צבעוני אדום פרק 2 חלק 2

"כאן זה יהיה המשרד שלך" איתן אמר ביציאה מחדר הישיבות הגדול שבו נשאר קלייד. נכנסנו לחדר בינוני שנמצא בתוכו רק שולחן מייפל קרוב לצד השמאלי של הקיר וכיסא שחור מסתובב. "אני אהפוך את המשרד הזה למעט חמים יותר" גיחחתי "אני בטוח" איתן חייך אלי ועיניו כלאו את עיני בכוח משיכה בלתי נראה והרגשתי פרפרים קטנים בבטן "זה המשרד שלי " כחכך בגרונו דרק ששכחתי מקיומו כמה רגעים. המשרד היה מאוד גדול ומרווח השולחן היה מזכוכית בצבע שחור מבריק , הכיסא היה גדול עם ריפוד בצבע שחור, על הקיר היו מדפים בכל מיני גדלים שעל כל אחד מהם צמח מסוג שונה וכל מיני עתיקות שהיו נראות יקרות מאוד וישנות עוד יותר, ליד כל אחת מהעתיקות היו תמונות של דרק עם שני ילדים ואישה יפייפיה עם שיער בצבע שמזכיר את השמש ועיניים כחולות כצבעו של הים. "איזה מקסימה המשפחה שלך " הסתובבתי לדרק אך כשראיתי את עיניו ליבי נשבר, עיניו היו כה עצובות שהבנתי שכנראה מישהו מהמשפחה כבר לא נמצא בחייו "היינו משפחה יפה, הם נהרגו בתאונת דרכים לפני כמה שנים" הוא יצא מהמשרד "בואי נמשיך למשרד שלי " איתן אמר כדי לשנות את הנושא אך קפאתי במרכזו של המשרד של דרק, הורי פתאום נראו בתמונות של משפחתו של דרק, הם ביחד מחובקים ומחוייכים, הם מחזיקים בילדה קטנה עם שיער שטני ועיניים גדולות ירוקות .
הבזקים נראו משום מקום וזיכרון עולה לי "דיי אבא" צעקתי אך לא הפסקתי תוך כדי להתגלגל מצחוק, אמא ואבא רדפו אחרי בפארק עם דשא ירוק בוהק וגבוה ועצים כל כך גבוהים שהם יכולים לגעת בשמיים. שאר המשפחה צופה בנו מהצד וצוחקת ואני בחוסר הצלחה מנסה לברוח מאבא, הוא תופס אותי ומתחיל לדגדג אותי "מפלצת האוכל לחשה לי שלא הסכמת לאכול! על כך את מקבלת עונש דגדוגים!" ניסיתי להימלט מאחיזתו אך היא רק התעדקה ופתאום הכל התפך, השמיים היו למטה והדשא היה קרוב לראשי "אבא!!" צעקתי אך היה מאוחר מידי רגלי כבר הייתה בידו ואני הייתי תלויה כמו בובת סמרטוטים. "שון! תוריד אותה! יעלה לה הדם לראש והיא תתעלף" אמא שלי רצה לכיוונינו תוך שהיא לא מפסיקה לגחך למראה שלי תלויה מרגלי "שילה אל תידאגי היא חזקה מספיק לא להתעלף נכון?". כדי להבהיל אותו עצמתי את עיניי ולא הגבתי. אבא נבהל כל כך שהשכיב אותי על הדשא ואני פרצתי בצחוק "הו טחחנית שכמותך! " אמא שלי צחקה "בואו נצלם אתכם, תסתדרו " אחד הדודים שלי אמר לנו. הסתכלתי על הוריי באהדה "תוציאי את האצבע מהפה" אמא אמרה, היה פלאש מהמצלמה. הזיכרון התערבב עם הפלאשים בעיניי.
כשחזרתי למציאות אני הרגשתי את הריאות שלי מתכווצות כל כך חזק שאני לא יכולה להגדילם כדי לשאוף אוויר, גוש גדול יושב בגרוני ומונע כניסת אוויר, הרגשתי טיפת זיעה עומדת על קצה אפי ולפתע אני מרגישה ידיים חזקות לופטות אותי בדיוק כמו שקרה באותה תחנת רכבת "תנשמי עמוק, תחפשי עוגן לעולם האמיתי" החלטתי להתמקד בידיים החזקות שמונעות ממני מליפול . לאחר דקות ספורות אני הצלחתי לפקס את עיניי וראיתי את ידיו של איתן מחזיקות בי ודרק בכניסה למשרד צופה בי בדאגה עם כוס מים גדולה ביד. קצב הנשימה שלי הואט ואני התחלתי להוציא באנקה "אני מצטערת", שניהם הסתכלו עליו בבלבול "אין לך על מה להצטער" דרק אמר "נראה כי גם את חווית אבדה, את לא חייבת לשתף כמובן. אך אף פעם אל תצטערי על מצב כה אנושי" הוא הרכין את ראשו ואיתן פינה שיער ממצחי "תשתי את המים, אם את רוצה אנחנו יכולים להמשיך את הסיור מאוחר יותר" הנדדתי את ראשי תוך כדי שדרק מגיש לי את המים "אני בסדר, פעם שניה שאני מקבלת את ההתקף מחוץ לבית ופעם המאה שאני מקבלת את ההתקף בכללי, אני למדתי להתמודד עם הרגעים שאחרי" נעמדתי בעדינות לקחתי עוד לגימה מהמים ויצאתי לאט מהמשרד עם איתן מאחורי. "זה המשרד שלי" איתן חייך חיוך קטן, דאגה עדיין הייתה נראית במבטו . המשרד היה מרווח באותה מידה כמו של דרק והרהיטים היו מסודרים באותה צורה, אך היה לו ציורים שהיו נראים יקרים מאוד מהמאה הקודמת לפחות, אך שמורות היטב. "וואו, איזה העתק מדויק" הסתכלתי על הציור של מונק "הצעקה" ואחכ על ציור של סלבאדור דאלי "התמדתו של זיכרון" , זה היה נראה כל כך אמיתי. " כן כאילו מונק וסלבדור ציירו את זה למעני" איתן גיחך ואחריו דרק. "את יודעת שהציור "הצעקה" של אדוארד מונק הוא לא באמת ציור של מישהו צועק? זה ציור של מישהו ששומע צעקה, אם זה מחוץ לראשו מהטבע או בתוכו" קולו העמוק של קלייד נשמע מפתח המשרד של איתן ושיערות ידי סמרו. "בואי נמשיך למשרד שלי" .
משרדו של קלייד היה דומה לשל דרק ואיתן, אך קירותיו היו מלאים בפוסטרים ממוסגרים שהיו נראים כמה מאות אחורה על הצגות ואף סרטים. היה שם פוסטר להקרנת בכורה של הסרט הנע הראשון אי-פעם שצולם בשנת 1878 עוד לפני סרטיהם של האחים לומייר. בפוסטר היה תמונה של אדם רוכב על סוס. "שלושתיכם ממש אוהבים לאסוף פרטים יקרים מהעבר, זה מהמם!" ציינתי בדרך יציאה מהמשרד של קלייד "מעניין כמה דורות זה עבר אצלכם במשפחה" חשבתי בקול "מרגיש כאילו יד ראשונה" ענה דרק בציניות מעטה.