צבעוני אדום פרק 7 חלק 1

מחשבותי התרוצצו לכל עבר. הנחתי שהיא ראתה את הריקוד שלי ושל איתן והגיעה להזכיר לי את שיחתינו במשרדי. אך כאשר היא התיישבה, סיקלה את רגליה אשר מצוידות בנעלי עקב שחורות מעור המתאימות לשמלתה האדומה שגם היא עשויה מעור אמיתי ויישרה אליי את מבטה, שעשוע הוקרן מעיניה."אל חשש ילדתי, לא באתי להטיף לך מוסר, אני יודעת שאת הפנמת את שיחתינו." אמרה כאילו קראה את מחשבותי. היא חייכה אלי עם שיניה הלבנות ולגמה מהמשקה בידה. "את גילית הבוקר שאת 'וריקולקאי'" היא זרקה לאוויר כמו חץ בוער לאחר כמה שניות של שתיקה. החץ פגע באיזור במוחי שהדחקתי לאורך היום והחל לשרוף, עיניי התכווצו כתגובה לבערה הדמיונית והנמכתי את ראשי. "עדיין לא עיכלת את זה, כמובן." היא גיחחה מעט והביטה אל עבר רחבת הריקודים בהיסח דעת תוך שלקחה לגימה נוספת מהשמפניה. "אימי לקחה את היותי 'וריקולקאי' הרבה יותר גרוע. תדמייני לעצמך… אישה באמצע חייה מגלה עולם חדש שבעלה, אשר הכירה רוב שנותיה,חלק ממנו ובנוסף גורר לעולם זה את הילדה היחידה שלה." אנחה ,המלווה בהנדת ראש, נפלטה מפי. אך המשכתי להביט בה מפחדת שאם אפלוט אף מילה אחת, החיבור של שיחתינו החד צדדית יקטע. "מבדר לחשוב שהמידע הזה היה מתחת לאפה כל הזמן. כאשר נולדתי ראיתי הילות של אנשים.אבי ראה שאני מנסה לגעת באוויר מסביב לבני האנוש אשר התקרבו אלי, הוא הבין מיד ולכן אני גם קרויה אורה (AURA). ירשתי את היכולת הזו ממנו.. כמו גם את היותי 'וריקולקאי'."היא חייכה כמעלה זיכרון מתוק והמשיכה. "לאימי לקח כמעט שנה לעכל שזו האמת. אך בגיל 12 היא כבר החזיקה את ידי מחוץ לביתם של משפחת 'שרדליון' ודמעת גאווה עמדה בעיניה. שם גילו את הזיקה המיוחדת שלי ללמידה." כאשר היא ראתה את הבלבול במבטי היא מיהרה להוסיף. "מחר יסבירו לך את הכל במפורט." היא החליפה רגליים בסיקול. "להיות 'וריקולקאי' זו גאווה בשבילי. ב'מונסט לה מונד' הכרתי את בעלי המנוח, הוא היה המורה שלי לכימיה. הוא תמיד היה אומר שאנחנו התחתנו בזכות הכימיה ". היא גיחחה לזיכרון אך עיניה שיקפו מלנכוליה. "באחת מהמערכות בהן ונוס לחמה למען הגזע שלנו, הוא היה אחראי על מעבדת כימיה לפיתוח דרך לא קטלנית להצליח לעקב את אוייבינו בקרב. אך הם היו מעט … פראיים יותר." היא לקחה לגימה נוספת להמשקה המשכר. "לא נשאר זכר מבעלי, חוץ מחלל ריק בליבי כנראה… שלושת ילדי עדיין היו צעירים, לא הגיעו לגיל בשביל ללכת למשפחת 'שרדליון' אך המצב דחק בי לנסות לבקש שיחרגו עקב מצבי הנפשי שלא איפשר לי לגדל באופן איכותי את ילדי…" עיניי חיפשו את עיניה להבעת תנחומים וכאשר היא הביטה בי חיוכה התרחב מעט. "ההחלטה לפתוח את 'אסקולה' נבע מהרצון להביא את הירושה של רדיפה אחרי הידע והחוכמה, שבעלי השאיר מאחור." דמעה עמדה בעיניי בפרץ הרגשות שחלפו בי במאית שניה. "אני מפחדת". זרקתי לאוויר מבלי לחשוב יותר מידי. בדרך כלל אחרי סיפורים נוגעים ללב של אחרים, התגובה לא אמורה להוביל להבעת תחושה אגואיסטית לחלוטין. אך אורה חייכה אלי בחמימות והבנה. "את בהחלט בפתח של דלת שממנה אין דרך חזרה, לא אשקר לך. אך החלק היפה בחיים הוא ששום דבר לא ידוע מראש." היא לפתע הרימה את מבטה בחדות אל עבר דלת הכניסה שם ראיתי את דמותו של אלכס ואת שותפתו לורן. אורה כחכחה את גרונה וחייכה אלי. "נוכחותי נדרשת במקומות נוספים אך אני רוצה להגיד לך משהו שאישה חכמה מאוד אמרה לי ביום הראשון בבית סיפרי. 'גם ישו פחד'." היא קרצה לי והחלה לקום מכיסאה, אך ידי נגעה קלות בכתפה לפני שהיא נעמדה לחלוטין. היא יישרה אלי את מבטה בעיניין והפתעה מן המחווה. "תודה, גברת נוח". היא גיחחה וליטפה את שיער ראשי במשיכה אחת. "יהיו לך הזדמנויות נוספות להודות לי". ובכך היא הלכה ורק שובל בושמה המשכר נשאר כבן לוויתי לשאר לגימותי מהשמפניה.
המשך הערב היה, במבט לאחור, בהילוך מהיר. לאחר שעות מספר דרק לקח אותי לביתי כיוון שאיתן וקלייד נותרו לסייע לאימם בנושאים עיסקיים. כאשר ראשי הונח על הכרית במיטתי, נרדמתי.
פקחתי את עיניי אך כיווצתי אותן מיד מהאור הבוהק שבקע מהסביבה. לאחר מספר מצמוצים התרגלתי לאור שהבנתי שאינו נובע מן השמש אלא משנדליר שהכרתי היטב. זו הייתה אותה השנדליר הנמצאת בטרקלין ביתם. רצפת השיש דמוי השחמט נראתה נקייה יותר ובורקת. הבטתי סביבי בסקרנות, הבית נראה שומם. לעומת המון האדם שמילא את המקום באירוע , הבית הריק לפתע קיבל פאן מעט בודד. התקדמתי אל עבר דלת רחבת הריקודים אשר הייתה סגורה למחצה ופתחתי אותה בחריקה שקטה. החדר הרחב ידיים היה מואר מאור הירח שבקע דרך החלונות הגבוהים בקצה החדר. כאשר סרקתי את החדר עיני נחתו על דמות הישובה בשפיפות על הבר בקצה השמאלי של החדר. התחלתי להתקדם באיטיות אל עבר הדמות אשר את פניה לא ראיתי כיוון שהיא הייתה נגד כיוון האור. "ושוב אנחנו נפגשים" אמרה הדמות שאת קולה זיהיתי מיד, זה היה קלייד. תיפוף רגלי היחפות על רצפת השיש הקרירה נעצר. רציתי לענות לו אך קולי לא נשמע, כמו בחלומות דומים שהיו לי בעבר. קלייד הניד את ראשו כמה שזיהיתי להבעת תחושת ייאוש. "את שוב אינך יכולה לדבר, אך כנראה אני שיכור מידי כדי לשמוע את מחשבותיך" הוא זרק לאוויר באכזבה. "כנראה את חושבת שאת חולמת, שוב." הוא לקח לגימה ארוכה מהמשקה הכהה בכוסו, הניד את ראשו בקצרה כתגובה לבערה המחניקה של המשקה וגרר את הכיסא לאחור תוך שהוא נעמד בהתנדנדות מעטה. "דרק אמר לי שאם אני אראה אותך בזמן שאת חולמת, אני צריך להגיד את המשפט שיחזיר אותך לשנתך…" הוא התקדם בעצלתיים לכיווני ופניו העייפות נגלו באור הירח. המשכתי לעמוד במקומי, צמרמורת עברה מתחת לכותונת השינה שלי. "אני יודע שזה הדבר הנכון לעשות…" הוא המשיך להתקדם באיטיות לכיווני ולמרות המרחק אני שומעת את לחישותיו היטב. "אבל אני הבנתי היום באירוע כמה דבר אחד בכל הערב היה לי חסר.". הוא אמר כשתסכול ואי אמון נשמעו בקולו. המרחק בינינו קטן, בעזרת צעדיו שנשמעו בנקישות עקב בנעלי היוקרה שהוא ענד כל הערב. "ההבנה הוציאה אותי מדעתי, איך אני כל כך רוצה משהו שלא רק שאני לא קיבלתי, אך אחי כן." הוא הניד שוב את ראשו והרכין אותו. כאשר הוא נעמד במרחק הושטת יד ממני הוא הביט בי וברק של מלנכוליות נצצה בעיניו. "הוא קיבל ריקוד איתך". הוא אמר תוך שהוא בוחן את פני. עלה לי חיוך קטן והרמתי את ידי הימנית בעדינות לכיוון כתפו, הוא תפס אותה במהירות שסובב אותי סיבוב שלם ומההפתעה הגמורה נחתתי על חזו הפועם והוא מיד אסף אותי בעזרת ידו הימנית על גבי. ידי הימנית הנתונה ברחמיה של ידו השמאלית הובילו אותנו בקצב לא מהיר מידי ברחבה הגדולה. עיניו לא זזו מעיניי ותחושת שלווה אפפה אותי כאשר הייתי נתונה בידיו. הכותונת שלי התנודדה בקצב הצעדים. הקצב הואט לאחר מספר דקות והוא הצמיד אותי יותר אליו והניח את לחיו על שיערי. "יש בך משהו מיוחד ליב". הוא אמר בלחש ולקח שאיפה עמוקה. המשכנו לרקוד בדממה לכמה רגעים והוא נאנח . " אבל אני צריך להתנתק. אני לא יכול להרשות לעצמי לעבור שברון לב שוב". הוא אמר שקולו נשבר בסוף המשפט. "SESIMUZE RACIME SECO" הוא אמר בלחש לאוזני.
עיניי נפקחו בפתאומיות וזיעה קרה ירדה לאט ממצחי. הפעם זכרתי את החלום.