פרק 6 – ניצחת

"אז סיכמנו?"
לא שמעתי תגובה ממנו, הוא נתן למצח המקומט שלו לענות בשבילו.
"מה לא בסדר עכשיו?"
"זה לא נקרא לתת לי לבחור ערוץ."
"זה כן, דור. השלט ביד שלך." מבלי שניסיתי להישמע מתנשאת, הטון שלי, האחד שנשמע כאילו אני מסבירה משהו לילד קטן, תפס את מקומו.
"ויש לך זכות להטיל וטו על כל ערוץ שאני בוחר."
"אני לא קוראת לזה וטו. אני פשוט אומרת לך מה אני לא אוהבת."
"שזה בערך כל הערוצים שאני אוהב."
"אני לא מאמינה שעד שאני באה לקראתך-"
"אוקיי," זה היה נשמע כאילו הוא נותן לזה ניסיון, רק כדי להוכיח את הנקודה שלו.
ערוץ הספורט. באמת, הוא התגרה בי.
"לא."
"אוקיי, ממשיכים." הוא הנהן.
סרטי אקשן. בשביל לראות מכוניות מתנגשות ופיצוצים אני יכולה ללכת לשכונה המפוקפקת, רבע שעה מפה. אני לא צריכה לבזבז על זה חשבון חשמל.
"הממ," והוא העביר בתגובה.
חדשות. "מה, אתה, בן 200?"
"מפתיע." סינן כשהעביר ערוץ שוב, "חסרת תרבות."
ערוץ המוזיקה. יופי. לא, יופי. אני שונאת אותה.
"לא, לא, לא. אני שונאת אותה וזה אפילו לא מצחיק. היא לא יודעת לשיר, ומי הלביש אותה בכלל."
הוא נשף מתסכול.
"ולרקוד, אלוהים."
" דניאל-"
"אם המפיקים רואים שהיא לא יודעת לרקוד, למה הם מכניסים לקליפ קטעי ריקוד-"
"דן, שקט. העברתי כבר."
ערוץ הילדים.
הוא הרים את גבותיו, סופסוף יש סיכוי שאני אסכים.
לא. אנימה. למה הם לא יכלו לשים ארתור, בובספוג. אפילו על שידור מהאולפן שלהם הייתי מתפשרת. למה אנימה.
החצי חיוך העקום שלי הופיע על הפנים שלי, והוא שם לב אליו אחרי כמה שניות.
"באמת?"
"אני לא אוהבת דברים של יפנים."

הוא הניח את השלט בין שנינו. מכסה את עצמו עוד יותר ומסתכל על התקרה כאות מחאה.
"דיי, אני מצטערת," העברתי את אצבעותיי בליטוף על היד שלו שנשארה מחוץ לפוך.
הוא נשאר מקובע, מנסה להקשות את שפתיו, מה שגרם לי לחייך.
אני אתעסק בפלאפון והוא יבחר ערוץ והוא יחייך וכולנו נהיה בסדר.
סרקתי את החדר ומצאתי את הפלאפון שלי על השידה הרחוקה ממני, שנמצאת לצד דור. הוא עדיין לבש פנים כועסות, ולא הגיב למגע ממני, אז החלטתי להוכיח את האקרובטיות שלי ולנסות להגיע אל הפלאפון מבלי לקום מהמיטה. טוב, בעיקר כי הייתי עצלנית.
לא הייתה דרך להגיע אליו חוץ מלטפס על דור. אחרי שלקחתי את הפלאפון ניסיתי לחזור למקומי, אבל המרפק שלי, שניסתה לייצב אותי, פגעה בדור במכה שהרגשתי שהייתה כואבת לו.
"סליחה, סליחה," זרקתי את הפלאפון בקרבת מקום כשפניתי אליו, עכשיו מעוות את פניו בכאב.
"זה כאב."
"ביקשתי סליחה."
"כן."
"מה כן. תגיד שאתה סולח."
"את תוקפנית היום." הבעת הפנים שלו לא השתנתה, אבל זה כבר הזמן שהכאב היה אמור לעבור. "את בטוחה שזה לא היה בכוונה?"
"למה שזה יהיה בכוונה?" צמצמתי את עיניי אליו.
"לא יודע. נקמה, או משהו בסגנון."
לקחתי את הפלאפון שהונח לצידי ונשכבתי לידו שוב.
"כשזאת תהיה נקמה, אתה תדע." חיוך נינוח התפשט על פניי.
הנחתי עליו את השלט ופתחתי את השיחות האחרונות בפלאפון שלי. הודעות מרון ובר הופיעו.

הוא קם, נכנס לשירותים, עם הפרצוף הכי מיואש שלו שראיתי מאז שהתחלנו לצאת.
צליל הודעה נשמע. סובבתי את הראש ופגשתי בפלאפון שלו שהונח בצד שני. הוא הוציא את הראש מהשירותים שהיו חצי פתוחים כבר. "את יכולה להקריא לי?"
הוא אמר את זה בכל כך פשטות שחיממה לי את הלב. ידעתי שככה זה אמור להיות. האמון הזה. אבל הפעם ידעתי שאסור לי לקחת את זה כמובן מאליו.
לקחתי את הפלאפון שלו, מקלידה את יום ההולדת שלו ופותחת את ההודעות. זה היה אסף, הוא שאל מה התוכניות להערב.
"מי זאת לורן?"
הוא שוב הוציא את הראש, והוסיף "החברה השניה שלי." כשהוא משוכנע שאני מנסה לעבוד עליו.
"היא שלחה 'ער?'."
"תעני לה שמאוחר יותר. תוסיפי כמה נקודות ואת הזה הקורץ."
הוא חזר למיטה לצידי.
"שלחתי." ואז הנחתי את הפלאפון חזרה על השידה.
"אסף שואל מה בא לך לעשות היום."
"זה משנה?" הרים גבה אחת כשהיה מרוכז בדפדוף בערוצי הטלוויזיה, "גם ככה את זאת שתחליטי בסוף."
"אתה כמו ילד." הנחתי את הפלאפון שלי, מרימה את עצמי לחצי ישיבה במיטה. "הנה, תשים כל ערוץ ואני אהיה בסדר איתו."
"מבטיחה?"
"כן. אתה מתנהג כאילו אני אישה מכה." גלגלתי את עיני. "תבחר ואני אשמח."
הוא צמצם את עיניו, חושב על הצעד הבא שלו.
חיוך ערמומי הופיע על פניו לפני שהעביר, לערוץ הכנסת.
"מעולה," מתחתי את ידיי ונשכבתי מחדש במיטה, כאילו הכנתי את עצמי לסרט האהוב עליי.
"מעולה." החזיר לי את אותו החיוך, יחד עם הנהון קל.
"מעולה." הנהנתי אליו גם פעם אחת.
"מ-עו-לה." אמר באיטיות, עם אותו חיוך ניצחון שמשתלט על שפתיו.
הספיקו לעבור רק 30 שניות עד שנמאס לי. אז לקחתי את השלט ממנו וכיביתי את הטלוויזיה.
"הי-" ואז נישקתי אותו, מסתובבת ומתיישבת עליו.
"זה אומר שניצחתי-" הוא התנתק משפתיי.
"להפסיק?"
"את ניצחת. את צודקת. תמיד." משך אותי שוב אליו.

__________

מה השעה בכלל? עדיין חושך. הושטתי יד לפלאפון שהיה מונח על יד המיטה, 03:12. הסתובבתי וראיתי את דור, עדיין שקוע בשינה עמוקה.
קמתי לשירותים שהיו בתוך החדר שלו. לא הדלקתי את האור אפילו, שאני לא אעיר אותו בטעות. מילאתי מים ושתיתי.
"לא.." שמעתי מלמול וראיתי את דור זז. "לא.. לא." שמעתי אותו שוב. יכול להיות שהוא זה שהעיר אותי?
"לא, אחורה. אחור.. לא" הוא דיבר מתוך שינה. יש לו סיוט. הוא היה נראה מפוחד, מבועת, שפעימות הלב שלי התמלאו בדאגה.
הוא זז יותר ויותר. טוב, תעירי אותו.
"דור.." לחשתי ברכות, מתיישבת על המיטה, לידו.
הוא המשיך לזוז. "לא.." מלמל.
"דור.." הגברתי מעט את קולי, וגם זה לא עזר.
"דור," נגעתי קלות בכתף שלו, אבל הוא עדיין היה שקוע בתוך הסיוט שלו.
"דור!" הפעם אמרתי בקול חזק, מלווה בתנועה על הכתף.
הוא קם בפתאומיות, מבהיל אותי. הוא עדיין התנשף בכבדות.
"דור," אמרתי ברכות הפעם, "היה לך סיוט.."
הוא התרומם מעט, נשען על הקיר. הוא העביר יד על ראשו ונראה היה שהוא מנסה להרגיע את עצמו.
"אני בסדר." הוא חייך אליי חלושות.
"כן, זה היה רק סיוט." חייכתי אליו. "אתה בסדר."
"הערתי אותך?" הוא התאפס על עצמו. "אני מצטער.." הוא התנצל. ליטפתי את פניו ונשקתי לו.
הוא נשכב שוב, מושך אותי אליו, ונרדמנו, כשאני תחת זרועו המחבקת.

__________

"עם הרוח לכיוון הזה," שמעתי אותו ממלמל לעצמו.
"אני לא יודעת אם אתה מתנשא או סתם חננה."
"עם ההתנהגות הזו, אני לא אוותר לך,"
"אני לא צריכה שתוותר לי. אני דיי מדהימה בטניס."
"את דיי מדהימה בהכל." הוא משך אותי אליו ונשק על שפתיי.
"ההתחנפות הזו לא תגרום לי לרחם עליך, אדון צעיר."
"אוקיי," התרחק ממני והושיט לי את היד שלו. אחר שלחצנו ידיים הוא התרחק לצד השני של המגרש.
זה קרה אתמול בלילה, בחדר שלו, כשעברתי בין הערוצים ונחתתי על משחק טניס. הוא התעורר מחדש, והתלהב כמו שלא ראיתי אותו אף פעם. כמו ילד קטן שהציעו לו ממתק. הוא סיפר לי שכשהוא היה קטן הוא היה בחוג לטניס, אבל אז הפסיק, כי "לא היה לו זמן". אני מאמינה שזה שם קוד לזה שהוא פשוט לא היה מספיק טוב. הוא המשיך לשחק 'פה ושם', ו'אלוהים, הוא מתגעגע למשחק'. אז ברגע של חולשה, עם המבט הזה על הפנים שלו, המשפט הזה יצא ממני. 'אפשר ללכת לשחק מתישהו', טעות של צעירים.
למרות איך שהצגתי את זה, ממש רחוק מאיך שהצגתי את זה, לא הייתי טובה במשחק הזה. או בכל ספורט אחר. אבל מישהו חכם אמר לי פעם שאת לא באמת צריכה להיות טובה בספורט. בשביל המוטיבציה, את פשוט צריכה לקנות לעצמך בגדי ספורט חמודים ומשם את יכולה להגיע לאולימפיאדה.

"את זוכרת איך משחקים, נכון?"
"אני יכולה ללמד אותך!"
"כלום, אה?"
"לא יודעת מה אני עושה פה בכלל." הודיתי וגררתי את הצחוק שלו.
"15, 30, 40 ושוויון."
"אנחנו חייבים לספור?"
"ומה כיף בלא לספור?"
"אממ, ככה אני לא אפסיד."
"עם גישה כזאת לא מנצחים דניאל!" התחרותיות דיברה ממנו.
"אתה צודק, אתה צודק." אוקיי. תתאפסי. את לא יכולה להרוס את מה שבנית פה. בינתיים הוא ראה אותך חזקה, כמעט חסרת מגרעות. היית בסדר בסך הכל. גם אם את הולכת להפסיד, את הולכת לעשות את זה בחינניות.
הרמתי את הכדור לאוויר, חובטת בו, ולא מצליחה לעבור את הרשת. הכי קרוב אליה היה אחרי שהוא התגלגל ונתקע בה.
"זה בסדר. עוד ניסיון." הוא כופף קצת את עמידתו, נכנס למשחק.
הנפתי שוב את הכדור, אבל הפעם מפספסת אותו אפילו באוויר.
יכולתי לראות את החיוך עוד מרחוק, ושמעתי את הצחקוק שהוא כל כך ניסה לבלוע.
"אבל תפסיק לצחוק עליי!!"
"אני לא צוחק!" הוא אמר, עדיין צוחק.
"אתה צוחק, ממש עכשיו, מולי." הרמתי את היד לעברו. התקרבתי לרשת, לאסוף את שני הכדורים שהיו מונחים לצידה. הוא התקרב גם הוא לעברי.
"צחקתי רק כי אמרת שאת כל כך טובה.."
"אני לא טובה! למה שתאמין לי? לא שיחקתי המון זמן."
הוא הרכין את ראשו אליי, ויכולתי לראות התחלה של חיוך בזווית פיו.
"אתה צוחק שוב?"
"לא." הוא הרם את ידיו, כנכנע. הוא קירב אליי את ידו, ולפני שנגע בי, הסתובבתי. הייתי חייבת להוכיח את עצמי. נעמדתי קצת אחרי הקו, מוסיפה לעצמי יתרון שהוא לא התנגד לו. העברתי קצוות שיער שנפלה מהקוקו המתוח שעשיתי, אל מאחורי האוזן.
הנפתי את הכדור שוב, חובטת בו, והפעם מצליחה גם לעבור את הרשת.
"זה היה טוב."
הרמתי את ידי בביטול, כאילו אני לא משתחצנת על משהו שאני ראויה להשתחצן עליו. אבל זה לא היה המקרה. המכה הייתה גרועה. אבל הכל יחסי. לפחות הפעם עברתי את הרשת.
כששמענו את צלצול הפלאפון שלו, המבט שלו הסביר שזו שיחה שהוא לא יכול לדחות. מהבסיס כנראה. זה היה מבט מתנצל. ידעתי שהוא לוקח את העבודה איתו הביתה. והדבר היחידי שיכולתי לחשוב עליו הוא שהוא אפילו לא כועס. הוא ידע לנתב את הרגשות שלו לאנשים המתאימים וגם כשהתקשרו אליו בשבת בצהריים הוא הבין, ואפילו צחק. את זה יכולתי לראות מרחוק.
עמדתי והסתכלתי עליו. על החבר שלי, זה שבמקום להשתגע שלא מביאים לו חופש, דאג רק להתנצל בפניי שמישהו גוזל מאיתנו את הזמן שלנו יחד.
ואז ידעתי שזה זה. זה כמו בסרטים. בספרים האלה שאני קוראת. כשהם מדברים על אהבה ללא גבולות. על זה שאת מרגישה איתו עצמך, בטוחה ומוגנת. מרגישה כאילו הכרת אותו כל חייך. אותו אחד שבדיעבד, את לא זוכרת על מה דיברתם במשך שלוש שעות רצופות, אבל פשוט דיברתם, ויכולתם להמשיך לעוד ארבע שעות.
מה שיכולתי להיות בטוחה לגביו, הוא שאני יכולה לסמוך עליו.