צחוק הגורל (סיפור קצר)

היא היתה ילדה טובה.
היא היתה אחת המצטיינות בכיתתה, תמיד עזרה לאימא שלה לנקות את הבית, אף פעם לא התחצפה להוריה או למוריה, ניסתה לעזור לחבריה בשיעורי הבית שלהם ולהתכונן למבחנים. היא לא ידעה להגיד "לא", היא התביישה מדי לסרב, לפעמים אף על פני טובתה שלה.
היא היתה ילדה טובה.
ואז הוא הופיע. הוא היה כמו משב רוח רענן בחייה, אולי סערה, היא לא היתה בטוחה. הכריחו אותו לקבל שיעורי עזר ממנה, הם היו הפכים מושלמים.
היא היתה רצינית ושקולה, הוא היה אימפולסיבי וסוער, היא היתה שלווה וממוקדת עם מטרות ברורות לעתיד, הוא היה היפראקטיבי שלא רצה לחשוב רחוק יותר ממחר.
הוא לא היה טוב בשבילה. הוא עמד לערער את עולמה והיא ידעה זאת.
הוא היה מרותק ממנה; זאת היתה הפעם הראשונה שהוא פגש מישהי כמוה. היא היתה חכמה ועדינה, היא לא ניסתה להיות כמו הבנות בגילה, לא היה אכפת לה מה האחרים חושבים עליה ואם היא היתה מקובלת או לא. היא לא רצתה להתאים את האישיות שלה כדי שיתאים לאחרים, כדי שהם יקבלו אותה…
זה לא היה מספיק חשוב עבורה. היו לה תכניות אחרות לעצמה.
היא היתה כול כך רכה שלפעמים הוא פחד להיות איתה באותו החדר; הוא ראה אותה משפילה את מבטה בביישנות כשהוא נעץ בה את מבטו בשעה שהיא הסבירה לו את שיעורי הבית או לימדה אותו למבחן. היא היתה נוגעת בפניה ומסיטה את שיערותיה מאחורי אוזניה כשהיא היתה עצבנית. פניה היו מאדימים בסומק עדין וורדרד כשהוא חייך אליה.
היא היתה כמו פרח זר שעומד להיכחד, וכול מה שהוא הצליח לחשוב עליו זה לקטוף אותו למרות שזה היה לא בסדר.
והוא ידע שזה לא בסדר.
אז למה הוא כול כך רצה אותה?
למה היא רצתה אותו?
למה החיים מעמידים בפנינו צומת דרכים שלעתים אין דרך חזרה ממנו? למה אנחנו מתפתים לדברים שאנחנו יודעים בביטחון מלא שהם לא טובים בשבילנו?
בחירות שההחלטה הלא נכונה יכולה לערער ולמוטט אותנו? ולמה זה מפתה כול כך?
האם היא ידעה שהוא עומד לשבור את ליבה?
האם הוא ידע שהיא עומדת לשבור את ליבו?
זה לא היה משנה. לא באותו רגע.
הוא לימד אותה להיות קלילה וספונטנית, ליהנות מהרגעים הקטנים של החיים. הוא הוציא אותה מאזור הנוחות שלה. הוא הראה לה שאי אפשר לתכנן את החיים במלואו; היא לא מחליטה איך הם יתקדמו, היא לא מחליטה לסדר את החיים כרצונה, היא צריכה לדעת איך לחיות ולהתקיים בתוכו…
היא אהבה אותו והוא אהב אותה, אבל לפעמים זה לא מספיק.
לפעמים אהבה לא מספיקה.
לפעמים יש לחיים את הדרכים המפותלות שלו כדי להראות לך שאת לא בשליטה. לפעמים אין מי שישמע את התפילות והרצונות שלך.
את לא חיה בעולם הזה כדי לרצות, את חיה בעולם הזה כדי להתקיים.
אולי זה לא נכון, אולי המשפט הזה מדכדך מדי כדי להאמין בו, אבל לפעמים, רק לפעמים, אני רוצה לשבת בחדר שלי ולהאמין בו.
אני רוצה להאמין בו כדי לדעת שזה לא באשמתי.
החיים הם לא באשמתי.