צבעוני אדום פרק 1 חלק 1

אני נאחזת חזק במעקה, מסביבי הכל מסתובב, הבזקים של אור מתרוצצים לכל כיוון אליו אסתכל, חנק בלתי נסבל בגרון גורם לי להרים את ידי באופן אוטומטי לאיזור קנה הנשימה כדי לסייע לאוויר להמשיך להתקדם אך תוך כדי אני מרגישה שהיד שלי חשה ברטיבות ומכה בי ההפנמה שכולי מזיעה. אני לא יודעת באיזה רגע ידיים נאחזו בי כדי למנוע ממני ליפול אך הקול של האדם פיעפע לי לראש כמו צליל של שעון מעורר המעיר אותי משינה עמוקה "לנשום עמוק, תנסי להתמקד בנשימה" . ניסיתי להקשיב לקול המנחה תוך ניסיון להתעלות על החנק בגרון ולהקל על האבן העצומה שנחתה על חזי ומאיימת לרמוס את צלעותי. לאט לאט הנשימות שלי התרדדו, הראייה שלי התחילה להתפקס כמו עיינית מצלמה שמנסה להתחדד על אובייקט שקרוב אליה. הרמתי את מבטי מהריצפה תוך חיזוק האחיזה במעקה שמא הרגליים שלי לא יצליחו להתמודד עם המעמסה ויקרסו.
הידיים החזקות שייצבו אותי היו של אלמוני, כנראה בשנות ה40 לחייו, על פניו המסורטטות נפרש חיוך שגורם לתחושת שלווה לא מוסברת. "לא אפתיע אותך אם אגיד שחווית התקף חרדה?" אמר ובעיניו ריצדה דאגה. "רואים שזאת לא הפעם הראשונה? " גיחכתי כדי להקל מעט על האווירה "מה שהסגיר אותך זה שלא התחלת לבטא בקול תחושת פחד כמו 'אלוהים האם זה המוות? הצילו אני טובעת' וכדומה" חיוך נפרש על שפתי "זה באמת קורה?" הוא גיחך "לא, אבל היה נחמד לנסות להשכיח ממך את ההתקף שכרגע חווית" . שיחררתי את המעקה וראיתי סימן של הדים שנשארו לאחר שידי הרטובה מזיעה נאחזה בה בחוזקה. "תודה רבה על העזרה, זה תמיד תופס אותי במקומות לא ציבוריים. אני לא יודעת למה זה התעורר הפעם פה " אמרתי תוך כדי בדיקה בשעון כמה דקות נותרו לי עד לראיון ומבינה שחמש דקות לא יספיקו לי אם אמשיך לפטפט "אני מצטערת, אני מאחרת לראיון עבודה, תודה רבה על העזרה! יום טוב!" והתחלתי ללכת לכיוון המגדל שבסוף הרחוב, כאשר הערפל בראש שלי גרם לקריאת בהצלחה של האלמוני להישמע כמו רעש רחוק.
תוך כדי ההליכה המהירה מחשבות התחילו להציף את מוחי שהתחיל לאט לאט להתפקס. אני רגילה שההתקפים האלו מגיעים כשאני לבד וחושבת על הורי. אני חשבתי שאני מוגנת כשאני מחוץ לגבולות ביתי, אך כנראה טעיתי. אני מרימה את מבטי לקומות הגבוהות של המגדל שאת קצהו מסתירות קרני השמש. הדלתות הגבוהות שידיותיהן מלופפות בזהב מסמלות את יוקרתיות המקום עוד לפני הכניסה אליו. "שלום, הגעתי לראיון עבודה לחברת 'אסקולה' " אמרתי לפקידה שגילה לא פחות מארבעים שחייכה חיוך שליו ונינוח. תוך כדי שהושיטה לי את תג שרשום עליו "VISITOR" באותיות בולטות היא הכווינה אותי "לכי למעליות, קומה 22 , בקבלה את תראי את השם 'אסקולה' בגדול, משם אני בטוחה שתסתדרי" ופניה כבר הופנו לאדם הנוסף שצרך סיוע. הלכתי לכיוון המעלית ולחצתי על הכפתור 2 פעמיים כאשר נעמדו לידי שני גברים גבוהי קומה שהיו כה שקועים בשיחה שכנראה לא שמו לב אלי כי כאשר המעלית הגיעה הם צעדו לכיוונה תוך דחיפה קלה בכתפי הימנית מהגבר שעמד משמאל. הגבר הפנה את מבטו והסתכל עלי בהתנשאות תוך שאמר "המעונות לא נמצאים כאן" וחברו גיחך. הערפל שמוחי היה שרוי בו מנע ממני באותו רגע להבין את המצב לכן נשארתי תקועה במקום ודלתות המעלית נסגרו כאשר חיוך זחוח היה מרוח על פרצופו.
"ג'ורג' ורוני, אל תשימי לב אליהם הם מקומה 38, חושבים שהם טובים יותר מכולם כי הם אחת לפני הקומה האחרונה. היי אני ליז מקומה 27" אישה שנראתה בגילי חייכה אלי מלמעלה והושיטה את ידה. "היי אני ליב" לחצתי את ידה בחזרה בחיוך כנה, "לאיזו קומה את צריכה?" היא שאלה לאחר שהתקדמה לכיוון הלוח לחצנים "אני צריכה לקומה 22 , תודה" אמרתי בנימוס שלא הרשים את ליז. "את חדשה? פשוט לא ראיתי אותך פה מעולם. ". הצליל של המעלית שהגיעה הושמע , דלתיה נפתחו ויצאו משם חבורה של אנשים, "עדיין לא יכולה להגדיר את עצמי כחדשה כי אני לא עובדת פה . אני באתי לראיון" ליז חייכה אלי והסתובבה למראה שבמעלית ואני העתקתי את המעשה אך מרוב בהלה מהמראה המבולגן של השיער, העיניים העייפות והעור החיוור אני כמעט לא שמעתי אותה אומרת לי בהצלחה בדיוק שדלתות המעלית נפתחו שנית. המילה הייתה 'אסקולה' רשומה בכתב יד נטוי לצד שמאל בחלקו החיצוני של העמדת קבלה העשויה כולה משיש , מה שהאדיר את תחושת היוקרה של המקום.
"שלום, הגעתי לראיון לתפקיד מזכירה " אמרתי בחוסר ביטחון כיוון שידעתי שהמראה הפרוע שלי אחרי היום בבוקר לא הוסיף לי נקודות זכות, אך הפקידה חייכה בחמימות "כמובן, גברת פליסידד?" הינהתי "כן, ליב פליסידד". "מעולה, תלכי במורד המסדרון כשאת תראי משרד הכי גדול בקצה, הגעת. תחכי שגברת נוח תקרא לך, בהצלחה".
הודתי לה והתחלתי להתקדם בכיוון אליו הכווינה אותי הפקידה. במסדרון המשרדים משני צידיו נראו כל כך מרווחים , דלתות מזכוכית ובכל משרד ישבו שני אנשים לא יותר. הגעתי לכיסא מול המשרד המדובר והתיישבתי. פחדתי שאם אחכה מספיק זמן אני אכנס למחשבות על היום בבוקר ואני אהרוס את הראיון מבלי שאפילו התחלתי אותו, אך בדיוק כשהתיישבתי שמעתי קריאה מכיוון המשרד "היכנסי, גברת פליסידד".