פשוט לא להאמין(סיפור על וואן דיירקשן)-פרק 1

היי….זו פעם ראשונה שאני כותבת פה אז תיהיו עדינים…
כל פעם שאני רושמת את זה – ***דמות***אז כאילו מהנקודת מבט של הדמות למשל:
(סתם לא קשור לסיפור)***פלוצקין***(XDDDDD)"בלה בלה בלה בלה…
ואם זה רשום ככה:***פלוצקין***(בלה בלה תיאור דמות)אז זה תיאור דמות…
אני חופרת???דיי,דיי,תמשיכו….:)
~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~(איימי:שיער דבש חלק ונעים עם פוני לצד,עיניים כחולות עמוקות,רזה וגבוהה.)
היי לכם…אני איימי.אני בת 18 וגרה בבריטנייה,באזור מיוחד ושקט של העשירים בעיר.
אני יודעת,זה כזה פטלוב(פאטתי ועלוב)ואני לא ממש אוהבת את זה,אבל…התרגלתי.
*********************************************************
***איימי***

*השעה 16:15 ואיימי חזרה מהסופרמרקט כי קנתה אוכל*

"אוחחחח זה נורא כבד!!!!"אמרה עצבנית והרכינה את ראשה.
במוחה התנגן שיר יפה שתמיד אמא שלה שרה לה לפני השינה:
"יום חדש,מפציע כך,
באופק הנשכח,
לא אוותר,לעולם,
על הכוח שבי נלחם,
יום אחד,אמצא אותך,
האהבה הכי גדולה."

זימזמה עד ששרה בלחש:

"עוד דימעה,זולגת ממך,
לעולם לא אשכח אותך.
אני ואתה,אתה וא…"
נקטעה כשנתקעה(XD) בבחור עם כובע גרב שמכסה את רוב שיערו,משקפיי שמש,וגקט בצבע ב`ז.
"אוייי אני כל כך מצטערת…סליחה"
"זה בסדר,לא הסתכלתי גם"אמר בביטחון .
פתאום הבינה שנפלו לה כל השקיות מהידיים,כולל הטלפון והמפתח.
"אויש כל השקיות נפלו…"אמרה בבלבול
"זה בסדר,הנה קחי,זה הטלפון שלך?"
"כן תו…"אמרה אך נקטעה על ידי צרחות של בנות מהכיוון השני,שרצו לעברם.
"מהר,איפה הבית שלך?הוא קרוב?"הוא אמר בפחד.
"כן אבל אחרי שניכנס תהיה חייב לי כמה בירורים כן?!?!"
"טוב טוב,מהר!!!"
רצנו כל כך מהר,כמו שלא רצנו בחיים,ואני,למה שאני ארוץ עם זר גמור?
הגענו,והבנות עדיין אחריינו.
"יאווואעאעאעאעעא"הבנות צרחו כמו משוגעות.
"איפה המפתח ?איפה?נווו!!"שניינו היינו לחוצים ובחיים לא הייתי לחוצה ככה.
"יופי!"צעקנו שניינו ובנות הכו קרובות.
ניכנסנו ונעלתי,והוא רץ וסגר את החלונות.
הצרחות נחלשו,והבנות הלכו.
"אוקיי מר "זר גמור"אתה חייב ל המונהמונהמונהמון הסברים!!!!!"צעקתי.
"בסדר בסדר…"אמר והוריד את כובעו ואת משקפיי השמש.
"זה אמור לעזור לי שהורדת משקפי שמש וכובע?"גיכחתי.
"את לא מזהה אותי?אל תגידי לי שאת לא מזהה אותי…"
"אוי אני ניזכרת…אההה לא…"אמרתי בציניות גמורה.
"אני אמורה???????!!!!!!!!!!"צעקתי.
"אוי נו באמת…אני הארי…"
"נו ו…."אמרתי בזילזול.
"הארי ?הארי סטיילס?לא מוכר לך?"אמר מופתע.
"לא!!!!!!!!!נוווו מה אתה רוצה?!?1!?!"צרחתי .
"וואן דיירקשן כבר קצת יותר מוכר לך?"
"אני חושבת…יכול להיות שזו הלהקה המטומטמת הזו שחברה לי אוהבת?"
"מטומטמת?!?!!?ממש לא!!!!"אמר בכעס אבל בחמידות כזו….
"טוב טוב סליחה סליחה!!סולחה וסילחה!!!(XD)"
פתאום ראיתי שהוא מתחיל לצחוק,"מה פתאום אתה צוחק?!!?!?!??"אמרתי אבל לא יכולתי בגלל הצחוק שלו.הוא היה כל כך מדבק!ככה שיצא ששניינו צוחקים כמו שני ידידים שמכירים שנים ,נרגענו קצת והבטתי לו בעיינים.הן היו ירוקות כאלה,מדהימות,והיה לו בפרצוף הבעה ילדותית,והוא היה כל כך חמוד,ומצחיק….
"רגע רגע,איך קוראים לך לא אמרת לי!"אמר בעודו צוחק.
"אמממ..לא קוראים לי אני באה לבד"אמרתי מגבירה את הצחוק עוד יותר.
צחקנו וצחקנו,עד שאמרתי לו:
"איימי,איימי קראון."
"שם יפה!"אמר בילדותיות.
"ושלך…אמ…מכוער…לא אהבתי…"אמרתי בציניות בעודי צוחקת.
"ושלך מדהים!סוף!"אמר בציניות גם.
"תודה תודה אני יודעת…"
אחרי הצחוק,הייתה שתיקה כזו,בה הבטנו אחד לשנייה בעיינים.
ירוק לכחול,כחול לירוק.(הצבעי עיינים שלהם)
שיערו המתולתל הסתדר בצורה מושלמת על ראשו,ושלי,טוב שלי,כרגיל,פוני קופצני לצד,ושתי צמות קטנטנות משתי צדדי ראשי מחוברות ליד שיערי החלק.
"הארי?"שאלתי.
"מה?"אמר בקולו היפה.