ציפור שחורה (המשך של זואי ודניאל, זה שם הסיפור) – פרק 2 (זואי)

ישבתי על אחד הספסלים מחוץ לבניין בית הספר בהפסקת הצהריים. הייתי באמצע בליסת הסנדוויץ' שלי כשאיאן התיישב לידי.
איאן דיקנסון היה הבחור הבריון המגודל של השכבה; הוא היה בגובה של 1.95, עם כתפיים רחבות ושריריות, חזה גדול ומוצק שנצמד כמעט לכול חולצותיו וגרם להן להיראות כאילו הן ייקרעו אם יעשה תנועה חדה אחת. היה לו שיער כהה קצוץ ומגולח ועגיל באוזנו הימנית, וקעקוע גדול על זרועו השמאלית.
המראה של איאן היה בהחלט מאיים, רוב בני השכבה הקפידו לשמור ממנו מרחק מאז חטיבת הביניים; איאן נחשב לעבריין בשכבה, הוא הראשון שהתחיל לעשן בגילנו והיתה שמועה שהוא התחיל זאת כשהיה רק בן 8 (אבל איאן גילה לי שזה לא נכון למרות שהוא לא טרח להכחיש את השמועה הזאת בפני אחרים), הוא תמיד היה מסתבך בצרות, לא הסתדר עם המורים, התקוטט עם תלמידים מבוגרים ממנו והיה ידוע ברחבי העיירה שאביו אלכוהוליסט שמכה אותו, את אחיו הקטן ואת אימו. אף פעם לא שאלתי אותו על משפחתו למרות שביליתי די הרבה זמן במוסך שלו בשעה שהוא תיקן מכוניות כשאני מסתובבת לו בין הרגליים, מספרת לו שטויות ומנסה להושיט לו כול מיני כלים שהזדקק אליהם; אפשר היה לראות ישר שאביו שותה הרבה, עם ההליכה הבלתי יציבה שלו והעצבנות המתמדת שלו אבל איאן לא דיבר עליו. ראיתי שהוא מתייחס ברכות לאימו וריתק אותי לראות את הבחור המגודל, הבריון והמאיים הזה מתנהג בעדינות לאישה קטנה בגובה של 1.55 ומתייחס אליה כאילו היא עומדת להישבר. הקשר בינו לבין אימא שלו היה מאוד קרוב. לאיאן היה גם אח קטן בן 14, בשם קולבי, שהיה מצטרף אלינו כשהיינו במוסך.
למרות כול השמועות שאפפו את איאן והמראה המאיים שלו, אני גיליתי בו בחור אחר לגמרי לאחר שהתחלתי להסתובב איתו. כשהייתי קטנה יותר, חשבתי בדיוק כמו כול בני השכבה והקפדתי לשמור את המרחק שלי ממנו.
לאחר שהפסקתי להסתובב עם מדיסון ואוליביה וסיימתי את מערכת היחסים שלי עם קרטר, הייתי מבודדת מאוד משאר התלמידים; אהבתי את זה, זאת היתה הבחירה שלי להתרחק מכולם אז לא חשבתי על ליצור קשרים חדשים עם תלמידים אחרים. שישה חודשים לאחר ההתאבדות של אבי ולקראת סיום שנת הלימודים, המכונית שלי התקלקלה בכביש המהיר לאחר שהייתי בדרך חזרה מהעורך דין של אימא שלי שהיה צריך לתת לי מסמכים מסוימים שקשורים לצוואה של אבי; איאן ראה אותי חונה במכונית בצד הכביש ועצר לעזור לי.
זה היה מוזר לדבר איתו; היינו באותו גיל ולמדנו יחד כמעט 10 שנים ולא זכרתי שהחלפתי איתו מילה אפילו פעם אחת במהלך השנים הללו. גיליתי שיש לו הומור מאוד יבש ועוקצני שהרבה אנשים לא הבינו אבל שאני הצלחתי להתחבר אליו. הוא הציע לגרור את המכונית למוסך שלו ושל משפחתו כדי שיתקן לי והסכמתי בהיסוס. לא ידעתי מה הכישורים שלו ואם הוא יצליח לתקן את המכונית אבל הייתי נבוכה מדי כדי לסרב לו.
מצאתי את עצמי מתחברת איתו במהירות, הרגשתי נוח לידו, אף פעם לא היה לי ידיד שהיה בחור; זה היה שונה מחברות שהן בנות, לא הרגשתי שהוא שופט אותי או מרחם עליי, לא הרגשתי שהוא רוצה לשאול אותי על המשפחה שלי וכשדיברתי איתו, הוא היה מקשיב לי בשקט ומדבר רק כשהיה לו מה להגיד. עם בנות זה היה אחרת; הן היו מנחמות, מעודדות, ומסכימות איתך רק בגלל שאתן חברות. עם בנות הכול היה דיבורים ולפעמים היית נותרת תוהה מה הדעה האמיתית שלה ואם היא אמרה את מה שהיא אמרה רק בגלל שרצית לשמוע זאת או בגלל שהיא באמת חושבת ככה.
כשאיאן ואני ישבנו בספסל, ראיתי את דניאל יוצא מהבניין וניגש לשני מורים אחרים שישבו על המעקה ועישנו. הוא הוציא חפיסת סיגריות מהכיס שלו, נטל אחד מהם ושם בפיו והדליק אותה במצית. דניאל קרב היה המורה שלי לביולוגיה; הוא היה רק בן 25 והגיע ללמד בעיירה רק לפני שנה. כשהוא התחיל ללמד בבית הספר, הרבה בנות נדלקו עליו, היו דיבורים שוטפים עליו. מדיסון ואוליביה לא הפסיקו לדבר עליו, להצביע עליו כשהוא עבר לידינו ולפנטז עליו בסתר.
דניאל נראה טוב, היה לו שיער בהיר פרוע במקצת, עיניים כהות שגרמו לך לחשוב שהוא יכול לדעת מה עובר לך בראש, הוא היה בערך 1.80 ס"מ והוא תמיד התלבש צעיר במכנסי ג'ינסים וחולצות פשוטות שמעליהן היה שם מעיל.
דניאל התיישב על המעקה ליד שני המורים האחרים וראיתי אותו סוקר את חצר בית הספר כשמבטו הצטלב עם שלי. הסטתי את עיניי בביישנות והרגשתי את עצמי מסמיקה.
לא נמשכתי לדניאל מידית כמו מדיסון ואוליביה וכמעט כול הבנות בבית הספר. באמת חשבתי שהוא נראה טוב כמו כול האחרות, לא ניתן היה להכחיש זאת, אבל לא נתתי לו מחשבה נוספת. לאחר ההתאבדות של אבי והבידוד החברתי שלי, התחלתי להבחין לעיתים קרובות שהוא בוחן אותי כשהייתי בכיתה או בהפסקות. בהתחלה חשבתי שהוא בדיוק כמו כול האחרים; מתעניין בי בגלל האירועים שעברתי, השמועות והרכילויות גורמות לו לרצות לדעת יותר עליי. אני והמשפחה שלי היינו מושא חם לרכילות למשך כול כך הרבה זמן, ראיתי איך כולם בוחנים אותי ומביטים באותם מבטים של רחמים וסקרנות ושנאתי את זה. אבל ככול שעבר הזמן התחלתי להרגיש שמשהו במבט שלו היה שונה משל האחרים. לא הצלחתי להבין מה, אבל לפתע התחלתי לחשוב עליו יותר…
בקיץ כשהוא הגיע לחנות התקליטים שבה עבדתי והעברנו כמעט לילה שלם ביחד, מקשיבים למוזיקה ומדברים כאילו הוא לא המורה שלי ואני לא התלמידה שלו; הוא התייחס אליי כאילו אני בוגרת, דיבר איתי כאילו הוא לא שם לב לסטאטוס השונה שהיינו בו רק לפני כמה חודשים. זה היה כאילו שכחנו שהוא המורה שלי ואני התלמידה שלו.
הוא היה כול כך שונה פתאום, הוא לא ניסה להיראות בוגר ואחראי עם סמכות, הוא לא היה המורה שהיה צריך להצביע כדי לדבר איתו, לקבל ממנו אישור כדי לצאת לשירותים. הוא היה רק דניאל, בחור בן 25 שאוהב לדבר על מוזיקה, עם אישיות קלילה ושנונה.
מאז אותו לילה, המחשבות שלי עליו תפסו תאוצה; לא הצלחתי להוציא אותו מהראש, ציפיתי בקוצר רוח לפעם הבאה שיופיע בחנות, רציתי לדבר איתו שוב, להיות איתו ולשוחח איתו, אבל הוא לא חזר.
במשך כול הקיץ הוא הפסיק לבוא לחנות.

באותו יום יצאתי מאחד השיעורים לשירותים. בדרך חזרה לכיתה הבחנתי בקרטר יושב על רצפת המסדרון, נשען על הארוניות.
הוא הרים את מבטו לשמיעת הצעדים הקרבים וראה אותי, "זואי," הוא אמר לי.
"היי קרטר…" אמרתי ונעצרתי לידו. מאז שנפרדתי ממנו בפתאומיות לאחר מות אבי, לא כול כך דיברתי איתו או היה לי קשר ממשי איתו. קרטר בון היה בחור די נאה עם שיער כהה וארוך שהגיע עד כתפיו, והיה מקובל יחסית בקרב הבנות. כשהוא התחיל לדבר איתי ולשים לב אליי, הייתי מוחמאת ועליזה, לא הבנתי למה הוא בחר אותי מתוך כול הבנות שהיו בבית הספר. זאת היתה הסיבה העיקרית לסיבה שהתחלתי לצאת איתו. זה אמנם שטחי אבל אהבתי את העובדה שבנות אחרות קינאו בי, שמדיסון ואוליביה התרשמו לטובה מהעובדה שהצלחתי להשיג את קרטר. זה היה כאילו יש לי משהו שלכול האחרות אין, וזה גרם לכול האנשים מסביב להסתכל עליי ולתהות שאולי יש בי משהו מעניין אחרי הכול, משהו ששווה התייחסות.
לא באמת אהבתי את קרטר, רק את המוניטין שהוא נתן לי ואת ההרגשה שהיתה לי כשהייתי איתו, ולכן גם נפרדתי ממנו כול כך מהר לאחר מות אבי. כבר לא היה אכפת לי איך אני נתפסת בעיני אחרים, וממש לא היה אכפת לי אם אני מקובלת או לא; כול הדברים הללו נראו לי לפתע ברורים שמש, הם היו ריקניים.
"בואי תשבי," הוא אמר לי.
"אני חייבת לחזור לכיתה…" אמרתי לו, מנסה להתחמק. לא רציתי לדבר איתו.
"אל תהיי כזאת," הוא אמר. "אני לא נושך…"
הסתכלתי עליו, בשיערו הכהה שמסגר את פניו הנאות והרגשתי קצת רע על איך שהתנהגתי אליו בשנה האחרונה. התיישבתי לידו.
"את כמו זרה עכשיו," הוא אמר והביט בי בעיניו הכהות. "את כבר לא מתייחסת אליי או למדיסון ואוליביה. הן ממש נפגעו ממך, את יודעת?" הוא שאל.
נעצתי את המבט שלי בקיר מולי ולא ידעתי מה להגיד. "אני מצטערת…" אמרתי לבסוף.
"על מה? על העובדה שקטעת אותנו מהחיים שלך ככה? שנפרדת ממני ישר אחרי מה שקרה? שהפסקת לצאת ולבלות איתנו בפתאומיות?" הוא שאל.
"קרטר…" אמרתי באנחה.
"מה?" הוא התעקש.
"אתה יודע כמה השנה האחרונה היתה קשה בשבילי?" הפניתי אליו את פניי.
"לא, כי הפסקת לדבר איתי…" הוא השיב.
"אני מצטערת," אמרתי שוב. "אבל הכול השתנה. שום דבר לא כמו שהיה אז,"
"אבל למה זה אומר שאת חייבת לקטוע אותנו מהחיים שלך?"
מה יכולתי להגיד לו? שאף פעם לא באמת אהבתי אותו אלא רק את העובדה שהוא עשה אותי מקובלת?
"זואי, אני מתגעגע אלייך…" הוא אמר כשלא עניתי. "אני עדיין אוהב אותך-"
"תפסיק קרטר," אמרתי והשפלתי את עיניי.
"זואי," הוא שם את היד שלו על הסנטר שלי והסב את פניי אליו; פניו היו קרובות לשלי וידעתי מה עומד לקרות ולא עשיתי דבר כדי לעצור אותו. הוא קירב את פניו אל שלי ונישק אותי ברכות.
לאחר רגע התעשתי והפסקתי את קרטר. ניתקתי ממנו והרחקתי את עצמי ממנו כשלפתע הבחנתי בדמות מאחורי קרטר צועדת במורד המסדרון.
זה היה דניאל.
הוא הביט בשנינו וחלף על פנינו מבלי להגיד דבר. היה לי דחף פתאומי ללכת אחריו ולהסביר את מה שקרה, שקרטר הוא זה שנישק אותי ואני לא מעוניינת בו, אבל נשארתי יושבת ליד קרטר בוהה אחריו.
"קרטר," החזרתי את מבטי אליו. "אני מצטערת אבל אני לא מרגישה כמוך," אמרתי לו וקמתי מהרצפה. עזבתי אותו במסדרון וחזרתי לכיתה חושבת על דניאל. זה היה טיפשי וילדותי; להידלק על מורה. מישהו כמו דניאל בחיים לא יימשך למישהי כמוני, אני נראיתי לו בטח כמו ילדה.
אני צריכה להפסיק לחשוב עליו.