פרק 9 – קנאה

"דניאל!"
"זאת יובל?" לחשתי לרועי, "אין לי כוח אליה."
"דניאל!!" היא הגבירה את הקול, בדרך שכבר הייתה מוגזמת כדי לא להסתובב אליה.
"זה בסדר, אני אדאג לזה. בואי." הוא שם יד אחת שלו על הגב שלי והוביל אותי אל המשרד.
"שומעת מאמי?"
"בלי מאמי." מלמלתי. אחרי אינספור הפעמים שאמרתי לה, אני לא חושבת שעוד פעם תשנה משהו.
"הדו"ח שהייתי צריכה למחר, אז זה נדחה לעוד שבוע. תשלחי את הסיכום של האגף שלך, בלי לחץ."
היא הסבירה בזמן שנכנסתי אל המשרד.
לא הייתי צריכה להסתכל אפילו בשביל לזהות את הצחוק שלו.
"בסדר מא-, דניאל?"
"כן." חייכתי אליה, מגיע לה, היא הצליחה לעצור את עצמה הפעם, בערך.

"היי!" ירדן הסתובבה אלינו, עדיין עם חיוך ממשהו שדור אמר לה, "מה להכין לכם?" שאלה כשהיא מחזיקה את הקומקום ביד.
"לא, תודה-"
"אנחנו בדיוק בדרך לדייט.." רועי צחק, אבל מזווית העין יכולתי לראות שדור ממש לא צוחק.
"שבו כמה דקות, מה הלחץ." דור אמר עם חיוך, אבל אפשר היה לראות שהעיניים שלו לא מרמזות על חיוך, גם לא קטן.
"עזוב אותם," ירדן פנתה אליו, והעבירה יד על הכתף שלו. העבירה יד.
"יש להם דייט." היא קרצה.
"היינו בדרך לזה שרועי יכין לי טוסט, אבל זה יחכה. אני רוצה תה." חייכתי אליה בנחמדות, ששוב גרמה לי לחשוב על כמה שהן סתומות. איך הן לא שמות לב שהחיוך צבוע?
"היית בדרך למגורי בנים?" היא שוב קרצה.
דור כחכח בגרונו. "אני קצין, אני לא אמור לשמוע את זה."
"על מי אתה עובד, אחי?" רועי צחק.
"באמת דור, אפילו אני הייתי אצלך בחדר." היא שוב העבירה עליו את היד.
"מאמי, את לא מוסיפה לתדמית שלך." יובל הסיטה את ראשה מהמחשב לרגע, חייכה אליה, והחזירה אותו שוב למחשב.

דור קם, והתחיל להתעסק בלהכין את השתייה.
"היא הייתה שם דקה וחצי," הוא פנה אל יובל, כאילו ההסבר הוא לא בשבילי. "הבאתי לה מחשב כדי שהם יראו סרט."
"מה אתה מסביר לה, כאילו היא מקנאה." ירדן צחקה, והייתי צריכה לספור עד 3 בלב כדי לא להתעצבן מהצחוק הזה שלה.
"יובל?" שאל, כשהרים את צנצנת הסוכר,
"2."
"ירדן?"
"1 וחצי. לא. יודע מה? 2."
"אוקיי,"
"ואתה, גבר?"
"2."
הוא המשיך למזוג, עם הגב אל כולנו.
"אני 3." הוספתי, כשאפילו לא שאל אותי.
"אני יודע," הסתובב אליי וחייך את החיוך הרגיל שלו. "הכנתי לך כבר.." הוא דיבר כאילו רק שנינו שם.

"מה?" יובל הסתכלה עלינו בדרמטיות. "דור זוכר משהו?"
לקחה לו שניה להתעשת. "אל תדאגי, לא," חייך, "אתמול רוני הכינה לה לשתות. אמרתי לה שהיא רק מעודדת את הסוכרת של הילדונת."
"בזה אתה צודק," רועי הסכים, "את מגזימה."
"תודה אבא." הגדלתי את העיניים עם חיוך. שמעתי את הנאום הזה כבר חמישים, שישים פעמים לפחות ממנו.
"טוב. סיימתי!" יובל הכריזה, מותחת את ידיה לאחור עם חיוך, ומתרחקת קצת מהמחשב.
"אז על איזה סרט דיברתם?"
"לא יודעת," ירדן הסיטה את מבטה אל דור.
"רוצים להצטרף?" דור שאל אותי.
כן.
"אמ.." פניתי אל רועי. "בא לך?" שאלתי אותו בשקט.
"לא ממש.." הוא החזיר לי בלחש.
"למה לא?!" דור תקף אותו, וכששם לב הרפה מעט מהגוף שלו וחייך חצי חיוך, כדי להיראות פחות מאיים ממה שיצא.
"דורי, תן לזוג זמן לבד, תבין רמזים."
"לא, אנחנו לא ביחד-"
"הם לא ביחד." אמרנו בו זמנית. אוי דור, אתה גלוי מידי. פחות עצבים, יותר שקט.
הנחתי את כוס התה שלי. "אולי נקפוץ מאוחר יותר." חייכתי בהתנצלות.
"כן, תודה על התה." רועי אמר, כשהוא קם אחריי ויוצא מהמשרד גם הוא.

"ירדן הזו מטומטמת." אמר לי כשיצאנו מטווח השמיעה שלהם.
"היא מעצבנת אותי."
"שמתי לב." הוא צחק. "חתול שחור?"
"לא, סתם. בלי סיבה."
"מתאים לך."
"אתה רומז שאני שופטת מהר מידי?"
"לא. אני אומר שאת שופטת מהר מידי."
"אתה התחלת את השיחה עליה, מזכירה לך." הפניתי לעברו אצבע מאשימה.
"מצטער שכל הכוסיות פה סתומות." הרים את ידיו בייאוש. "חוץ ממך כמובן," ניסה להתחנף.
"תודה."
"אבל את לא רוצה אותי."
"נכון."
"מה יש בי שאת לא מסכימה לנסות?"
"זה בגלל איך שאתה נראה." ניסיתי לא לצחוק.
"היית מתה. אם דור לא היה שם, ירדן הייתה נמרחת עליי כל כך." הוא חייך בשחצנות, אבל ידעתי שהוא צודק.
רועי לא נראה רע. אפילו לא קצת.
"נכון." אמרתי בקרירות, כשהוא מבין שאני צוחקת.
"לא מבין למה כולכן רוצות אותו."
"אתה מכליל?"
"כולן חוץ ממך, במפתיע. אם אפשר להגיב מבלי סיכון לחיי, אפילו היית קצת קרירה אליו."
"מה, אני לא-"
"לא שאני מבין למה, הוא לא עשה לך כלום."
"לא הייתי עצבנית עליו. סתם יום כזה." שיקרתי.
"מחזור אה?" הוא שאל ולא חיכה לתשובה, אפילו לא הסתכל עליי.

"זה הדרגות?"
"מה?"
"כי אני יודע שהוא חתיך. אלוהים, אני הייתי יוצא איתו. אבל גם אני חתיך, את חייבת להודות."
"מודה."
"אז זה הדרגות?"
"כשאני אצא איתו, אני אודיע לך." חייכתי באירוניות, שרק אני אבין.
"דווקא הייתם יכולים להיות זוג יפה."
"טוב, דיי לדבר עליו. אני עוד אחשוב שאתה רוצה אותו."
"לא אמרתי שלא."
"לא אמרת משהו על איזה טוסט?"
"אומר מראש, אני לא משקיע בתוספות." הוא הרים את ידיו כשהוא החל להתקדם מהר יותר אל חדרו.
"איזה מלוכלך אתה. אני תמיד משקיעה."
"ובגלל זה אני אוהב אותך." אמר כשנישק אותי על הראש ואז משך אותי לחיבוק, כשאנחנו עדיין הולכים.

__________

"הלו?"
"את באה לישון?"
"עוד מעט," בר ענתה לי, בקושי מרוכזת במה שאני אומרת. "אנחנו רואים פה סרט במועדון," ברקע הספקתי לשמוע צעקה ואז צחוק מתגלגל. ירדן.
"בואי גם, התחלנו לא מזמן."
"טוב, שתי דקות." ניתקתי את השיחה.
עניתי על הודעה אחת מאח שלי, הוספתי לילה טוב, וכבר הגעתי למועדון.
כל האורות היו כבויים, והאור היחיד הגיע מהטלוויזיה, של סרט אימה שאני לא חושבת שראיתי עדיין.
התקדמתי אל הספות, מחפשת מקום פנוי לשבת בו.
על הספה הגדולה ישבו דור וירדן, כשהרגליים שלה מופנות לכיוונו, כמובן.
"יש פה מקום," דור אמר והצביע על יד ירדן, והתרחק לצד השני של הספה כדי לעשות לי מקום, כשירדן בנינו.
התיישבתי באי נוחות, במקום הכי מבודד בחדר, בפינה.
לא התרכזתי בסרט, חשבתי על האמונה התפלה, תוהה אם זה תופס לגבי זה שאני יושבת בפינה של החדר ולא בפינה של השולחן.
מצד שני, מי צריך להתחתן. גברים הם מעצבנים.
לא מבינה מה עובר עליו כרגע אבל להתרחק ממני ולתת לטיפשה הזו לשבת בנינו, כשהוא יודע שאני לא אוהבת אותה, זה יותר ממעצבן.
היה קטע מבהיל, אבל לא הייתי מרוכזת בסרט, וזה הפך אותי לאדישה מול סצנת האימים.
ירדן צעקה, כמובן, וכיסתה את עיניה כשהיא מניחה את ראשה על כתפו של דור.

"ברבור, אני הולכת להתקלח, אני עייפה." לחשתי לה כשקמתי משם. זה ממש לא משהו שבא לי לראות. לא הסרט, ולא האנשים שצופים בו.

דניאל תירגעי. דניאל תירגעי. תעצמי עיניים, יופי. יכול להיות שאת באמת לקראת מחזור. את סתם מתעצבנת. מקלחת, לישון, ויום חדש ויפה יהיה מחר.
"דניאל,"
תירגעי. לא לחשוב עליו. לחשוב חיובי, לא להתעצבן.
"דניאל!"
הסתובבתי וראיתי אותו הולך לעברי מהר.
"מה דור?"
"זה בסדר, זייפתי שיחה." הוא הודיע.
"לא דאגתי." הציניות נשפכה ממני מבלי שרציתי.
"אסור לך להיות עצבנית. אני עצבני."
"נקבע פגישת עבודה, נתאם פעם הבאה מי עצבני באיזה תאריך." אמרתי בציניות והמשכתי ללכת.
"איפה היית מקודם?"
"לא," צחקתי במרירות. "בלי התקפי קנאה."
"היית בחדר שלו?"
"נו באמת. אני לא מאמינה שאני צריכה להסביר את עצמי בפניך. ממתי אתה כזה?"
"ממתי שהוא רוצה אותך."
"הוא לא רוצה אותי."
"תאמיני לי, אני יודע איך גברים חושבים." חייך אליי, את החיוך המעצבן הזה, כאילו הוא יודע משהו שאני לא יודעת.
"שנשווה? שחצי מהבנות משפילות פה את עצמן בשבילך."
"מה שחשוב זה שאת לא מגזימה."
"הלוואי והייתי מגזימה." חייכתי חצי חיוך והמשכתי ללכת.
"אל תופתע אם ירדן תקום מחר בלי ידיים," דיברתי כשלא הסתכלתי עליו. "כנראה הפתרון היחידי לזה שהיא לא תימרח עליך."
"את מקנאה?" הוא חייך אליי, עם חצי קריצה.
"אני לא מאמינה. אתה מתנהג כמו ילד קטן."
הוא משך אותי למאחורי כל המבנים, הצמיד אותי אליו.
"לא. אתה לא מקבל כלום. אני עצבנית."
"אז גם אני עצבני!" שינה את מבטו מבלי להתרחק ממני.
הוא לקח נשימה ארוכה.
"אני לא קנאי, אבל אני לא רוצה שתהיי ב'דייטים' במגורי בנים. מוגזם לבקש מחברה שלי?"
"אז גם אני לא קנאית, ואני לא רוצה שבנות יהיו אצלך במגורים." השוויתי.
"זה היה תמים."
"גם זה היה תמים! אני מכירה אותו המון זמן. אתה לא סומך עליי?"
"אני לא סומך על כל השאר." הוא תפס בידי.
"מה יש לך? ממתי אתה כל כך לחוץ?" ליטפתי את פניו.
"מאז שכל הבנים ישבו והתחילו לדבר על.. את יודעת."
"אוקיי,"
"וגם את עלית לשיחה."
"אוקיי."
"ואני אוהב להיות היחיד שאומר לך שאת יפה."
"אתה היחיד שאני מקשיבה לו. זה לא מספיק?" נישקתי אותו קלות.

"אני שונא את איך שהם מדברים על בחורות."
"אני חושבת שמשעמם לך, ואתה מייחס חשיבות לדברים שטותיים. אני יכולה למצוא לך מה לעשות, אם זו הבעיה."
"חשבת על משהו?" חייך והתקרב אליי אפילו יותר.
"לא ממש.." הנחתי את האצבע שלי על חזהו, עוצרת ממנו להתקרב.
"אני אחשוב על זה. כבר 12 וחצי, בטח כל הבנות יושבות עכשיו מחוץ לחדרים, יכול להיות שמדברים עליך,"
התגריתי בו, לא מסתכלת בעיניים שלו.
"אני אשאל אותן, הן ימצאו מה לעשות איתך."
"את לא מצליחה להעלות רעיון?" הוא תפס בידי והזיז אותה מחזהו, מתקרב אליי עוד יותר.
"בדיוק חשבתי להתקלח… אולי שם יעלה לי… יודע מה? אולי תבוא ל-"
הוא חייך ונשך את השפה התחתונה שלו, גורם לי עוד שניה לזנוח את הבדיחה ולהבריח אותו באמת למגורים.
"לא. בעצם, אסור. לא משנה." חייכתי כשהתחמקתי מהאחיזה שלו.
"טוב. נראה לי שאני אלך," אמרתי כשהוא נשען על הקיר עם ידו, מניח את ראשו עליה, מסתכל עליי בזווית העין.
"תחזור לשם, שירדן לא תדאג." לבשתי הבעה רצינית.
"אני אזוז.." פרמתי את הכפתור הראשון בחולצה שלי, "להתקלח."
"דן.." הוא נאנח.
"לילה טוב." חייכתי אליו חיוך תמים והלכתי משם.