צבועה באהבה -פרק 32

בס"ד
נקודת מבט של נור:
לבשתי את הגי'נס הכחול האהוב עליי ,וחולצה בצבע ורוד בייבי מעט רופפת ,התאפרתי קלות מרחתי שפתון שקוף,ציירתי איילנר לקבלת מראה חתולי.
התזתי בושם וריססתי את עצמי בדאונדורנט ,נעלתי נעלי בובה שהתאימו לחולצה.
שמעתי את דלת הכניסה נפתחת,השעה הייתה כבר שמונה ורבע .
עמדתי מול דלת החדר שלי נשמתי נשימה עמוקה ויצאתי מהחדר,התחלתי לרדת במדרגות ,שמעתי את הקול שלו ,אותו קול שלחש לי.
ירדתי את המדרגה האחרונה,והמבט הראשוני שלי היה עליו,הוא היה נראה אותו דבר פשוט עם קצת יותר שיער שיבה.
הוא עדיין לא הסתכל עליי,'מה קורה?' שאלה אותי שרית בחיוך וחיבקה אותי,חייכתי לה חיוך צבוע וחיבקתי אותה בחזרה.
'הכול בסדר' אמרתי ומיד ורד אמא של שרית ראתה אותי גם,היא ניגשה אליי גם וחיבקה אותי ואמרה משהו על זה שגדלתי,לא באמת יכולתי להקשיב לה ,רק הסתכלתי עליו,על איך שהוא מדבר עם אבא שלי כאילו הוא לא אנס את הבת שלו.
ואז זה קרה,אז הוא הסתובב וראה אותי,הוא חייך כשראה אותי,הסתכלתי עליו במבט מאשים,במבט מופתע עצוב ,הסתכלתי עליו כמו שהרגשתי.
'טוב אז בואו נשב לאכול' אמרה אמא,'שחר בצבא לכן לא יכל לבוא' הסבירה ורד,'טוב צריך מישהו שישמור עלינו' אמר אבא שלי וצחק,כולם צחקו ישר אחריו.
התיישבתי ליד אמא שלי ,'מתוקה לא תרצי לשבת ליד שרית?' שאלה אמא ,הדבר האחרון שרציתי זה היה לשבת ליד שרית ולא בגלל משהו שהיא עשתה אלא פשוט בגלל שהיא ישבה ליד אבא שלה.
'לא' אמרתי בלי טקט,שרית הסתכלה עליי קצת בעלבון,אבל לא התייחסתי לזה ,אני הסתכלתי רק עליו ,רק על אותו איש ארור ,הוא לא הסתכל עליי אפילו לא פעם אחת.
התחלנו לאכול אבל לא הייתי מסוגלת להוריד את המבט שלי ממנו,אמא שלי אפילו לא שמה לב היא רק דיברה עם ורד.
ואז זה קרה ,הוא פתאום הביט לי בעיניים ,הרגשתי איך הדמעות עולות לי בעיניים,לא יכולתי להתמודד עם זה יותר.
קמתי מהשולחן בפתאומיות ועליתי לחדר שלי,אני בטוחה שהשארתי את הפרצופים של אמא ואבא מופתעים,אבל אני לא יכולה ,גם לי יש גבול.
נכנסתי לחדר שלי ונעלתי את הדלת,הדמעות פרצו מעצמן,'נור את יכולה בבקשה לפתוח?' דפקה לי אימא בדלת.
'לא' אמרתי בקול מלא בכי.
'נור בבקשה תפתחי לי אני רוצה לדבר איתך' התחננה אימא.
ניגבתי את דמעותיי ניגשתי למקלחת שטפתי את פניי ניגבתי אותם ,ופתחתי לאימא את הדלת.
היא עמדה בפתח הדלת שלי ,'יפה שלי מה קרה?' היא חיבקה אותי ,הדמעות עלו שוב.
'אני לא יכולה יותר אימא' בכיתי ,פרקתי.
'מה יש לך?' היא שאלה לא מבינה.
הרגשתי שאני נחנקת בתוך עצמי,לא יכולתי יותר,אבל לא יכולתי לספר לאימא ,ידעתי כמה הוא תהיה עצובה.
'אימא אני חייבת ללכת אני אחזור עוד מעט' אמרתי לה ויצאתי מחיבוקה.
'נור מה יש לך?' שאלה לא מבינה.
לא עניתי לה יצאתי מהחדר,ירדתי במדרגות לוקחת נשימה עמוקה ,משפילה את מבטי לא מסתכלת עליהם,אבל מרגישה את המבטים שלהם נעוצים בי.
יצאתי מהבית ונכנסתי לאוטו שלי ,התנעתי את האוטו והתחלתי לנסוע כמו מטורפת,הרגשתי שאני לא מסוגלת יותר,לא הצלחתי להחזיק את הדבר הארור הזה בפנים,אני לא מצליחה לקלוט שאנסו אותי,שהוא פשוט השתמש בי וזרק,כאילו אני חפץ.
נסעתי במהירות מטורפת ,אבל לפתע עצרתי ,עפתי קדימה יחד עם כל הדברים שהיו באוטו,אני לא מוכנה למות אני לא אתן לבן אדם הזה שהרס אותי להרוס גם את הוריי,להרוס את חבריי,אני יודעת שהם מעדיפים בת שתיאנס מאשר בת מתה.
הדמעות פרצו שוב ,לא הצלחתי להחזיק אותן שם בפנים,בכיתי על מה שעברתי,בכיתי על מה שהרגשתי,בכיתי את מה שהייתי צריכה לבכות.
הוצאתי את הפאלפון שלי מכיס האחורי של המכנסיים וצלצלתי לטוהר ,היא היחידה שאני יכולה לדבר אתה.
"הלו" שמעתי את טוהר צוחקת,
משכתי באפי 'טוהר איפה את?' שאלתי אותה בתקווה שהיא בבית ושניפגש איפשהו,
'אצל אלירן למה?' שאלה וצחקה שוב,'
כלום סתם רציתי לדבר איתך אבל לא משנה' אמרתי וזייפתי את הקול הכי שמח שיכולתי למצוא באותו רגע.
'נור קרה משהו?' שאלה ברצינות.
'לא לא מה פתאום,טוב אני לא אפריע לך ביי' אמרתי .
'ביוש' אמרה בקלילות.
ניתקתי את הפאלפון,הנחתי את ראשי על ההגה ופרצתי בבכי.