי בו בכתף והוא צחק. "אני צוחק! נראה לך שהייתי מכה בחורה אחרי שגדלתי עם אבא שמכה את אימא שלי?"
"איאן לא מדבר על זה," אמרתי לאחר רגע.
"הוא בכלל מדבר על משהו?"
צחקתי. קולבי כרך את זרועו סביב כתפיי וקירב אותי אליו ונשק לי על הלחי.
"באמת אין לי סיכוי איתך, סמית'?" הוא שאל. קולבי היה גבוה ממני בהרבה עכשיו, הוא התחיל להיראות כמו גבר קטן.
"הלב שלי שייך למישהו אחר עכשיו," צחקתי וקרצתי אליו.
"תני לי שם וכתובת-" הוא אמר.
צחקתי שוב בשעה שנכנסנו חזרה אל תוך בניין הלימודים; לפחות הוא הצליח להסיח את דעתי ממדיסון הכלבה.

בשעה שישבתי בשיעור ביולוגיה במקומי הרגיל, בחנתי את דניאל מלמד; הוא היה כול כך חכם, הוא ידע על מה הוא מדבר, היה לו ביטחון עצמי שקרן ממנו למרחקים, הוא היה שליו, רגוע ובוגר והיה בו כריזמה שיכול היה לגרום לכול תלמיד להקשיב לו.
לאחר שהשיעור נגמר, התעכבתי במקומי בכוונה וחיכיתי עד שכולם עזבו את הכיתה; דניאל הבחין בי ונשען על השולחן שלו כששתי כפות ידיו מאחוריו. היינו בקומה השלישית של הבניין.
"אתה רוצה להיפגש הערב?" שאלתי אותו כשניגשתי אליו. "אימא שלי תלך לישון מוקדם כי מחר היא תלך מוקדם לעבודה אז אני פנויה לגמרי…" חייכתי.
"כן, את יכולה לבוא…" הוא אמר והיה לו מבט מוזר.
"קרה משהו?" שאלתי כשבחנתי את פניו.
"אני יכול לשאול אותך משהו?" הוא הסתכל עליי ברצינות.
"בטח,"
"מי היה הבחור הזה שהיה איתך כשעלית מאולם ההתעמלות?"
הסתכלתי עליו, מופתעת. דניאל קרב מקנא?
"קולבי?" שאלתי. "זה אחיו הקטן של איאן…אתה יודע, בן ה14?" חייכתי אליו. הבעת פניו השתנתה בפתאומיות ודניאל השפיל את פניו לרגע ואז הניד את ראשו כאילו הוא לא מאמין למה שהוא שומע. הוא צחק קלות.
"דניאל, אתה מקנא בילד בן 14?" שאלתי בהקנטה והתקרבתי אליו, סוגרת את המרווח בינינו. ידעתי שאנחנו בבית הספר ושזה לא היה נבון מצידי לעשות.
"את רואה מה את עושה לי?" הוא החזיר אליי את עיניו כשנשענתי עליו בגופי וקירבתי את פניי אל שלו; רציתי להרגיש את נשימתו עליי לרגע.
"אני אוהבת את זה…" אמרתי בשקט ונשקתי לו בעדינות; הוא עטף את מותניי בזרועותיו והצמיד אותי אליו. נשיקתו נהייתה עמוקה יותר, הוא רכן לעברי וגופי התעקל לגובה פניו; טעמתי את לשונו שליטפה בלהט את שלי וכרכתי את זרועותיי סביב כתפיו. לפתע ידיו של דניאל התהדקו על מותניי וגלשו לכיוון ירכיי והוא הרים אותי ברגליי, סובב אותי והושיב אותי על השולחן מאחוריו. הוא הצמיד את מותניי אל שלו והרגשתי את גופו מתעורר בלהט הנשיקה.
ניתקתי ממנו לרגע והרגשתי אותו מנשק את צווארי, הלשון שלו עברה על העור שלי והרגשתי אותו מוצץ אותו בכמיהה. גנחתי בעונג.
"זה לא בסדר מה שאנחנו עושים," הוא לחש לי כשניתק ממני לרגע ונעץ בי את עיניו הכהות.
"לא בסדר בכלל," הסכמתי בהתנשפות כשמצחו צמוד אל שלי וידיי אוחזות בצווארו כשאני מחזיקה אותו קרוב; דניאל הצמיד את שפתיו אל שלי חזרה בפראות ואצבעותיו התחילו להתעסק בכפתורי הג'ינס שלבשתי שמתחתיו לא לבשתי תחתונים.