צבעוני אדום פרק 5 חלק 4

"אני האמת לא יודע מהיכן להתחיל". הוא גיחך לעצמו וסובב את ראשו אלי. "אני מרגיש שאני צריך קודם כל להראות לך ואחר כך להסביר" הוא אמר תוך שהוא שאף אוויר . "לא. תעצור עכשיו" אמרתי לו בניסיון לקום מהמיטה אך כף ידיו הגדולה של דרק נחתה על ברכי. "את לא מה שאת חושבת שאת. אני לא מה שאת חושבת שאני. בכנות העולם בו את חיה הוא לא העולם שאת באמת חיה בו". הוא אמר תוך שהוא עלה חיוך קטן בקצה שפתיו. כיווצתי את גבותיי והנדתי לראשי "או שאתה עושה ממני בדיחה, או שאתה משוגע. דרק , שתי האפשרויות לא טובות". בהתעלמות מוחלטת מניסיונו להשאיר אותי על המיטה, נעמדתי והתקדמתי בצעדים לא מסודרים לכיוון הדלת. אך דרק כבר היה ליידי. "תקשיבי לי לרגע" הוא הרים את ידו בסימן עצור. "אני נקרא "וריקולקאי" אנחנו בני אלמוות". הוא הביט בי ארוכות ואני הושטתי את ידי ללחיצת יד . "אני המלכה אליזבת'. שמחה שהכרנו." הוא נאנח בתסכול ומשך בשערותיו "זו הסיבה שהייתי צריך קודם להראות לך". הוא אמר ואז תפס את ידי מבלי התראה מוקדמת ולפתע עיני נפקחו לאחוזה כל כך גדולה שלא ניתן לראות את סופה, מאחורי שער סורגים בצבע שחור, המתנוסס אל על ומתפרס לרוחב בלתי נדלה. "איך הגענו לכאן? מה קורה כאן?" שאלתי מבולבלת מנסה להסתכל לצדדים אך כל מה שאני רואה זה יער סבוך מאחורי. דרק חיזק את אחיזתו בידי והביט בי "אני אסביר הכל". התקדמנו לכיוון פתח השער ודרק הביט במסך שחור ולפתע השער החל להיפתח. "אתה עכשיו תספר לי שלחשת כישוף עתיק לתוך המסך השחור שהוא בעצם אלף שומר במשרה מלאה?" אמרתי בגלגול עיניים לדרק, כיוון שנפלה עלי ההפנמה שאני חולמת, אני כרגע ישנה עמוק איפשהו והמצב בו אני נמצאת כרגע הוא פשוט חלק מחלום מאוד משונה.
דרק הביט בי מבולבל "זה פשוט מסך לזיהוי פנים פשוט. חוץ מזה אלפים מתעבים אותנו" הוא אמר ובקצה שפתיו חזר חיוכו הקטן. התחלנו ללכת על השביל מחצץ המוביל לכיכר גדולה ובמרכזה עמדה אישה יפייפיה מפוסלת משיש לבן. רגליה היו מעוטרים בסנדלים פשוטים בתחתית אך פרחים קטנים היו מחוברים לחוטים אשר נקשרים מעל לברכיה. חצאיתה הייתה חלקית ארוכה וחלקית קצרה והחזה שלה היה מכוסה רק בשערותיה משני הצדדים. "מי זאת?" שאלתי בהתפעלות כאשר התקרבנו אליה יותר ויותר. "זאת ונוס. היא האישה שהצילה את ה"וריקולקאי" מהיכחדות. זאת היסטוריה שאת תלמדי עליה בהמשך". הוא אמר והמשיך להוביל לכניסה של האחוזה. הטרקלין היה ייחודי. העמודים הגבוהים היו מעוטרים בקישוטים שנראו מימי האימפריה הרומאית ומלפני כל עמוד עמד שומר לבוש כמו מימי הביניים, מכוסה כולו במגן ממתכת. "וואו . החלום שלי מפורט להחריד". אמרתי בלחש כך שדרק לא ישמע. דרק פתח את הדלת עשויה מעף עתיק בצבע חום כהה ופי נפער לרווחה. המונים של בני אדם מכל הגילאים הסתובבו בכל מקום. חלקם היו עטורי גלימות, חלקם היו במדים שחורים שהזכירו את הלבוש של לורן ואלכס וחלקם היו לבושים בחליפות יום יומיות. "ברוכה הבאה ל" מונסט לה מונד" " דרק הביט בי ואני הבטתי בו מבלי לסגור את פי . הוא חייך בגאווה בזמן שחזר לצפות בשגרה של האנשים השונים. המסדרון היה מרווח וארוך עד שלא ראיתי את סופו, משני הכיוונים. בצד הפנימי של המסדרון היו דלתות באותו צבע כמו דלת הכניסה. התקרה הייתה גבוהה ומקושטת בציורים שונים של מלאכים, שדים והרבה בני אדם. כל האחוזה הייתה מוארת מאור השמש שחדר דרך החלונות הגבוהים והרחבים שעיטרו את החלק החיצוני של המסדרון.
דרק והוביל אותי בין האנשים השונים לעבר המדרגות אשר היו עשויות משיש לבן. הסתכלתי על האנשים סביבי, כולם היו נראים אנשים רגילים לגמרי, אך כאשר הבטתי בפניהם שמתי לב לתכונה משותפת לכולם. לכולם העיניים התערבלו באותה צורה כמו של האחים כהן. "אנחנו הולכים להכיר לך את מי שמנהל את האחוזה" . דרק אמר בהתרגשות כמו של ילד אשר לראשונה הולך לראות את הסרט האהוב עליו. הגענו לקומה השניה, בה היו אותה כמות של אנשים בשני כיווני המסדרון שדמה לזה שהיה בקומה הראשונה. הגענו לדלת כפולה המגיעה עד התקרה בצבע לבן, מעוטרת בקישוטים של עלי גפן מגולפים כמסגרת . ומלפניה עמד אדם גדול לבוש במדים שחורים. "בוקר טוב איידן" דרק הנמיך מעט את ראשו ובתגובה השומר הניד אותו ראשו פעם אחת "בוקר טוב". איידן פתח את הדלתות ואני נמלאתי פליאה. החדר היה עצום. על התקרה היה ציור שדמה לציור של מיכאלאנג'לו של "בריאת האדם" אך המיוחד בציור היה, שבקצה אצבעו של 'אלוהים' היה אשנב קטן ועגול על התקרה שנתן מראה של כדור אור היוצא מקצה אצבעו לעבר 'אדם'. החלונות היו כל כך גדולים ומרווחים שהייתה תחושה כאילו הקיר עצמו עשוי מחלונות. הקירות בכל שאר החדר היו לבנים, מראה טהור של גן עדן.
קרוב לחלון שהיה במרכז הקיר היה שולחן עבודה ארוך ורחב מעץ בצבע חום כהה. מאחוריו כיסא העבודה היה מופנה לכיוון החלונות ולכן לא היה ניתן לראות את הדמות אשר ישבה בו. "מנרווה היקרה, ליב פליסידד". הרמתי את מבטי אל דרק. "זאת אישה? הנחתי שהמנהל יהיה גבר." הרשתי לעצמי להגיב בצורה חסרת טאקט כיוון שאני חולמת, לכן אין לכך השלכות . הכיסא הסתובב לכיוונינו ורוח יצאה ממפרשי. מנרווה הייתה האישה הכי יפה שראיתי, פרי דמיון פרוע של כל גבר.. ואישה. גופה היה צר אך היה נראה שמעט מאוד שומן ממלא אותו, בעיקר שריר. שיערה האדום היה כה שופע וגולש שהברק שלו הגיע כניצוץ לעיני. פניה העדינות שידרו עוצמה ובו זמנית אלגנטיות נשית. " ליב יקירתי, התקדמי אלי" . דרק כחכך בגרונו ודחף אותי מעט במטרה לעצור אותי מלהמשיך לעמוד ולבהות בה. רקיעת הכפכפים שלי על ריצפת השיש המבריקה היה הצליל היחיד שנשמע בחדר. כאשר הגעתי לשולחנה שמתי לב שעיניה הירוקות התערבלו בצורה מהפנטת ושמלתה השחורה מסטן שנגלתה בפני ,עטפה את גופה בצורה כמעט מושלמת. "ילדתי, תני לי לעזור לך להבין שזה אינו חלום". ולפני שהגבתי להערה, מנרווה לקחה את כף ידי הימנית ועטפה אותה בשתי ידיה הדקות אשר כל אצבעותיה עטורות בציורים מיוחדים של מנדלות שונות. לפתע עקצוצים בכל הגוף עברו בי כמו גחליליות שהתעופפו לתוך זרם הדם שלי. הגחליליות הגיעו למוחי.עצמתי את עיני והתענגתי על התחושה שהזכירה שיכרון קל. ולפתע במוחי נוצרה הארה ששטפה אותי בחרדה . "זה לא חלום".