ציפורי חופש – פרק 1

אף פעם לא התרחקי מהכפר שלנו כל כך הרבה. אף פעם לא טסתי וגם לא יצאתי לחקור את האזור יותר מידי.
לא היו בכפר שלנו הרבה ילדים ואני למדתי בבית אז לא היו חברים להתגעגע ומה שנשאר לי מהמשפחה היא רק אימא שלי והכלב השמן שלנו המפרי שהוא עצלן מידי כדי לקשקש בזנב.
לא היה לי הרבה בכפר הזה ואני לא התגעגעתי ובכיתי כמו אימא שלי אבל כן הרגשתי צביטה בלב. בכפר הזה הייתה ילדותי ולא הכרתי שום מקום אחר ועכשיו אני צריכה למחוק 16 שנים של החיים שלי רק בגלל 3 שנים אידיוטיות שאני לא אשכח לעולם.

הרכבת התחילה לנוע ואימי ואני החזקנו חזק במזוודות שלנו מחשש שהן יפלו אחד על השנייה אבל בסוף הן נפלו רק עלינו. אימי לא אמרה מילה במשך כל הנסיעה ופניה היו חיוורות יותר מבדרך כלל וסומק שבדרך כלל בהק בלחייה נעלם. במשך כל הנסיעה היא הסתכלה על החלון ואני הסתכלתי עליה ובחנתי את הדברים שהשתנו . לחייה המלאות התחלפו בעצמות לחיים בולטות ועיניה נעשו שקועות ואפלות . ידיה שפעם היו גדולות, חמות ואוהבות נהפכו לשני מקלות קרים וקשים. היא נהייתה כל כך רצה בשלושת השנים האחרונות. אני זוכרת שהיא תמיד חיפשה דיאטה כדי להוריד במשקל ואני תמיד אמרתי לה שאימא יפה היא אימא עגלגלה.
גירדתי את אוזנו של המפרי ושקעתי במחשבות ולפני ששמתי לב הגענו ליעד. תחנת אוטובוס מלוכלכת ואפורה עם כיתובי גרפיטי גזעניים כתובים על קירותיה. אימי חייכה חיוך קטן ובצהלה חלושה היא אמרה "הגענו.."

עם כלב שמן ביד אחד ושני תיקים באחרת יצאתי מן הרכבת ובירכתי לשלום את העובדים , יצאנו מחוץ לתחנה ותפסנו מונית שהסיעה אותנו לבית החדש שלנו.
עדיין לא ראיתי את הבית החדש שלנו אבל אימי אמרה שאוהב אותו מאוד . היא אמרה שזוג אנשים קשישים שרצו לעבור לבית אבות מכרו לה את הבית בהנחה ואפילו השאירו את רב הרהיטים שלהם כדי לעזור לנו להתמקם בקלות. האמת לא ידעתי למה לצפות אבל כשראיתי את הבית הפרטי הקטן בעל הגג האדום לא האמנתי למראה עיני.

"אמא?" שאלתי
"כן יקירה?"
" כמה הבית עלה?"
"את לא צריכה לדאוג יקירה, הם נתנו לי הנחה"
היא הניחה את ידה על כתפי ולחצה אותה כמו שתמיד הייתה עושה כשהיא מתרגשת.
"אמא"
"כן יקירה"
"רק תיזהרי. אנחנו עכשיו צריכות לחשוב פעמיים לפני שאנחנו קונות משהו"
"כן יקירה"
היא שחררה את כתפי מידה וליטפה את ראשי

היא הוציאה מפתח כסוף מתוך תיקה והכניסה אותו אל המנעול ופתחה את הדלת באנחה .
שחררתי את המפרי מידי לתוך הבית והוא כבר מצא לעצמו פינה להתעצל בה בזמן שאני חקרתי את ביתי החדש במבט חושש.
"לא נראה לי שהם לקחו מכאן בככל שום סוג של ריהוט" אמרתי וליטפתי את השידה שהייתה ליד הדלת בעדינות מחשש שאשבור משהו.
"הם אמרו שהם לא צריכים את זה ואין להם למי להוריש" היא חייכה בעייפות "תלכי למצוא את החדר החדש שלך, תבחרי איזה חדר שאת רוצה"
הנהנתי, השארתי את המזוודות למטה ועליתי במדרגות כשהמפרי עוקב אחרי.
כמות החדרים כמעט הרגישה מאיימת בשביל שני בני אדם . הצצתי בכל חדר וחדר שלהפתעתי היה מרוהט בטוב טעם אבל שום חדר לא משך אותי עד שהגעתי אל החדר ההוא . הוא קטן יותר משאר החדרים אבל עדיין יחסית גדול ועל הקירות היו ציורים ענקיים של יצורים מיסטיים שנראו כאילו עמדו לצאת מהציור.
"אמא!" צעקתי לאימי תוך כדי ריצה במדרגות
"מה יקירה?!" היא צעקה בחזרה
"בחרתי חדר!" לקחתי את המזוודה והתיק שלי ורצתי בחזרה למעלה
"זה נהדר יקירה!" היא צעקה

לא ידעתי שחדר יכול לרגש בן אדם כל כך אבל בגלל החדר ההוא הדברים לא נראה כל כך נוראיים.