צוחק מי שצוחק אחרון 3

אם הסדרה משעממת פשוט תגידו ואני אקח הפסקה קצרה כדי להתחיל לכתוב את העונה השנייה של "אהבה בסגון ספרדי"..
"אוף אני שונאת אותו!" שיין צעקה כשנכנסה למעונות "מי זה בכלל?" מרי שאלה אותה בבלבול "ליאם! ליאם מקינטייר! הבנאדם שאמלל אותי שתיים עשרה שנים מהחיים שלי!" שיין ישבה על הכיסא והניחה את ראשה בין ידיה "מה אני עושה?" היא שאלה מתוסכלת את מרי "תארזי את התיק" מרי אמרה ושיין הרימה את ראשה כדי לבדוק שהיא לא צוחקת "את רצינית?" שיין שאלה אותה כשראתה את הבעת פניה "כן.." היא אמרה וירדה על רגליה כדל להיות בגובה עיניה של שיין והמשיכה "שיין..את לא ראית את המשפחה שלך כמעט חמש שנים..זה לא נורמאלי.." היא שמה את ידה על גבה של שיין והמשיכה "נראה לי שהכי טוב בשבילך זה לנסוע איתו בחזרה הביתה" מרי הרימה את מבטה של שיין המתוסכלת וחייכה אליה "אבל את לא יודעת מה זה להיות תקועה איתם שבוע..אז את רוצה שאני אהיה איתם חודשיים?" שיין שאלה את מרי שהפנתה את מבטה ממנה "מרי? מה קרה?" היא שאלה את מרי "האמת..זה יהיה שלושה חודשים" מרי אמרה וברגע שיין קמה מהכיסא והסתובבה בחדר "שלושה חודשים?" שיין שאלה את מרי "החליטו לעשות פה שיפוצים..הם ישפצו את החדרים ואת המטבח..ואת הלובי" מרי הסבירה לשיין "פשוט תהיי שמחה ותעשי חיים" מרי חייכה אל שיין וחיבקה אותה "אבל אני עדיין לא אסלח לך על מה שייגרם לי ב..שלושה..חודשים האלו..שלושה" שיין אמרה ועלתה למעלה ולאחר כשעה חזרה למטה עם תיק בידה ועוד מזוודה בינונית בידה השנייה "מרי? איפה את?" שיין הניחה בצד את המזוודה ואת התיק וחיפשה את מרי "אני פה!" שיין שמעה את קולה של מרי מהמטבח "מרי אני…" שיין החלה לומר משהו כשראתה את ליאם מולה עם כוס קפה בידו וחיוך בפניו "אני לא מאמינה שאני אצטרך לשרוד אותך שלוש שעות" ששיין מלמלה וראתה את חיוכו של ליאם גודל "מה?" שיין שאלה אותו והסתכלה על מרי "ליאם הרגע אמר לי ש.." מרי החלה לומר כשהיא קמה מהכיסא "ההורים שלי קונים את האחוזה הסמוכה לשלכם אז עד שכל הרהיטים יתמקמו בבית החדש..אנחנו נגור איתכם" ליאם אמר ולגם עוד שלוק מהקפה "טוב את באה? מחכה לנו נסיעה ארוכה.." ליאם לקח את מפתחות מכוניתו ופנה להרים את המזוודה של שיין "זה מה שישי לך במזוודה?" ליאם שאל והרימה ביד אחת "אני שמתי את כל הדברים שלי בתוך..אפילו לוק לא הצליח להרים אותה" שיין לחשה למרי המתרשמת "אז את יודעת מה זה אומר" מרי לחשה בחזרה לשיין הבוחנת את ליאם "מה?" שיין לחשה בחזרה למרי "הנה המספר שלי,הדואל,הפקס ומספר הטלפון של הבית שלי" מרי הושיטה לשיין דף קטן ובו ארבע מספרי טלפון "משוגעת" שיין מלמלה וחייכה למרי המרוצה "כנסי.." ליאם סימן לשיין להיכנס ופתח את דלת הנהג "ביי מרי!" שיין חיבקה את מרי שלחשה לה באוזנה "אל תשכחי למסור לו" מרי חייכה ונופפה לשלום לליאם "אישה משוגעת" שיין מלמלה והתקדמה אל עבר המכונית "אפ אפ אפ מאחורה" ליאם סימן לשיין לשבת במושב האחורי "מה זה?" היא שאלה את ליאם ששם דיסק בתוך המערכת "תשבי מאחורה" הוא אמר לה והמשיך להתעסק במערכת "מי אתה שתגיד לי איפה לשבת?" שיין שאלה "אני ליאם מקינטייר ואני אומר לך שיין רובינס לשבת במושב האחורי" הוא חייך ושם מוסיקה "אוי ואבוי מה זה הרעש הזה?" שיין שאלה "נראה לי שהמנוע שלך נהרס" שיין אמרה כשהיא מציצה מהחלון אם יוצא עשן "זה לא המנוע זאת מטאליקה!" ליאם אמר נעלב "אהה ידעתי את זה" שיין אמרה וחגרה חגורת בטיחות עם חיוך על פניה "ביי מרי!" שיין נופפה למרי מהחלון "חכי חכי עוד שלושה חודשים!" שיין צעקה למרי בשנית "ביי!" מרי אמרה כשהיא מצחקקת "אז..ליאם.." שיין ניסתה להתחיל שיחה אחרי חצי שעה של נסיעה "כן..שן-שן.." הוא ענה לה "שיין" שיין ענתה לו "מה?" ליאם שאל לא מבין "קוראים לי שיין" היא חייכה והחזירה את מבטה אל החלון,ליאם לא יכל שלא להגניב מבטים מהירים אל שיין היפיפייה "גדלת" ליאם אמר לשיין "תודה?" שיין שאלה אותו וכל הדרך הם התעלמו אחד מהשני "הגענו" ליאם אמר והפנה את מבטו אל שיין "נרדמת" ליאם אמר וחייך אל שיין שנרדמה על החלון,ליאם שם את הדיסק של מטאליקה והגבירו על הווליום הכי גבוה "אני ערה!" שיין קמה בבהלה וראתה את ליאם עם התקף הצחוק שלו "קורע" שיין הסתכלה עליו ופתחה את הדלת "אוי ואבוי מה עבר על הבית?" שיין ההמומה שאלה "זה הבית שלכם" ליאם כיוון את שיין הצידה אל הבית שהיא זכרה "הם לא שינו אותו או משהו?" שיין מלמלה והלכה לקחת את המזוודות "מה את עושה?" ליאם שאל והרחיק את שיין מתא המטען "לוקחת את המזוודה" שיין אמרה לליאם כמובן מאליו "לכי הביתה אני כבר אביא את המזוודות" ליאם אמר והוציא את המזוודה בקלות "האם ליאם החתיך עוזר לי? שיין החזרזירה?" שיין נשענה על המכונית בשאלה "מה? שיין החזרזירה? מאיפה הבאת את זה?" ליאם שאל את שיין "אתה לא זוכר?, שיין שאלה אותו "יום הולדת שתיים עשרה,דיר חזירים,הסיבה שעברתי לפנימייה" שיין לקחה מידו של ליאם המופתע את המזוודה ואת התיק והתקדמה לעבר הבית "את מדברת על לפני חמש שנים?" ליאם בא מאחורי שיין "כן,לפני חמש שנים" שיין עצרה והסתובבה אליו "אחרי שאני חוזרת לפנימייה..אתם לא תראו אותי יותר" שיין אמרה לליאם והמשיכה "אתם לא תוכלו להמציא עליי כינויים,אתם לא תוכלו לגרום לי להביך את עצמי בפומבי,אתם לא תוכלו לשלוט עליי יותר" שיין אמרה כולה מחויכת ונכנסה אל תוך הבית הגדול כשליאם נשאר מאחור "אמא? אבא?" שיין דיברה בלחש "טוב הם לא פה בוא נחזור!" שיין אמרה מקפצת כשהסתובבה לצאת מהבית "אני אקח על עצמי להראות שהשתנתי,שכולם השתנו,ואת עוד תחזרי לפה!" ליאם אמר וחסם לשיין את הדרך עם ידיו "מה?" שיין שאלה "גב' רובינס! שן-שן פה!" ליאם צעק בקולו העבה וממעלה גרם המדרגות הופיעה אישה שחורת שיער,עם חיוך ענקי על פניה,ושמלת קיץ חומה "אמא?" שיין עיוותה את פניה "שייני" אמה של שיין חבקה את בתה "התגעגעתי" היא נשקה פעמים רבות לשיין וחייכה "שייני,כמה יפה נהיית" אמה של שיין ליטפה את פנייה וחייכה "אמא?" שיין חזרה שוב על אותה המילה בהלם "התגעגענו" היא הורידה מידיה של שיין את המזוודות ושיין יכלה לראות את הדמעות שבעיניה "אמא..את בוכה?" שיין שאלה את אימה "ברור שאני בוכה! חמש שנים לא ראיתי אותך!" אמה של שיין חיבקה אותה בשנית "שיין?" היא שמעה קול עבה "אבא?" שיין שאלה באותו ההלם ומתוך המסדרון הופיע אביה של שיין,הוא לא השתנה חוץ מהשפם הגדול שהיה על שפתו העליונה "שיין!" הוא חיבק חיבוק דוב את ילדתו "אבא..אני לא נושמת" שיין אמרה מתאבקת לנשום "ג'ונתן עזוב את הילדה" אמה של שיין אמרה מחויכת "את יודעת מי עוד התגעגעה אליך?" אמה של שיין שאלה "תפתיעי אותי.." שיין אמרה "דולי" אמה של שיין לחשה אל בתה ומתוך הדלת ליאם נכנס כשדולי הכלבה של שיין נכנסה "דול!" שיין צעקה בשמחה והכלבה המאושרת קפצה עליה בליקוקים "אוי דולי!" שיין חייכה וליטפה את כלבתה
"שבוע אחרי שהלכת היא התחילה לשמוח" אמה של שיין אמרה מחייכת "היא הייתה בדיכאון עמוק" אביה חיבק את אמה של שיין וחייך אליה "שן-שן?" שיין שמע את הקול שקיוותה לשכוח "שלי?" שיין לחשה "אני רואה שטיפלת בבעיות הזיעה" שיין שמעה את שלי מאחוריה "שלי!" שיין אמרה באושר מזויף היא קמה מהרצפה והסתובבה אל שלי "לא השתנת בכלל" שיין אמרה מתאפקת לא לצחוק "מה עבר עליה?" שיין מלמלה לעצמה "שלי נסעה להודו והיא חזרה היום..אחרי שישה חודשים" ליאם אמר והתקדם לעמוד ליד שיין "וואו! אהבתי את הרסט..ות?" שיין שאלה "לא התקלחתי כמה ימים..לא הייתי צריכה..המסע הרוחני פשוט ניקה אותי " שלי אמרה ושמה את ידה על הלב "אז תבקשי החזר למה לא נראה לי שזה עבד" שיין מלמלה לעצמה וגיחכה בשקט היא העבירה את מבטה אל ליאם שניסה להסתיר את החיוך ופנה לומר משהו אך וויתר "טוב אז..אני הולכת לחדר שלי" שיין אמרה ופנתה לתפוס את המזוודות "אהה..שלי תלון שם כמה שבועות" אמה של שיין אמרה "ואיפה אני אישן? עם דולי?" שיין אמרה בכעס "לא..את תלוני בחדר האורחים" אמה של שיין אמרה והסתכלה על ליאם "למה הסתכלת עליו?" שיין שאלה בתחמנות "אתם ארגנתם את זה נכון?" שיין שאלה שוב "מה? מה פתאום" אמה של שיין אמרה והמשיכה "פשוט חשבנו שזה יהיה יותר עדיף אם תבלי יחד עם נערים בגילך" אימה של שיין הסתכלה עליה וחייכה "והוא.." שיין הצביעה על ליאם והמשיכה "נער בגילי?" שיין הסתכלה על אימה "היי..אני רק בן 19" ליאם אמר בקול נעלב,שיין הסתכלה עליו כמה שניות ואמרה במהירות "טוב אני הולכת לישון במוטל!" שיין הרימה במהירות את המזוודה והתקדמה אל עבר הדלת "אהה ו.." שיין הסתובבה למראה הוריה המופתעים "דולי באה איתי" שיין תפסה את כלבתה בקולרה ויצאה מהבית עם 'אף למעלה' "היי היי היי אני מבטיח אני אהיה שקט" ליאם סובב את שיין "ובלתי נראה?" שיין שאלה בהתגרות "עד כדי כך?" ליאם שאל נעלב "שיין?" היא שמעה קול עם מבטא "רוזה!" שיין צעקה בילדותיות "נסיכה!" רוזה חיבקה את שיין קרוב לליבה וניערה אותה מצד לצד "איזו נערה נהיית!" היא צחקה "ליאם תביא את המזוודה" היא סימנה לליאם להרים את המזוודות "כן ליאם תרים בבקשה את המזוודה" שיין אמרה בהתגרות ושילבה את ידיה ליאם נשך את שפתו ואמר "היא תצליח להרים לבד,נראה לי" והתקדם לעבר הבית "ליאם" רוזה תפסה בידו של ליאם וקראה לו ברוגע "תרים את המזוודה!" היא צעקה לו וליאם הלך להרים את המזוודות כמו כלב מאולף "בואי ילדה" רוזה חיבקה את שיין שהעבירה את מבטה אל ליאם וחייכה לו בתחמנות "אלוהים אדירים" ליאם מלמל לעצמו וחייך..