פתאום הוא מתייחס אלי? *פרק 14*

אמא ירדה במדרגות ואבא כבר ישב על הספה, הבנתי שהם רוצים לדבר איתי, אז גם אני התיישבתי.
"גל, בת שלנו אנחנו כל כך אוהבים אותך…." אמרה אמא וקטעתי אותה.
"אמא, גם אני אוהבת אותך אבל תקצרי…" אמרתי.
"כפי שאת רואה… אני ואבא מתווכחים הרבה, זה בגלל שאנחנו…" אמרה והתחילה לבכות,קשה לי לראות את אמא שלי בוכה אז בכיתי אחריה על דבר שאני אפילו לא יודעת.
"גל גילו.. אצל אבא… גילו אצל אבא גידול סרטני במוח…" אמרה והיא המשיכה לבכות ואני אחריה ואבא מחבק את שנינו בשתי ידיו החסונות.
"אני הייתי בטוחה שאתם מת..מתגרשים" אמרתי ובכיתי
"לא.. אנחנו לא" חייך אבא והיה חזק כדי לא לבכות
"ומה… ומה אנחנו נעשה עכשיו?" שאלתי
"הבית חולים לא מספק לנו את התרופה ואת הטיפולים שאנחנו צריכים, אז אנחנו נצטרך לטוס לוואשינגטון ושמה נמשיך את חיינו…" אמרה אמא
"אבל…" ניסיתי להוציא מילה מהפה.
"אין פה אבל גל… אנחנו טסים וזה לא נדון לוויכוח" אמר אבא ופנים עצובות עלו על פניו
"מה עם הלימודים? חברות? משפחה? ככה נשאיר הכל מאחורינו?" אמרתי ושוב הדמעות יצאו
"נצטרך, אבל גלגול זה רק לזמן קצר…" אמרה אמא
"כמה זה זמן קצר?" שאלתי
"שנה שנתיים גג שלוש שנים" אמרה וראיתי הכל מטושטש
"זה זמן קצר?" שאלתי
"כן,תלכי לארוז את דבריך עוד יומיים אנחנו טסים" אמרה אמא וחייכה.
עליתי לחדר שלי והסתכלתי עליו כל כך טוב, ידעתי שאני יתגעגע להכל, למאור לחברות שלי למיקה אפילו… העיקר לא לעזוב…
התחלתי לארוז את הדברים שלי והיו לי המון דברים. אחרי כמה דקות ניב נכנס לחדר שלי.
"אני רואה ששמעת כבר" אמר ונאנח
"כן… לא נורא אני בטוחה שיהיה לנו כיף גם שם" חייכתי
"גם אני בטוח" חייך וחיבק אותי.
אחרי שסיימתי לארוז החלטתי שזה זמן טוב לספר למאור שאני עוזבת לשלוש שנים לוואשינגטון עקב גידול סרטני של אבא שלי. יצאתי מהבית וכל הדרך שהלכתי הסתכלתי עליה טוב טוב כדי שאני לא ישכח אותה. דפקתי על הדלת של הבית של מאור ואח שלו פתח לי הוא אמר לי שמאור בחדר.
עליתי לחדר שלו ונכנסתי לחדר מאור ישב עם השירים המזרחיים שלו והיה במחשב.
"היי" חייך ונישק אותי
"היי" חייכתי "סליחה שלא הודעתי שאני באה" אמרתי והתיישבתי על המיטה
"זה בסדר" אמר והעיף את הדברים שהיו על המיטה
"אנחנו צריכים לדבר" נאנחתי
"מה קרה?" אמרה והתיישב לידי
"גילו.. גילו שלאבא שלי יש גידול סרטני במוח…" אמרתי
"מה?! יואו את בסדר?" אמר וחיבק אותי חזק
"כן.. אני בסדר אבל הבעיה היא שבגלל הטיפולים שלו, אנחנו..אנחנו צריכים לעבור לוואשינגטון לשלוש שנים" אמרתי והתחלתי לבכות "אני לא רוצה לאבד אותך" אמרתי והמשכתי לבכות
"יהיה.. יהיה בסדר" חייך ובלע את הרוק שהיה לו בגרון
"איך יהיה בסדר עם אני לא איתך?" אמרתי
"הכל יהיה בסדר אני מבטיח לך…."
"אבל לא מבטיח לחכות לי" אמרתי ובכיתי
"כי גל.. זה שלוש שנים, זה המון" אמר
"בסדר הבנתי…" אמרתי בעצב וקמתי לצאת מהחדר הוא לא קם אחרי ולא חייך אפילו.
יצאתי מהבית שלו בוכה כי הוא אמור לעודד אותי לא לעשות את זה קשה יותר.
הגעתי הביתה וראיתי חצי מימנו ארוז, קשה לי לעזוב את המקום הזה….
עליתי לחדר והתקשרתי לבנות בשיחת ועידה כזאת
"הלו?" אמרו כולם ביחד
"זאת גל… יש לי משהו לספר לכם" אמרתי ונשמתי עמוק
"דברי" אמרה ליאל
"אני עוזבת" אמרתי והפנים שלי נהיו עצובות
"מה? לאן?!" צרחה עדן
"לוואשינגטון ל3 שנים" אמרתי ודמעות בעיניי
"למה?!" אמרה בר
"אני יגיד אבל אל תספרו לאף אחד, גילו שלאבא שלי יש סרטן ואנחנו צריכים לטוס לטיפולים בחו"ל"
"מה? אבל מה נעשה בלעדייך" אמרה רומי
"מה אני יעשה בלעדיכם!!" בכיתי
"לא.. אל תבכי!!" אמרה אחת מהם
"מה תעשי עם מאור?" שאלה רומי
"במקום לעודד אותי הוא נראה לי כועס עלי" אמרתי
"אל תדאגי אנחנו נשמור לך עליו" אמרה ליאל ועלתה לי חיוך קטן על הפנים
"מתי את טסה?" שאלה עדן
"מחר בערב" אמרתי
"אנחנו נתגעגע!!" צעקו כולן ביחד
"גם אני" נאנחתי ואחרי כמה דקות ניתקנו את השיחה.
ירדתי לעזור לאמא בשאר האירגונים ותוך כדי שאלתי אותה שאלות
"אמא איפה נגור? איפה נלמד? איפה תעבדי?" שאלתי מסוקרנת
"נגור בבית קרקע יפה שהעבודה של אבא אירגנו לנו, תלמדו בבית ספר לאומנויות הגדול ביותר שם, אני יעבוד בבנק שם, הכל יהיה בסדר, את תתרגלי" חייכה אלי אמא כאילו הכל בפשטות
"אני לא יתרגל, מה אני יעשה עם מאור? את יודעת מזה להפרד מחברות שלך?" שאלתי חנוקה בגרוני
"אני אולי לא יודעת אבל את תכירי חברות חדשות ועוד 3 שנים נחזור לארץ, יהיה בסדר" חייכה וחיבקה אותי "עכשיו לכי לישון, מאוחר" אמרה ועליתי לחדר שלי שהיה ארוז ושמור עד שנחזור.
נשכבתי מתחת לשמיכה ולא הצלחתי להרדם.
בבוקר שקמתי הלכתי לבית הספר לחצי יום, עם מאור לא דיברתי אפילו שלום הוא לא אמר לי, די נעלבתי מימנו. נפרדתי משאר הבנות שהבטיחו לבוא לשדה התעופה להפרד שוב.
חזרתי הביתה אכלנו ארוחת צהריים ואמא הייתה בסטרס ענקי כדי לסיים הכל.
בשעה 2 בלילה היינו כבר בשדה התעופה, חיכינו וחיכינו ככה עד השעה שמונה בבוקר ואז ראיתי את כל החברות שלי עם בלונים באו, קפצתי עליהם בחיבוקים ונשיקות
"אני לא מאמינה שהכל הולך להגמר!!" בכיתי
"כלום לא נגמר עד שהגברת השמנה לא שרה" חייכה עדן ודמעות בעייניה
"זה הרגע שאני צריך לשיר?" נשמע קול מאחורי הסתובבתי וזה היה מאור, דמעות חזקות היו בעיניי.
"אני אוהב אותך" אמר ונישק אותי "אני מבטיח לחכות לך כל הזמן!!" חייך וחיבק אותי
"גם. גם אני אוהבת אותך, אני אתגעגע" חייכתי.
הוא חיבק אותי חזק חזק ולא רצה לעזוב. "טיפה מס' 54687 לוואשינגטון יוצאת בעוד מספר דקות,נא לעלות על המטוס בבקשה" היה קול של אישה ברקע.
"זאת הטיסה שלי" חייכתי לכולם ואבא, אמא וניב היו מאחורי.
"אנחנו נתגעגע" חייכו כולם.
"גם אני… מאוד מאוד מאוד!!!" חייכתי והתקדנו לעבר המטוס הסתכלתי על מאור וחייכתי.
עלינו על המטוס התיישבתי ליד אמא חיברתי את האוזניות שלי ונרדמתי,שקמתי כנראה כבר הגענו, לא ראיתי יותר את ישראל, ראיתי מקום ענקי, יפה ופשוט מושלם!!!