פרק 7-פגומה ?

בגלל שעבר הרבה זמן תקציר לפרקים הקודמים:
קורל,עומדת לעבור לפנימייה,כי הציונים שלה לא טובים מספיק,היא ניסתה ללמוד,ללא הצלחה.
היא פגשה את יובל,הוא לקח אותה למקום שהוא בילה בו כשהיה לו קשה,הגן שעשועים הנטוש,קורל הבינה שבן אדם בוחר את "המקום שלו" על פי האופי שלו והבינה שעל יובל עבר משהו,מפני שלמרות שגן השעשועים נטוש היה בו פעם אור וטוב,היא שיקרה ליובל לגבי המעבר שלה לבית יתומים, היא אמרה שהיא עוברת לפנימייה.
יובל ומאיה ביחד.
תזכורת דמויות.
קורל-דמות ראשית .
מאיה-חברה הכי טובה של קורל.
רועי-אח של קורל.
יובל-קורל פגשה אותו לא מזמן,אבל נוצר חיבור מיידי,במערכת יחסים עם מאיה.

-כעבור שבוע-
היום אני עוזבת,זהו נגמר,כל השבוע לא חשבתי על זה,כל פעם שניסיתי,הבטן התכווצה לי,כמה שאח שלי אמר לי שאם אני לא ידבר על זה אני בחיים לא יפטר מהתחושה,לא הקשבתי לו,כעסתי עליו,אני הולכת לבלות את שאר הזמן הקרוב עם עוד ילדים,חדשים,שבחיים לא הכרתי,אבל הם גדלו כמוני,ללא אמא,ללא אבא,לשם אני שייכת? יהיה לי יותר קל שם? זה לטובתי ? אין לי כוח אפילו לנסות לחשוב על זה.
בשבוע הזה נפרדתי ממאיה,אלפי פרידות,לא ידענו ממש מה לעשות,לא ידענו מתי הפעם הבאה שניפגש,אני מפחדת לאבד אותה,היא מקבלת אותי כמו שאני ועם זה מנסה להוציא ממני את הטוב.
מרועי נפרדתי גם,לא בכינו אפילו קצת,רוב הזמן רבנו והתנהגנו כרגיל.
במקרב של יובל זה היה די מביך,אנחנו מכירים בקושי יומיים,אבל התחברנו,יחסית ליומיים,הוא התנהג נורא מוזר כל פעם שדיברנו על המעבר שלו לפנימייה,אבל מי אני שישפוט ?
הדבר שהיה לי הכי קשה להיפרד ממנו היה המקום שלי ,המחסן,עם הדשא,נשמע מוזר הא? כן,אבל המקום הזה הרגיע אותי,עד היום,היה שם בשבילי כשהייתי לבד,כשאף אחד לא היה לצידי,אני הולכת עוד לחזור למקום הזה,אני לא עוזבת אותו בחיים.
"ביי" אמרתי לסבתא וחיבקתי אותה.
"ביי אני אתגעגע מאוד,לכולכם" אמרתי וחייכתי למאיה ולרועי,כשדמעה בוגדנית,ירדה מעיני,ניגבתי אותה במהירות,אני לא יבכה,שום דבר לא ישבור אותי.
"ביי" מאיה ורועי צעקו כשהתרחקתי מהם.
גררתי את המזוודות שלי לרחבה הענקים שמשם האוטובוסים לוקחים אותנו לבית היתומים.
פתאום קלטתי את יובל,שיט ! מה הוא עושה פה?! הוא לא עובר לפנימייה ?! רק שלא יראה אותי.
שמתי את המזוודה רחוק ממנו וחיכיתי שם.
האוטובוס הגיע,מיהרתי לעלות עליו,לפני שיקלוט אותי,עברתי ליד המקום שהוא עמד בו למזלי הוא כבר לא היה שם.
שמתי את המזוודה בתא המטען לצד כל המזוודות האחרות ועליתי לאוטובוס.
עיניי חשכו,ראיתי שחור,יובל,עיינינו נפגשו.
"ק…קו..רל ?" הוא פלט את שמי בגמגום.
"יובל" נאנחתי,מה אני יגיד לו,ניסיתי להסביר,אבל המילים נשרפו לי בפה,אני ישאל אותו מה הוא עושה כאן? הוא בטח לא מבין מה אני עושה כאן,פשוט נגיד לו את האמת ונבין מה הוא עושה כאן,לא ככה?
"טוב יובל תקשיב…." ניסיתי להגיד אבל נעצרתי כשנקטעתי על ידו.
"לא אממ תקשיבי את,אני שיקרתי אני עובר לבית יתומים ,לא לפנימייה."
"אממ..סוג של גם אני"
"שקרנים שכמותינו" צחק.
"שווים?"
"שווים " חייך.
התיישבתי לידו "אז אנחנו הולכים לאותו מקום ?" חייכתי.
"מסתבר" אמר. "אז..מה,מה קרה להורים שלך ?" שאל.
דמי קפא בעורקיי,הלב שלי עצר לשנייה וחזר לדפוק בחוזקה.
"אממ…אני..ה..ם..לא…"
"זה בסדר את לא חייבת" אמר. "מצטער" הוסיף.
"זה בסדר..אני פשוט.." נשכתי את שפתיי, בניסיון להסביר.
"את לא חייבת להסביר אני מבין" קטע אותי בחיוך.
"תודה"
"חמודה שכמותך"
"חמודה שכמותי" חייכתי.
כעבור שעה,או שעתיים,או שלוש,או ארבע,לא זוכרת,בקיצור..הגענו.
המקום היה בניין גדול,קר,מחושב,חסר חום,הסתובבו שם המון ילדים.
הראו לכל אחד את החדר שלו .
חדר קטן,מיטה,שידה קטנה ליד המיטה ועוד אחת לכתיבה וארון קטן.
הנחתי את המזוודות בחדר,אני יסדר אותם אחר כך.
יצאתי מהחדר ויצאתי לבחון את המקום.
היה שם מגרש כדורגל,היו בו סלי כדורסל מכל צד של המגרש,היה שם גנון ופינת משחקים,לילדים,היה שם חדר אוכל,מדשאות ועוד המון קומות המכילות חדרי מגורים.
אני יכולה להתרגל לזה.