פרק 8 – סוכרת

ניסיתי שלא לחשוב על זה יותר מידי. ידעתי שכשאני אחשוב על זה, המצב ישתנה. ולא רציתי שהוא ישתנה. הכל היה מושלם.
מהתקופות האלה שאת קמה עם חיוך והולכת לישון עם חיוך, וגם במהלך היום יש לך חיוך על הפנים. והשירים השמחים שהרדיו לא מפסיק לנגן, כולם נשמעים כאילו נכתבו עלייך.
אז ברור שהסכמתי להחליף את ירין. לא הייתה לי סיבה שלא להחזיר לגורל על התקופה הטובה שהוא הביא לי.
היא הייתה צריכה לצאת, אבל הייתה לה תורנות. ידעתי שהיא לא הייתה בכלל מציינת את זה בפניי אם זה לא היה חשוב לה, אז לא חשבתי פעמיים, וביטלתי את כל התוכניות שלי לסוף השבוע. "כל התוכניות", בעיקר התבטלות מול הטלוויזיה.

אמא שלי הייתה העברת הזמן בהליכה. התקשרתי והודעתי לה שלא אבוא השבת. לפי התגובה שלה היה נראה שהבת הקטנה שלה נכנסת לעזה ונלחמת במחבלים. היא לא הייתה טובה בלהכניס דברים לפרופורציות.
צלצול הממתינה נעצר אחרי חצי שניה, מתלווה בהודעה מדור אחרי כמה שניות.
'תסתובבי'
הוא ישב-נשען על אחת מהאבנים הגדולות שעקפה מחצית מהגוף שלו. יד אחת עם הפלאפון והשניה מונחת על הנשק שלו.
ובתזמון מושלם, אמא שלי סיימה את הסיפור על אשתו של דוד שלי. הרעה. היא הייתה מרושעת.
"אמא, אני צריכה ללכת, נדבר מחר?"
"כן מתוקה, אוהבת."
התקרבתי אליו, ולאחר סריקה קצרה של האזור, הוא ראה שהוא פנוי, והרשה לעצמו להניח את ידו על הלחי שלי.
"אוהבת גם." חייכתי, יודעת שהיא תצליח לשמוע את החיוך, ואז היא ניתקה.
"אוהבת?" הוא כיווץ את גבותיו, וכבר יכולתי לזהות את מצב הרוח המשועשע שלו.
"החבר השני שלי."
היד שלו גלשה מהלחי אל היד שלי כשהוא נעמד, ומשלב בין אצבעותינו.
"פעם הבאה תעבירי לי אותו. יש לי כמה דברים שאני צריך להתייעץ לגביהם."
"אני אשתדל לזכור." צחקתי אליו.
הוא היה קצין תורן. משמע להיות ער כל הלילה ולעשות ביקורי פתע בשמירות, לחפש חיילים ששוברים את השמירה ולהתנהג כמו זבל. אבל זה היה ברור שזה לא היה המקרה. השיקול העיקרי שלו לא היה זה שהוא יהיה קטנוני בצורה מרושעת, כמו שהוא יצטרך להיות ער כל הלילה. במקום זה, עברנו בין העמדות, אני מחכה רחוק מספיק בשביל שלא יראו אותי, והוא מחלק להם משהו חם לשתות בלילה הקר הזה, חוזר וצוחק שהראשון שהוא יתפוס בלי פלאפון או חבר שיושב איתו, דברים שהיו אסורים, יקבל ממנו כל דבר שירצה.
"כל דבר?"
"כל דבר."
"אז אולי כדאי שאני אכנס להתערבות הזו. יש לי כמה דברים שאני רוצה ממך."
"שטויות. כל היום את מדברת שטויות." הוא הסתובב אליי והמשיך ללכת אחורה. "אני מביא לך כל דבר שאת רוצה."
"לא הכל."
"מה את עוד רוצה?"
"ארוחות בוקר למיטה."
"את לא אוכלת בבוקר." הוא היה יותר טוב משחשבתי. הוא כבר ידע עליי את כל הפרטים הקטנים.
"אולי הייתי, אם היית מביא לי."
"יש קצת בעיה עם העניין הזה פה." כן, בנות צורחות בבוקר 'בן במגורים', זו בהחלט בעיה.
"תירוצים."
"אוקיי, אז סגרנו. בבית את תקבלי ארוחת בוקר למיטה."
"תודה."
"ואת תהיי חייבת לסיים את כולה."
"אוקיי."
"לא משנה עד כמה את 'מפוצצת'. את כל כולה." זה היה אתגר ושנינו ידענו את זה. אבל גם שנינו ידענו שהוא לא הטיפוס שיקום כשיש לו אפשרות להמשיך לישון. 'עד שאני נרדם, אני לא אקום מיוזמתי', הוא תמיד אמר.

"אור כועסת עליי."
"על מה?" אחותו לא הייתה מהאנשים שאפשר לדמיין אותם כעוסים.
"אני מבריז לה מיום ההולדת."
"נכון!"
"נכון?"
"ידעתי ששכחתי משהו. זה ביום חמישי הזה. היא הולכת להרוג אותי גם."
"למה את לא הולכת?"
"למה אתה לא הולך?"
"הודיעו לנו שאנחנו סוגרים שבת. כוננות גבוהה."
"ואלה שטויות, נכון?" התמקמתי יותר תחת זרועו.
"כן." הוא נשק לראשי.
"למה את לא הולכת?"
"החלפתי שבת."
"מה הבעיה בשבת הבאה?"
"שום דבר," הרמתי את כתפיי. "לירין הייתה בעיה עם השבת הזו אז הצעתי לה להחליף."
"סתם ככה?"
"זה לא סתם," צחקוק נפלט ממני, " היא חברה שלי."
הוא שתק. ויכולתי להרגיש שהוא מסתכל עליי.

"למה אתה בוהה בי?" שאלתי, לא מלכדת איתו מבט.
"כי את הרבה יותר טובה משאת חושבת על עצמך."
"זה לא נחשב. היא חברה טובה שלי."
"אצלי זה נחשב."
"אז חבל שאף אחד לא מקשיב לך."
הוא השתנק במשחק מוגזם. "אני לוקח את זה בחזרה. יש בך רוע."
"אני היחידה שאומרת לך את האמת."
"אני לא רוצה לשמוע אמת כזו." הוא הפנה את ראשו, נשאר באותו המשחק.
"אבל שתדע שאתה בין החברים הכי טובים שהיו לי."
"חבר טוב? כזה שהיית מחליפה בשבילו שבת?"
"בטח. אתה כמו ירין רק בגבר."
"כמו ירין?"
"אתה רוצה להמשיך לענות על כל דבר שאני אומרת בשאלה?"
"מצטער. המעמד מרגש אותי."
"אני שמחה," החזרתי לו באותה הציניות. "אתה גם דיי חכם. אני משאירה אותך בגלל העצות הטובות בעיקר."
הוא עצר אותי עם היד, מוציא את הפלאפון שלו, "את יכולה לחזור על זה, על החכם, ואני אקליט?"
"אני אקליט לך הקדשה אחר כך. מבטיחה."
"אני אחכה. אני לא ארדם בלי זה."
"אתה גם ככה לא נרדם. ועד שכן, אתה מתעורר באמצע הלילה."
הוא השתתק, וגופו התקשה כנגדי. זו הייתה נקודה רגישה אצלו, וידעתי את זה, אבל לא חשבתי על זה לפני שדיברתי. קיוויתי שאולי הפעם הוא יסמוך עליי ויפתח את הנושא, כי היה ברור שעומד מאחורי זה משהו יותר מורכב. אלו היו סיוטים שרדפו אותו. חוויתי את זה בכל פעם שישנו ביחד.
בכל פעם שהעליתי את הנושא הוא הפך לחסר סבלנות, והעביר אותו במיידות.
וגם הפעם זה לא איחר לבוא.

"אז כשאמרת שאני כמו ירין.."
"הממ?" הפניתי את תשומת הלב אליו שוב.
"אם היא הייתה גבר, היית עוזבת אותי לטובתה?"
"תלוי אם היא הייתה נראית יותר טוב ממך."
"אני יודע, ואת יודעת, שזה לא אפשרי."

__________

״דורי..״
הוא רק מלמל בתגובה, מבטו עמוק בתוך המשחק ששודר עכשיו בטלוויזיה.
״דור..״ חזרתי על עצמי, מוסיפה שיעול מעושה.
״ממ-?״
״אולי תכין לי תה?״ כמעט ולחשתי, מוסיפה דרמטיות לעניין כשאני שוכבת על הספה, עם הרגליים עליו.
זה היה יום שבת, יום גשום. היינו לבד בבית שלי. נועם היה אצל החברה הזמנית שלו וההורים שלי יצאו לבקר מישהו שלא טרחתי להפנים את המידע לגביו. הם הזמינו אותי לבוא איתם, אבל כשדניאל-החצי-ישנה ענתה להם במקום דניאל הרגילה, הם היו חכמים מספיק בשביל ללכת לבדם.
״אני לא יכול.״
״למה״ שיעול, ״לא?״ שיעול.
״כי אני האורח.״ הסיט את מבטו מהטלוויזיה.
נשכבתי לאחור עוד יותר, ״אתה צודק..״ מלמלתי, כאילו מתכננת להוריד את הרגליים שלי ממנו, אבל עושה את התנועות בכבדות במכוון.
״אני יודע שזו סתם הצגה.״ הוא אחז בשתי רגליי, מרים אותן ממנו ומניח אותן בחזרה בעדינות כשהוא קם אל עבר המטבח. ״תני לי קצת יותר קרדיט.״
״אני לא״ שיעול, ״מזייפת.״ זייפתי עוד שיעול.
״איפה הספלים-״ שמעתי אותו ממלמל לעצמו ואז פותח את הארון הנכון, ״כמה סוכר?״
״3.״
הכפית נחתה אל תוך הספל והוא התקדם כמה צעדים אחורה בשביל ללכוד את מבטי.
״3?״
״כן, תודה, דורי-״
״איך 3.״
״מה הבעיה?״ הוספתי שיעול לאחר ששמתי לב שזנחתי את ההצגה שלי לרגע.
״תהיה לך סוכרת.״
״3 זה טעים. אתה בטח מהאלה בלי סוכר, מהממורמרים.״
״לא, 1 זה טעים. 2 זה מתוק, 3 זה חולני.״
״אתה אומר את זה כי לא טעמת.״
״ואת שותה תה 7 פעמים ביום!״
״ממש לא.״ הוא צדק.
״את הורגת את עצמך. אני לא לוקח בזה חלק.״
״אתה כל כך דרמטי!״ צעקתי אליו כשהוא חזר להכין את התה, כשהוא חזר מהמטבח עם נייר ועט שזיהיתי שהיו על השולחן.

הוא הגיש לי את התה והתיישב בחזרה במקום שלו, כבר לא מרוכז בטלוויזיה.
״מה אתה עושה?״ ראיתי שהוא כתב משהו.
״אני חושב-״
״על מה?״ האצתי בו כשהוא לא סיים את המשפט.
״על מה להגיד בלוויה שלך.״ הוא כיווץ את גבותיו, כשניסיתי להתרכז בניסיון שלו לספר בדיחה מאשר עד כמה הוא חמוד הוא נראה כשהוא עושה את זה.
״תטעם.״ הושטתי לו את התה.
הוא סגר את פיו.
״נו, תטעם.״ דרשתי בכעס.
״לא.״
״דורי..״ ניסיתי את הטקטיקה השנייה.
הוא התייאש, לקח את הספל ממני, מקרב אותו בחשש אל עבר שפתיו.
הוא לקח בקושי חצי לגימה ואז הושיט אותו חזרה אליי, חסר כל הבעה.
״אתה רואה?״ לקחתי את הספל מידו, ״לא כזה נורא, אה?״
הוא קם וחזר במהירות מהמטבח עם כוס מים.
״כל כך. דרמטי.״ גלגלתי את עיניי.