צבעוני אדום פרק 6 חלק 1

שמעתי כמה קולות רקע שנשמעו כאילו אני נמצאת מתחת למים. "זה למה היא הייתה כל כך שקטה ולא נסערת" , "דרק קח אותה לחצר, היא צריכה אוויר", "איידן אני צרי.." את השאר כבר לחלוטין לא שמעתי או החלטתי שלא להקשיב. המשכתי לעמוד במקומי, מבלי להניד עפעף. כל זה אמיתי? לא ייתכן. אני קראתי ספרים, אני ראיתי סרטים, זה הז'אנר האהוב עלי, פנטזיה. ליבי החל לפעום מהר יותר ויותר, העיניים התערבלות שראיתי לאורך התקופה האחרונה עלו לראשי. מדוע כמעט עשרים וחמש שנה לא נחשפתי לכך אך בשבוע האחרון זה כל מה שיכולתי לראות?
כף יד גדולה נחתה על כתפי ואני באופן בלתי מודע נרתעתי. "ליב, את רוצה לצאת איתי לחצר לנשום מעט אוויר?" דרק אמר ונשמעה נימה מלנכולית ובו זמנית מעט מודאגת לקולו. אני הנהנתי, כיוון שהרגשתי שהקירות סוגרים עלי, שהריאות שלי מתכווצות יותר ויותר. דרק לקח את ידי בידו כדי להתחיל לנוע לכיוון הדלת אך רגלי לא נעו. הבטתי בעיניו האפורות התערבלות. "אני לא מצליחה לזוז" אמרתי חרישית ומבט של טרור התפרש על פני. "כנראה תגובה של שוק" דרק אמר במבט מהורהר . לאחר מספר שניות היה נראה שעלה במוחו רעיון, הוא הסתובב גב אלי וירד לברכיו "תכרכי את ידיך סביב צווארי" הוא אמר והיה נשמע שהוא מעט משועשע מהרעיון. אני עשיתי כדבריו ולפתע רגלי ריחפו מעל לרצפת השיש המבריקה. דרק לקח את רגלי והחזיק בהן בזמן שהוא יישר אותי על גבו כדי שיהיה לו נוח לנוע והתחלנו לצאת מהחדר לכיוון החצר. "כולם מסתכלים עלינו" אמרתי מובכת מנסה כמה שיותר להסתיר את פני בגבו הרחב של דרק, מפני שלל המבטים שנשלחו אלינו לאורך הדרך. הוא גיחך " כנראה הם חושבים שהם חולמים". המתח מפני מעט השתחרר ואני נתתי מכה קטנה על גבו.
הגענו לחצר שהייתה נראית בגודל של לפחות שני מגשי פוטבול. דרק הנמיך אותי על ספסל שהיה ליד עץ תפוחים אדומים. "תודה" אמרתי לו בקול שקט תוך שאני מביטה ברגלי מנסה להימנע מיצירת קשר עין איתו. הוא התיישב לידי וכמה דקות של שקט מוחלט עברו לאיטם. שמעתי את הציפורים מצייצות, ראיתי כמה חיות רצות על הדשא שנפרש ללא גבולות, קבוצות מכל מיני גילאים שיחקו במשחקי כדור שונים או פשוט נהנו מקרני השמש תוך שהם שכובים על גבם וקוראים ספר או מדברים עם חבריהם. הכל כל כך רגיל, הרגיש לי שעולמי השתנה לחלוטין אך הוא באמת לא עבר שינוי כלל. כל הדברים הגשמיים נשארו כמו שהם.
"בדרך כלל מגלים על העולם הזה בגיל 12 או 13. תלוי במין שלך. אם אתה גבר אז בגיל 13, אם את אישה את מגלה בגיל 12". הוא השתתק לשניות מעטות . "ההורים בדרך כלל צריכים לקחת אותך למשפחת "שרדליון" בגיל הזה. הם משפחה מיוחדת שיש לה את היכולת לגלות כישרון ויכולות של כל 'וריקולקאי', אפילו את אלו שהכי מיוחדים. הם לוקחים את הילדים ליום שלם של משחקים עם ילדים בעלי אותם יכולות וכישורים מכל העולם וכך נוצרים קשרים חברתיים. זה מקל על המעבר שלהם לאחוזה." הבטתי בו לראשונה מאז שהגענו לספסל. "הורי נהרגו כשהייתי בת 10, כנראה זאת הסיבה שלא נחשפתי לכך. אני נלקחתי לבית יתומים שם הכרתי את בריאן. היינו כמעט אותו גיל הוא היה בן 12 ואני בת 10. עזבנו את בית היתומים בגיל 18 ביחד." נאחנתי "לא סיפרתי את זה לאף אחד. לא רציתי שירחמו עלי ולכן גם היה לי כל כך קשה להיפרד מבריאן". הרמתי את ברכי לראשי והנחתי את צד מצחי עליהם כך שעיני ראו את דרק. הוא הביט בי ועיניו הביעו חמלה. "למה דווקא אתה כאן?" שאלתי והחמלה בעיניו הוחלפה למלנכוליות. הרמתי את ראשי במהירות והנחתי את כף ידי על כתפו. "אני מצטערת. אצלי בראש השאלה נשמעה קצת יותר טוב". הוא נאנח ארוכות והביט בי. "החלטנו מבין איתן קלייד ואני שאני אעבור איתך את התהליך הראשוני עם מנרווה ומשפחת "שרדליון" כיוון שזו לא הפעם הראשונה שלי." הוא הביט בי ועיניו הביעו צער. "עברתי את התהליך עם שני ילדי סאם ואד. שניהם התגלו כבני אנוש. כנראה הגנים האנושיים של הלן עברו אליהם. לקחתי את זה מאוד קשה. הבנתי שזמני קצוב גם עם ילדי, לא רק עם אשתי. וזה מצב שלא התכוננתי אליו." החזרתי את מצחי לברכי. " הם ידעו מה אתה באמת?" שאלתי. הוא הביט לעבר עץ התפוחים ונעמד מולו. "הלן ידעה מה אני כיוון שלפני שלקחתי את הילדים למשפחת "שרדליון" הסברתי לה הכל. תיהיי בטוחה שהיא לקחה את זה הרבה יותר גרוע ממך." דרק הביט בי עם חיוך קטן ואז חזר להביט בעץ. "כאשר גיליתי שילדי אנושיים, הבנתי שאני לא יכול לספר להם על העולם הזה. גם ככה סיכנתי את הלן, לא יכולתי לקחת על עצמי גם את סיכון ילדיי. לכן לאחר מספר שנים, כאשר הם היו בוגרים מספיק ולהלן היה מספיק כסף כדי להתקיים בכבוד החלטתי לביים את מותי. לא יכולתי שהם ימשיכו לראות אותי נשאר צעיר בעוד שאימם מזדקנת יחד איתם." הוא חזר להביט בי שוב במבט מיוסר ובלחמית העין שלו הייתה דמעה. "החלק הכי קשה היה לעבור את המוות שלהם. שנה לאחר "מותי" " הוא אמר תוך הצגת מרכאות עם ידיו. "מרוב צער מערכת החיסונית של הלן נהפכה לחלשה מספיק כדי לתפוס את השחפת. המוות שלה תפס אותי לא מוכן. כל כך הייתי עסוק בכך שלהם לא יכאב כאשר אני אעלם מחייהם, שלא התכוננתי לצער שאני ארגיש כאשר הם יעלמו מחיי." דרק קטף תפוח אדום אחד והתיישב בחזרה על הספסל. "התאונת דרכים של אד הייתה ביום בהיר. הוא היה כמעט בן 60. הוא נסע לבית של משפחתו לחגוג יום הולדת לנכדתו הרביעית." דרק אמר בפליאה מלאה והניד בראשו. "המוות האחרון היה של סאמי. הוא היה בן 89. בשנות ה 30 להגיע לגיל הזה זה כמו בימינו להגיע לגיל 100. מיוחד." דרק השתתק וניגב את דמעתו שירדה במורד הלחי. "הוא היה מאוד מצליח בימיו. היה לו בית גדול מאוד וכל משפחתו הייתה לצידו לאורך כל השנה האחרונה בה הוא היה רוב היום במיטתו. לילה אחד לא יכולתי לעצור את עצמי. הגעתי לחדרו. התיישבתי ליד מיטתו ולקחתי את ידו העייפה בידי. "סאמי" קראתי לו בשקט. הוא פקח את עיניו. כאשר הוא ראה אותי הוא לא היה מבוהל, לדעתי הוא חשב שהוא חולם. "אבא?" הא שאל בחיוך. " התגעגעתי אליך" הוא אמר ואני התחלתי לבכות. הוא הרים את ידו וניגב את דמעותי . "אבא מדוע אתה בוכה? אנחנו ביחד עכשיו". הוא אמר . "אני מצטער שלא יכולתי להיות שם למשך כל חייך. בסיום לימודיך, בחתונתך, בלידת ילדיך וילדיהם." אמרתי לו. היה לי כל כך חשוב להגיד את המשפט הזה, הוא ישב עלי כמעט 70 שנה. " קולו של דרק נשבר, לקחתי את ידו בשתי ידי. "סאמי חייך והניד לראשו. "אבא אתה תמיד הייתה איתי, כאן." הוא הניח את כף ידו על ליבו. בבוקר למחרת נקבע מותו של סאמי."
דמעות ירדו מעיני, הלב שלי כאב את כאבו של דרק. דרק שאף אוויר והביט בי עם עיניו שמעט אדומות. הסטתי לאחר מספר דקות את מבטי לעבר חבורה של בני נוער. "אני מפחדת דרק." פלטתי ועיניו התרככו. "לכן אני כאן. ואחרי שנלך למשפחת "שרדליון" האחים שלי יצטרפו אלינו וביחד נבין מה עושים אחר כך. את לא לבד." הוא חייך אלי והציע לי את התפוח האדום. "זה תפוח רגיל או שאני הולכת לנגוס בו ולהגיע לעולם הקסמים?" גיחחתי בזמן שלקחתי מידו את התפוח. דרק צחק בקול והניד בראשו. "בואי איתי." הוא נעמד והושיט את ידו. "אנחנו צריכים לחזור למנהטן כדי להספיק להגיע לאירוע שיש לנו בשעה שמונה ומחר אנחנו נחזור לכאן כדי לפגוש את משפחת "שרדליון". לפתע נזכרתי שאיתן הציע לי להצטרף אליו אתמול כבת זוג לאירוע הזה. זה הרגיש לי כאילו עברו שנים מאז. "איתן הזמין אותי לאירוע הזה לדעתי." אמרתי מעט לא בטוחה. "כן, איתן סיפר לי." דרק חייך אלי חיוך מעט זדוני אך החלטתי להתעלם ממנו. "אגב, איפה אנחנו בעולם?" שאלתי בזמן שהתחלנו להתקדם לעבר השער השחור. "אנחנו נמצאים באי מיוחד בים האטלנטי. אנחנו מגיעים לכאן באמצעות פורטל. אל תדאגי את תביני הכל בהמשך." הגענו לשער וברגע שדרק נגע באחד הסורגים עצמתי את עיני וכאשר פקחתי אותם חזרנו לחדר בו התעוררתי לפני מספר שעות.
"ברוכה הבאה". נשמע קול עמוק וכאשר פקחתי את עיני ראיתי את איתן וקלייד עומדים בכניסה של החדר עם ידיהם שלובות ושניהם עם חיוך זחוח . דרק התקדם לעברם. "בואו ניתן לה כמה זמן של מנוחה". לפני שיכולתי להגיב שלושתם יצאו מהחדר והשאירו אותי לבד.