פרק 7 – אוהבת.

השעה הייתה כבר אחת-עשרה, אבל לא היינו קרובות לסיום. אפילו ירין באה לעזרתנו, בלי שום מושג לאן היא הכניסה את עצמה.
בר הייתה פקעת עצבים, וחוסר הסבלנות שלה לא קידם אותנו לשום מקום.
הבטן שלי שוב קרקרה, גוררת עוד "מצטערת" חלוש, אחד שלא באמת היה אכפת להן ממנו. היינו פה כבר שעות. התאפקתי מללכת לשירותים, ולא שמתי לב לצורך הזה עד עכשיו, כשחשבתי על כמה זמן התאפקתי.
אבל המשכתי להתאפק. למען האמת, פחדתי מבר. ככל שנסיים עם זה מהר יותר, ככה נלך לישון יותר מוקדם. ואחרי שלוש שעות שינה בלילה הקודם, הייתי צריכה את השינה הזאת.

שמעתי דפיקה קטנה על הדלת, כזו שרק רוצה להתריע שהדלת עומדת להיפתח. דור דחף את ראשו דרך הדלת, ולאחר סריקה של האנשים בפנים נכנס למשרד, עם מגש פיצה בידו.
"משלוח."
"אפשר-" הטון של בר השתנה בשנייה. "אם היא לא תתחתן איתך, אני עושה את זה."
אבל החיוך הזה שהופיע על הפנים שלו רק הבהיר לי, שאני לא רואה מצב בעתיד שאני לא ארצה להתחתן איתו.
הוא הניח את המגש על השולחן וחזר לכיווני.
"כמה זה עלה?" הכנסתי יד לכיסי,
"אל תתחילי עם זה." ידעתי שזה עיצבן אותו.
"לא היית צריך." בפעם האחרונה שדיברתי איתו, העבודה שלו הייתה כפולה משלי. הוא לא היה צריך לעזוב את הכל.
"אמרת שאת רעבה." הוא אמר בכזו פשטות שגרמה לי לכבוש עוד חיוך.
"שיתפתי, לא ציפיתי שתעשה עם זה משהו."
"גם אני הייתי צריך הפסקה." הוא נשען-התיישב על השולחן, מושך אותי איתו.
"תודה." הנחתי נשיקה על קצה הלסת שלו, כשאני שקועה בתוך חיבוקו.
"ועכשיו לאכול. שלא יתקרר."
"מה להביא לך?" התקדמתי אל המגש.
"כלום, אכלתי כבר."
"ובכל זאת?" סובבתי אליו את ראשי.
"כלום, כלום. הכנו אוכל במשרד. אני מפוצץ."
לקחתי משולש עם זיתים בשבילי והתקדמתי בחזרה אליו. ועם מבט לאחור, ראיתי שבר הייתה רגועה סופסוף, מדברת עם ירין, כשהרגליים שלה מורמות על הכיסא לידה.
"היה טעים?"
"מאוד." הידיים שלו נחו על מותניי.
"אז בטח לא אתה הכנת את האוכל." הוא צמצם אלי את עיניו, בכעס מעושה.
"כשאוכלים לא מדברים."
"אני טועה?"
"רוב הזמן, כן." הוא נתן לחיצה קטנה למותניי.
"אל תתחכם כי אתה מפחד להודות."
"אני לא מפחד. משום דבר." נכון, מאצ'ו. "ואין שום דבר רע בבישולים שלי. או בטוסטים שלי. אבל ספציפית היום לא אני הכנתי את האוכל."
לקחתי עוד ביס מהפיצה, ועם מבטי מציעה לו גם, שוב. הוא נענע בראשו, אבל כשקירבתי אותה לפי שוב הוא סובב את ידי ואכל ממנה במקומי.
"אני צריך ללכת." הוא אמר, אבל רק השתקע יותר במקומו. "מתי את הולכת לישון?"
"כנראה שמאוחר." לקחתי עוד ביס.
"אז זה אומר שאת יכולה לקום מאוחר?"
"נכון."
"אז תבואי לישון איתי? תומר מחוץ לבסיס ליומיים."
הנהנתי. "אנחנו ניכנס לכלא על זה."
"זאת תהיה חוויה."
"אני אוהבת את האופטימיות שבך." אוהבת. אמרתי אוהבת.
אבל הוא לא נתקע על המילה. אני לא חושבת שהוא אפילו שם לב אליה. "בין התכונות הכי טובות שלי."
הוא לא פענח את החיוך החלש שלי, כי ברגע שהוא סיים את המשפט, הוא הרחיק אותי ממנו בשביל לקום. לוחץ נשיקה אחרונה לראשי והולך.

__________

אחרי העומס של תחילת השבוע, שאר הימים עברו בשקט. אצל כולנו. זה היה מאחד השבועות המשוגעים האלה שכאילו מישהו למעלה לא סידר את המשימות נכון, אבל השקט שאחרי פיצה על זה. עד כמה שקט? ביום רביעי סיימנו את העבודה לפני ארוחת הערב והחלטנו לעשות פעילות חברתית. כמו שעושים בצופים, רק פחות אהבת הזולת.
מחניים.
זה היה חסר רחמים, אבל כל עוד היית קטנה ומהירה, היית בעמדה של אלו שצוחקים, ולא אלו שיוצאים מהאולם ספורט עם כאב. אולי עם דמעות, אבל זה היה רק לפעמים.
הרמתי את השיער גבוה יותר, לקוקו הכי קשוח שיכולתי לעשות. חשבתי שאם אראה קשוחה, אז לא ירצו להתעסק איתי, וככה לא ינסו לפגוע בי. אבל עמוק בפנים ידעתי ששום דבר מזה לא יעזור. הדבר היחיד שהיה יכול לעזור זה להיות בקבוצה עם טל.
הוא חזק וגבוה וספורטיבי ומאיים, וידעתי שכל תשומת הלב בקבוצה תלך אליו. הם ינסו להפסיל אותו, ואם לא, הוא יציל אותי.
זו הייתה הטקטיקה, והניסיון שלי בנושא היה מספיק.
בראש שלי הכל היה מחושב. הייתי משוכנעת שהוא רוצה את ירין, אז ידעתי לקחת אותה לקבוצה שלי, מה שיגרום לו להצטרף אלינו יותר בקלות. את בר זרקנו לקרשים.
היא לא הייתה טובה, והיא הוסיפה על זה מזג חם. אי אפשר היה לקרוא לה חברת הקבוצה האולטימטיבית. אז היא הייתה עם רועי. הוא, נחוש להוכיח את הגאווה שלו שהוא מסוגל להחזיק קבוצה שלמה על הכתפיים שלו, והיא נרגעת כשמישהו אחר עושה את העבודה במקומה.
מולי הייתה רק מטרה אחת: לצאת מפה בלי סימנים כחולים.

בר קשרה את השרוכים שלה טוב יותר כשהשאר התקדמו לכיוונינו. היינו יותר קצת יותר מעשרה אנשים. נעמדתי ליד ירין, מציבה עובדה, ורואה את טל מתקדם אלינו, כל התוכניות מסתדרות כמו בתוך ראשי.
"אוקיי," היא מחאה את ידיה פעם אחת. "קבוצות,"
לקחתי את שניהם והתרחקנו עוד קצת מהשאר, מציירת גבול בלתי נראה שיוצר את הקבוצות.
רועי צמצם אליי את עיניו, ואז העביר אותם לטל, ולבסוף לירין. כאילו מכריז על בגידה, ולוקח את הכבוד שלו לקבוצה השניה, אחרי שהוא לא קיבל הזמנה לקבוצה שלנו.
"בואי." הוא משך אחריו את בר.
"אני לא הכי טובה." היא ניסתה ללחוש לו, "כשאני משחקת עם אחים שלי, אני הראשונה שנפסלת. תמיד. תמיד."
"בסדר. אני בטוח שהשתפרת מאז. בת כמה היית?"
"שיחקנו שבוע שעבר."
ובתגובה הוא שוב העביר את אותו המבט אלינו, נחוש בדעתו להוכיח שהוא מסוגל לנצח אותנו למרות הכל.

המשחק התחיל, וכצפוי, טל ריכז אליו את כל המהלכים. התחבאתי מאחורי ירין, שהתחבאה מאחורי טל. הוא תפס והפסיל והציל אותנו יותר פעמים משנוכל לספור.
הוא היה הכוכב, ובשלב מסויים כבר יכולנו לעמוד מאחורה בלי חשש. תפקדנו בתור פסל, פחות או יותר. עוברות מצד לצד, באחורי המגרש, כבר ניהלנו שיחה.
"אני חושבת שהוא רוצה אותך."
היא כיווצה את גבותייה, ואז, היא הבינה למי אני מתכוונת, ובמקום להתנהג כמו כל בחורה טיפוסית, כאילו היא מוחמאת ובו זמנית לא מעריכה את עצמה מספיק, ותגיד 'מי? אני? מה פתאום.', היא פשוט אמרה "לא."
והיא לא ניסתה להפחית בערכה. יכולתי לשים את חיי על זה שהיא באמת האמינה בזה.
"עוד פעם דניאל? כל חודש את עושה את זה מחדש."
"כי אני ממש בטוחה-"
"לא. דיי. דיברנו על זה כבר. את מציקה."
"אוקיי. הפסקתי." ידעתי שלא להיפגע מהמילים שלה.

"ולירן בוחן אותך כבר חצי שעה." היא אמרה באגביות.
הרמתי את מבטי אליו, רחוק, בקבוצה השניה, ותפסתי אותו מסיט את המבט ממני.
"אולי תתני לו צ'אנס." הטון שלה היה חיקוי עלוב למשפט שאני הייתי אומרת לה.
"מצחיק." דחפתי אותה קרוב יותר לכדור שעבר לידנו.
"למה לא? הוא ממש חמוד, ואת ממש קשוחה, ואולי זה רק יועיל לך." היא השתמשה בציניות, לא מוטרדת מהעובדה שניסיתי להפסיל אותה לפני רגע.
אחרי שתיקה מצידי, היא הסתובבה אליי, "זה כיף? כי אני יכולה להמשיך, כמו שאת עוש-"
"הבנתי את הנקודה. בסדר? מצטערת."
"אבל הוא באמת מפשיט אותך עם המבט." הטון שלה היה מונוטוני, בלי שום רמז לבדיחה.
כשהסתכלתי שוב לכיוונו ראיתי אותו שוב מסובב את הראש, ממה שנראה אחרי מבט עליי.

וכשהמשחק הסתיים, בדיוק לפי התחזית של ירין, שלא ניסתה להתגרות בי, אלא רק להציב עובדה יבשה, לירן ניגש אליי.
הוא שפך מעט מים מהבקבוק שלו והעביר את היד על ראשו. ידעתי שזה יתנקם בו בעוד דקה, כי יש רוח חזקה בחוץ והוא יקפא מקור, אבל בחרתי שלא להוציא את המחשבה הזו ממני.
"משחק טוב."
"כן," צחקתי קצת, "לא עשיתי הרבה."
הוא הצטרף לצחוק שלי.
"משתפרים מפעם לפעם." הוא היה נחמד. מאוד. חיבבתי אותו. הוא היה מהקצה השני של הבסיס ולא יצא לנו להיפגש הרבה. אולי רק במקרים כאלה, או שרועי היה גורר אותי לסיבוב סתמי שהקיף שלוש פעמים את כל הבסיס, ואז היינו פוגשים אותו.
"אני בדרך להכין משהו חם לשתות. מצטרפת אליי לספסלים?"
ניסיתי להיות נחמדה ובו זמנית להראות לו שאני לא מעוניינת. אבל זה היה קשה. כמעט בלתי אפשרי.
"את האמת שאני ממש עייפה.."
"גם לא 10 דקות?"
עיקמתי את פי.
"בהזדמנות אחרת?" זה אומר לא. תבין ואל תלחץ, בבקשה.
גיחוך קטן נפלט ממנו. "בטח," החזרתי אליו חיוך מתנצל, "אז לילה טוב."
הנהנתי אליו כשהוא כבר עקף אותי בכמה צעדים והתרחק.

יד נגעה בכתפי. סובבתי חצי גוף ומצאתי את רועי מתהלך לצידי.
"את הולכת לשבת עם לירן?"
"לא."
"אמרת לו לא?"
"כן."
הוא צחק, "אני לא מבין אותך."
"מה יש 'לא להבין' בי?"
כשעברנו ליד חבורת אנשים שהתאמנו, הוא לקח מאחד מהם בקבוק מים, זורק 'תודה' כאילו הייתה להם אפשרות להתנגד. לפעמים חשבתי על איך זה שהוא עדיין מסתדר עם כולם ועדיין לא הרביצו לו במקום הזה.
"הוא שאל אותי אם אנחנו ביחד."
"עוד אחד?" צחקקתי.
"אמרתי שלא, הוא רצה אישור להתחיל איתך."
"הוא ניסה."
"ולמה אמרת לו 'לא'?"
משיכת כתפיים אדישה הייתה התשובה שלי.
"אם אני אישרתי לו לבוא, סימן שהוא בסדר. לא הייתי אומר לו כן אם לא הייתי חושב שהוא מספיק טוב."
"הוא ממש חמוד. זה לא קשור."
"אז למה את ממשיכה להגיד לכולם לא?" הטון שלו היה ביקורתי כלפיי. קצת תוקף. הוא לא היה גאון במערכות יחסים, והייתי צריכה להתאמץ כדי להיזכר במישהי שהוא החזיק מעל לשבועיים. אבל זה היה כאילו שהוא מייחל יותר טוב עבורי משהוא מייחל לעצמו בעניין הזה.
"לא יודעת.. אין לי ראש למשהו רציני עכשיו."
חוץ מדור.
"זה לא חייב להיות משהו רציני."
המצח המקומט שלי גרם לו להמשיך לדבר.
"לא התכוונתי לזה, ככה. לא.. התכוונתי, שאת לא מכירה אותו וזה לא אומר 'חתונה', אולי פשוט תתני לעצמך הזדמנות עם מישהו. זה לא יהיה נורא להכיר אותו. אפילו אם תהיו בסוף רק ידידים." זה היה נדיר שרועי דיבר יותר משני משפטים מתחכמים ברצף. "לא ידידים יותר טובים משאנחנו, ברור. זה לא יקרה. אבל אם לא תביאי לו את ההזדמנות, איך תדעי?"
"רועי.."
"שוב התירוץ שאת לא רוצה מישהו בבסיס?"
"זה לא תירוץ." זו הייתה המחשבה שלי, לפני שהמישהו מבחוץ הפך להיות מישהו בבסיס.
"טוב. אני ניסיתי." הוא התייאש.

ידעתי שאני לא יכולה לספר לו שיש לי חבר. הוא היה דורש לראות אותו, ואז אני הייתי נקלעת למצב שעוד מישהו מהבסיס יודע עלינו. זה רק רועי, וסמכתי עליו שלא יספר. אולי חוץ מלטל, הוא לא יספר לאף אחד. אבל גם זה היה גורם לדור לעוות את פניו, כשעוד אנשים יודעים על הקצין שעובר על החוקים. אם הם היו יודעים הם היו שמים לב לפרטים הקטנים, והיו רואים שהוא לא ישן לבד בלילות. וזה משהו שלא יכולנו לתת לו להיחשף.
הוא היה נכנס לכלא, ואני פחות רומנטית מלנהל מערכת יחסים שלמה במכתבים.