צבעוני פרק 3 חלק 4

עמדתי ליד המעקה של המרפסת, צופה בעוברי האורח שנראים נמלים מגובה זה. חושבת לתומי האם גם כל אחד מהם הרגיש אובדן כמו שלי, האם לכל אחד מהנמלים למטה יש סיפור שלם מאחוריו שמקטין את שלי בכמה רמות. הלוואי וכשאני הייתי צריכה סיוע פסיכולוגי היו מושיבים לידי אנשים עם סיפורים קשים, אולי הייתי מוצאת נחמה בכך ואף אולי מצליחה ללמוד מהם דרכי התמודדות עם הקושי האישי שלי.
"ליב?" הסתובבתי לעבר הכניסה של המרפסת ואיתן אשר נשען על המשקוף חייך אלי, "אני חזרתי מהישיבה, רוצה לחזור לעבוד?" כחכחתי בגרוני "כמובן, פשוט הייתי צריכה קצת זמן לחשוב עם עצמי" איתן התקדם לכיווני "רוצה לשתף ?" הוא הגיע למעקה והסתובב אלי. "האמת שפשוט חשבתי לעצמי כמה טוב הייתה יכולה להניב סיטואציה בה הייתי שומעת בילדות סיפורים על התמודדויות של אנשים שעברו דברים כמוני , כמה זה היה נותן לי יותר כלים להתפתח נפשית בצורה בריאה" נאנחתי "המוות של ההורים שלי היה קשה מנשוא עד כדי שלא התמודדתי איתו בצורה נכונה עד כה. אני אפילו לא הלכתי לבית של הורי לסדר את דבריהם.. הם כבר 15 שנה מחכים לי שאני אצליח לקחת את עצמי בידיים. או שאולי הם ויתרו עלי כמו שאני ויתרתי." הורדתי את ראשי. "אני חושב שאת חזקה. אני יודע שגם דרק לא הצליח להתמודד עם המוות של משפחתו עד היום. אני גם איבדתי מישהי קרובה וגם קלייד איבד. זה למה הוא מתנהג ככה. כל אחד מקבל מוות של אנשים שקרובים אליו בצורה אחרת. נשמע מצחיק אך מאז מותה של נואל לא אכלתי פנקייק. כל בוקר היינו מכינים ביחד בימי שבת פנקייק והיא תמיד התעקשה לשים סוכר חום במקום לבן כי "זה יותר בריא" אבל הייתה שמה מעל לפנקייק שוקולד." הוא חייך חיוך עצוב והניד את ראשו "אף אחד לא מצליח להתנתק מאנשים קרובים אליו אף פעם. הבעיה מתחילה כשאתה לא מצליח להתחבר לאנשים קרובים חדשים." הוא הביט בי ואני הבטתי לתוך עיניו, הן כל כך עמוקות. אך שמתי לב למשהו, העישונים נראו בתנועה, כמו טורנדו. צמרמורת עברה בי וניתקתי את עיני ממנו. הוא שם לב והיה נראה מבולבל מעט "את מרגישה שונה?" הוא שאל אותי כאשר כיווץ את גבותיו. הנדתי בראשי "אני פשוט לא ידעתי על נואל, אני מצטערת. כנראה המבט בעיניך הזכיר לי את עצמי ונבהלתי." הוא הרים את ידו לסנטרי והרים אותו בעדינות "את מיוחדת מאוד" הוא אמר ואני חייכתי תוך שהסומק עלה על לחיי. "בואי נחזור למשרד יש לנו עוד על מה לשבת".
הזמן עבר כל כך מהר שבפעם הראשונה שהרמתי לשעון הקיר את עיני, ראיתי כבר שבע וחצי בערב. "אני צריך לזוז, מחכים לי בבית. את נשארת פה?" הוא בחן אותי ואני הנהנתי. תהיתי אם אלנה, הבחורה שישבתי איתה אתמול, עדיין כאן בבניין.
לאחר שאיתן עזב את המשרד שמתי לב שעדיין המסדרון היה חלקית מואר, כאשר יצאתי מדלת משרדי ראיתי שהאור יוצא ממשרדו של קלייד. "אני לא מבין מה היא" הוא אמר בקול שקט ומתוסכל שלא אופייני לו, מתוך סקרנות נתקפתי דחף להיצמד לקיר המסדרון ולהאזין לשיחה. "אני יודע שעד שלא נגיע לשורש העיניין לא יהיה ניתן להחליט, אך אולי היא לא יודעת בכלל על העולם הזה" היה שקט כדקה ואז צליל נחיתה של כף יד על השולחן הקפיצה אותי "אני לא מוכן לקחת על עצמי את הסיכון, אם היא פה מסיבות אחרות אנחנו כולנו בבעיה" הוא התעסק עם העט "אני לא יודע אולי היא פשוט משחקת אותה ממש טוב". הבנתי שהוא מדבר עלי, הוא כנראה חושב שאני לא מבינה כלום על העולם של החברה והוא חושב שאני מרגלת למען חברה אחרת? נתקפתי זעם והתחלתי ללכת תוך שבכוונה רקעתי ברגלי כעברתי דרך המשרד של קלייד. "אני אחזור אליך" הוא אמר בקצרה, ניתק ויצא מהמשרד לכיווני. אני שמתי לב שאנחנו בין האחרונים שנשארו במשרד. אפילו סופי, פקידת הקבלה, לא נראתה מאחורי הדסק. כף ידו הגדולה נכרחה סביב מפרק כף ידי ועצרה אותי מלהתקדם. "ליב עצרי" הוא אמר לי בחוסר סבלנות, תוך כדי שניסיתי להמלט מידו אמרתי בעצבנות "למה אתה חושב שאני מרגלת לחברה אחרת? כי אני עדיין שואלת הרבה שאלות כמו כל אדם בתפקיד חדש? אל תדאג אני יודעת על העולם הזה הרבה מאוד, עבדתי בעברי בעבודה כזאת והייתי בסדר גמור. אם אתה רוצה לפטר אותי אתה יכול לעשות את זה בדרך יפה" נאחנתי בתסכול כשהבנתי שידו יותר חזקה משלי בהרבה, להתשחרר ממנה משימה בלתי אפשרית. "ליב, דבר ראשון ציטוט לשיחות של הבוסים זה משהו שאת מזמן צריכה לדעת שמסכן את תפקידך." הוא יישר אלי את מבטו ואני השפלתי מבט, הוא צודק, זה באמת לא בסדר שציטטי, הגבתי באימפולסיביות.נעתי באי נעימות. "דבר שני מותר לי לתהות לגבי כל עובד חדש דברים, אני בסופו של דבר המנהל שלך. לסמוך בעיניים עצומות על כל עובד זה התפקיד של דרק ושל איתן. אני מפקפק בכל אחד עד שהוא לא מוכיח לי אחרת." הוא שחרר מידי. הרמתי את מבטי אליו והרגשתי לרגע שהאדמה מתחת לרגלי נעלמת ואני תוהה באוקינוס ירוק שנמצא בעיניו. "אני רק מקווה שאני אצליח להוכיח לך אחרת" אמרתי והתחלתי להתקדם לכיוון המעליות לאחר שהוא שחרר ממפרק ידי. "ליב" הוא אמר כשנכנסתי למעלית "חלומות פז " הוא אמר בחיוך זחוח ודלתות המעלית נסגרו.
הגעתי הביתה יחסית מאוחר, הייתי כל כך עייפה שהחלטתי פשוט לצחצח שיניים וללכת לישון. התקשרתי לפני השינה ללילי לשאול האם היא מגיעה הביתה.
"סליחה מתוקה אבל אני ישנה אצל דיויד היום" היא אמרה ונזכרתי שחבר שלה חזר למנהטן לכמה שבועות לכן היא תישן אצלו עד שהוא יחזור לברוקלין. "אני אתגעגע" אמרתי והיא גיחחה "גם אני, נתראה מחר לארוחת צהריים" היא הפריחה נשיקה באוויר וניתקה.
הנחתי ראשי על הכרית, לא הצלחתי להתנתק מעיניו הירוקות של קלייד. גם כאשר עצמתי את עיני כל מה שראיתי זה את עיניו בוהות בי.
התעוררתי שוב מול חלון פתוח עם וילון שהתנפנף מהרוח שחדרה דרך הפתח. אך הפעם הגובה של הביניין היה יותר גבוה והחדר בו הייתי נמצאת שהיה נראה מסודר בצורה מודרנית, לא היה ריק. על המיטה שכב אדם שלא הצלחתי לראות את פניו עקב החושך שמילא את החדר. אור הירח העיד על כך ששיערו חום אך בהיר יחסית, עיניו היו עצומות, ידיו מקופלות מתחת לראשו מה שהעצים את מראה שרירי ידיו. השמיכה כיסתה מעט מגופו, מה שחשף בית חזה רחב ובטן שירירית עם מעט שיערות בשביל מתחת לפופיק. התקדמתי מעט לכיוונו כדי להצליח לזהות את פרצופו, אך קולו הסגיר את זהותו.
"חיכיתי לך" קלייד אמר תוך שעיניו נפתחות והוא מחייך את אותו חיוך שהוא חייך לפני שדלתות המעלית נסגרו היום ב'אסקולה'.