צבעוני אדום פרק 1 חלק 4

ריגוש ביעבע בי לאחר השיחה עם המזכירה של 'אסקולה', למרות שהכאב בלב עדיין לא שחרר, כאשר האדם מעסיק את עצמו, הראש שלו לא מתעסק בנושאים כאובים שוברי לב. "רוצה שנלך לקחת את הדברים שלך מהבית של בריאן?" לילי אמרה בזהירות יתרה מתוך פחד לעלות בי את החרדה ואת הכאב אך היא לא יודעת שזה לא נעלם עוד קודם "אני חושבת שזה הכי חכם אך אני לא רוצה לראות אותו " נאנחתי "אין לי בעיה לאסוף את הדברים שלך ושאת תחכי לי למטה להעמיס הכל לאוטו" לילי חייכה אלי את החיוך המרגיע שלה וזה עודד אותי "אני יודעת שזה קשה, אני יודעת שכל החיים שלך מרגישים כמתפרקים, שוב. אבל תוך כדי שאת תגורי אצלי, נחפש לך מקום נוח להתמקם בו, שתוכלי לממן עם הירושה המאוד גדולה אם יורשה לי לאמר , את תיעמדי על הרגליים ותצליחי להתמודד בקרב היום יומי לאט לאט יותר ויותר בקלות" היא שמה את ידה על ידי ונישקה למצחי.
ביראן לא היה בבית באותו הזמן שהגענו לקחת את הדברים לכן האריזה נהפכה לקלה יותר. הסתכלתי על התמונות שהיו מסודרות על המדף מעל לטלוויזיה, כל תמונה הזכירה לי את הסיטואציה בה היא נילקחה. הסתכלתי על התמונה בה האצבע שלי מוכנסת בנחיר הימני שלו ושנינו צוחקים, רגע כה טהור.
"מה החלק הכי דוחה במערכות יחסים שעדיין לא הגענו אליה?" בריאן שאל אותי ברנדומליות כאשר היינו שכובים על מזרון מתחת לעץ בסנטרל פארק. "אני חושבת שאף פעם לא חיטטתי לך באף" התחלתי לצחוק ועלתה בראשי תמונה של זוג נשוי מפורסם שפרסם תמונה זו באינטרנט. הוא הוציא עשן מהאף וחייך אלי "את רוצה לעשות את זה? אין דרך חזרה מנקודה הזאת" הוא גיחך ואני הסתכלתי לתוך עיניו החומות דבש ואני נכבשת מחיוכו המהממם. גם אחרי חמש שנים אני עדיין כל יום מחדש מתאהבת בו ומודה על כך שהוא לצידי. "אני חושבת שהגענו לנקודה הזאת במערכת היחסים שלנו" חייכתי אליו "אני צריך לתעד את הרגע" הוא הוציא את המצלמה שלו והצליח לתפוס את הרגע בו תוך כדי שהכנסתי את האצבע הרגשתי את שיערותיו זזות מה שגרם לי להתחיל לצחוק.הסתכלנו על התמונה, הסתכלתי עליו, "אני אוהבת אותך" חייכתי אליו "אני יותר". רגע כה טהור.
"תנשמי" הרגשתי את היד של לילי מחזיקה בי, התמקדתי בלנשום עמוק ולהאט את הקצב , וברגע זה נזכרתי באדם האלמוני שסייע לי לפני כיום באותה צורה שלילי עוזרת כרגע. התמלאתי חמימות בהבנה שישנם אנשים טובים שקיימים סביבינו, לא כולם בריאן.
כאשר העמסנו את הקרטון האחרון לתא המטען של האוטו הסתכלתי על הביניין הגבוה שמולי ויודעת שאני לא הולכת לחזור לפה יותר לעולם ומרגישה חנק בגרון לכן הסתתי את מבטי ונכנסתי למכונית תוך שדמעה ירדה במורד הלחי. לילי לקחה את ידי כשהתיישבתי לידה וחייכה אלי, "זה נגמר ".
נשארתי לבד לפרוק את חלק מהארגזים בחדר האורחים שלה,שאני משכירה ממנה לתקופה קצרה, לאחר שהעלנו אותם כיוון שלילי הייתה צריכה ללכת לאכול עם הוריה. כשסיימתי כבר היה ערב והתחלתי להיות רעבה. "אני אלך לי לקנות משהו לאכול" אמרתי לבובת סטיץ' שהורי קנו לפני כ16 שנה "התחלתי לדבר לבובות, אני כנראה בקרשים" חייכתי לעצמי, אכן הייתי בקרשים. ירדתי לרחוב והבנתי שהמסעדות הכי קרובות נמצאות במנהטן עצמה לכן החלטתי להזמין מונית למרכז העיר.
הסתובבתי ברחוב, התאבון נעלם אך העצב, הבדידות התחזקו והרגשתי ריקנות שחזרה אלי כמו חברה מהעבר, לפני כ15 שנה. התחילו לעלות לי זכרונות מאותו יום שלעולם לא אשכח, בגיל 10 ב2005 בשעה 12:29 . כיוון שב12:30 השיעור היה צריך להסתיים וכולנו היינו צריכים להשתחרר להפסקה, אך דקה לפני השתחררתי לבד לסיוט .
לא רציתי להמשיך לחשוב על כך כי ידעתי שהזיכרון עוד רגע יצוף וההתקף חרדה יכנס בי מחדש. הדרך היחידה שהבנתי שתגרום לי לטשטש את המוח הייתה אלכוהול. כיוון שבריאן כבר לא התרופה בשבילי. נכנסתי לחנות משקאות הקרובה שהייתה וקניתי לעצמי שרטרז, אפרטיף יקר, הכנסתי לשקית מקרטון ולקחתי לגימה. בלעתי את המשקה עם התכווצות של כל שרירי הפנים שלי, אני לא רגילה לשתות ישירות מהבקבוק. מכל לגימה שלקחתי הרגשתי שגופי מדלדל יותר ויותר ומוחי נהפך לנוזל דומה לזה שאני שותה. הכתה בי ההבנה שלא חוקי לשתות באמצע הרחוב לכן החלטתי ללכת לפינה בסימטה ולהמשיך שם. כאשר הגעתי לסמטה ראיתי בקציה קיר ומשני צדדי קירות גבוהים של ביניינים עשויים מלבנות אדומות. "ככה יותר טוב" מלמלתי לעצמי "גם לי זה יותר טוב" הסתכלתי לאחור בחוסר פוקוס לכיוון דמות לא מוכרת שנמצאת בכניסה לסימטה "תתרחק מפה" ירקתי לכיוונו "הו מותק אני לא הולך לשום מקום" עיניי התחילו להתפקס וראיתי את עיניו מרחוק והיה בהן ניצוץ שהעלה בי צמרמורת, חיוכו חשף שיניים לבנות שמרחוק היו נראות גדולות מהרגיל "תלך מפה, אני אשבור עליך את קבקוק" כאשר הפנמתי שאני יותר מידי שיכורה אפילו מלהגיד נכון את המילה בקבוק הבנתי שאני בבעיה. "מישהו! בבקשה תעזרו! יש פה מישהו משוגע שרוצה להרוג אותי" צעקתי אך הבנתי שזה לא יועיל לאף אחד כיוון שהרעש של הרחוב דילל את קולי לטווח מרחק מאוד קצר. הוא חייך אני לקחתי עוד לגימה הוא לקח צעד אחד יותר קרוב אלי , אני ניסיתי להתרחק אך גבי נתקע בקיר, הבנתי שאין לי לאן לברוח. כנראה זה היה האלכוהול שהעלה בי את האומץ הזה אך החלטתי להילחם בו עם הבקבוק לכן ניפצתי אותו על הקיר ונשארתי עם החלק העליון שלו וחלקים חדים מסביב. אך ברגע שהרמתי את מבטי ראיתי בהבזק דמות של אדם, בהבזק שני ראיתי את הדמות מפילה את האדם המפחיד לריצפה, בהבזק שלישי שני האנשים נעלמים, בהבזק רביעי הדמות שמרחוק שנראית גבוהה ובחליפה מתקרבת אלי לאט לאט. "תתרחק או שאני אדקור אותך" פלטתי והבנתי שהדבר היחיד שאני אצליח לדרוק בהצלחה זה רק את עצמי. "אל תדאגי אני לא אפגע בך, אני רוצה לוודא שאת מסוגלת לחזור הביתה" הוא התקרב אלי ופניו הוארו עם אור מעומעם מהמנורות התלויות על קירות הביניין, פניו המשורטטות היו מוכרות אך אני לא זוכרת מאיפה "אני עכשיו אקרא למונית" הוא התקרב אלי יותר ככה שפנינו במרחק של מטר "את תגיעי הביתה" עיניו הירוקות היו כה גדולות וכולאות שלא הצלחתי להשתחרר מאחיזת עיניו "את תיכנסי למיטה,תירדמי" הוא הרים את ידו לקחת את הבקבוק המנותץ "ובבוקר את רק תזכרי שיצאת למנהטן, שתית קצת וחזרת הביתה לישון" הוא השתתק כאילו חיכה לתגובה ואני לא הבנתי למה המושיע שלי שכנראה בשנה השלושים לחייו מדבר אלי כמו לאדם בעל מוגבלות. "תודה רבה על שהצלת את חיי אבל אני חושבת שאני אחליט לבד מה אני רוצה לעשות מרגע זה" כוונתי הייתה לחייך אליו אך שפתי היו כל כך ללא תחושה שכנראה רק שיני היו נראות. הוא היה נראה מבולבל ואני ניצלתי את הרגע וחלפתי על פניו לכיוון הרחוב אך פתאום העולם הסתחרר וגופי לא עמד בזה והתרסק.