לילי פרק 5
האוהל היה חשוך, רק אור הירח הלבן חדר מבעד לבד האוהל האיר במקצת את האפלה.
המחשבות לא רצו להרפות ממני, השתדלתי לא לזוז הרבה, כדי לא להעיר את לילי היא נראתה כל כך שלווה ורגוע…
ואוו כמה שהיא יפה, חשבתי לעצמי אני כל כך שמח שזכיתי בה.
גלשתי מחוץ לשק השינה בזהירות, משתדל כמה שפחות תנועות מוגזמות, יצאתי מתוך האוהל, סוגר אחרי את רוכסן האוהל בעדינות משתדל לא להרעיש.
על החול הרך נקישות רגלי לא נשמעו כלל, אלה טבעו בתוך החול הקריר.
משב רוח קריר עבר וצימרר את כל גופי.
נגשתי אל תיק המסע הגדול, שנח על יד האוהל, חיטטי בו קצת על מנת למצוא את הסוודר השחור שלי. אחרי דקה או שתיים של חיפוש, מצאתי אותו, לבשתי את הסוודר בתקווה שיחמם אותי. הרוח הקרירה לא חדלה היא עטפה אותי מכל כיוון, אולי לא היה חכם במיוחד לעשות קייפינג על יד הים…
ניגשתי אל המדורה שהבערנו מקודם על מנת להתחמם קצת, אבל ללא הצלחה המדורה כמעט וכבתה רק הפחם נצץ קלות. ניגשתי אל סבך עצים מוצל על יד החוף, תטלשתי כמה ענפים, חזרתי אל המדורה מנסה ללכת יציב, אבל רגלי טבעו בתוך החול עם כל צעד וצעד של
ליד המדורה הדועכת היה חמים יותר מאשר ליד העצים זרקתי את ענפי העץ אל תוך המדורה גורם לאש לבעור חזק יותר משהייתה.
התיישבתי על החול כמה שיותר קרוב אל האש החמימה נותן לזיכרונות להציף אותי…
****
"נה נה בננה לילי המכוערת, לא רוצים אותך פה!!!" צעקו במנגינה מתגרה ביחד קבוצת ילדים בבית הספר כשלילי ביקשה לשחק איתם, היא השפילה את מבטה למשמע דברים הפוגעים והלכה רחוק מהם.
כולם שונאים את לילי, בגלל שהיא תלמידה מצטיינת המורים אוהבים אותה וכולם מקנאים בה, זה מה שאני חושב. לילי ילדה עם לב גדול שתמיד עוזרת למי שצריך, למשל לפני כמה ימים ראיתי אותה מאכילה חתולת רחוב בעלת עין אחת, למעשה היא מטפלת בחתולה הזאת כבר תקופה ארוכה, מאכילה אותה ,נותנת לה מים ותמיד מחבקת אותה ובגלל זה מוזר לי שכולם מציקים לה וצוחקים עליה.
מנגינה התנגנה ברקע מתוך הרמקולים אשר תלויים על גג בית הספר המנגינה סימנה לכך שההפסקה הסתיימה וצריך לחזור לכיתות .
כשחזרתי בחזרה לכיתה שמתי לב שהשולחן של לילי ריק, היא לא חזרה לכיתה
'טוב כנראה שהיא תחזור עוד מעט' חשבתי לעצמי
"שלום המורה אביגיל" נעמדו כל התלמידים והכריזו כאשר המורה נכנסה אל הכיתה
"צהריים טוב כיתה ב'2, אתם יכולים לשבת" אמרה המורה והניחה את תיקה וספריה על השולחן הגדול שבקדמת הכיתה.
התיישבתי בחזרה על הכיסא תוהה עדיין איפה לילי נמצאת.
עברו כבר 10 דקות מתחילת השיעור ולילי עדיין לא חזרה, משהו כאן לא בסדר, היא תמיד חוזרת לכיתה, אפילו לפני הצלצול, אף פעם לא היה לה חיסור.
הרמתי את היד ממקומי כדי שהמורה תשים לב אלי
"כן טום?" שאלה ובכך נותנת לי אישור לדבר
"אני צריך ללכת לשירותים" ביקשתי
"אין בעיה" אמרה ובכך אישרה לי לצאת מהכיתה
נעמדתי ויצאתי מהכיתה, אני לא באמת צריך ללכת לשירותים, שיקרתי למורה, כדי שאוכל ללכת לחפש את לילי.
יצאתי אל החצר האחורית ששם מגרש הכדורגל, לילי אהבה להתחבא מכולם מתחת לספסלי הישיבה, חפשתי אותה שם, אבל היא לא הייתה.
'אני באמת צריך ללכת לשירותים' חשבתי לעצמי.
בעודי הולך אל הנוחיות קולות בכי שבקעו מתוך השירותים של הבנות קטעו אותי ממעשיי.
נכנסתי לשירותים של הבנות בלי לחשוב פעמים דפקתי על התא שממנו בקעו הרעשים
"לכו מפה" הכריז קול נשי מוכר
"לילי?" שאלתי מופתע לא שמעתי אף פעם את לילי בוכה, היא תמיד הייתה ניראת אחת שלא תבכה אף פעם או לפחות זה מה שהיא שידרה.
"טום?" שאלה גם היא המומה בפה מלא דמעות "מה אתה עושה פה?, זה השירותים של הבנות"
"הכל בסדר?"
"כן. הכל מצויין. אתה יכול ללכת עכשיו" משכה באפה בסיום המשפט
"אני לא הולך לשום מקום עד שלא תגידי לי מה קרה"
דלת תא השירותים נפתחה לרווחה, אפה האדום, עינייה האדומות ולחייה הרטובות של לילי צצו
"אני לא רוצה לספר כלום, במיוחד לא לך"
"אין בעיה אל ספרי לי כלום, אבל קודם בואי תשטפי את הפנים
היא הנהנה בהיסוס ועשתה כדברי
****
זרם המים החזק זרם על ידי בחוזקה, הרטבתי את פניי במטרה לשטוף אותם ולהתרענן קצת, טום הביט בי מהצד. לא רציתי לספר לו שום דבר, הוא הילד ה"לוזר" של בית הספר. לא אספר לו כלום, למרות שהוא הילד היחיד בבית בספר כולו שעדיין מדבר איתי ולא ברור לי כל כך למה, הוא הראשון שלא צריך לדבר איתי.
סגרתי את הברז לוקחת את הנייר שהוא הושיט לי ומייבשת את פניי
"עכשיו לילי כשנרגעת קצת, רוצה לספר לי מה קרה?.
אני מבטיח לך ששום דבר לא יצא ממני, אני כמו כספת אטומה" חייך אלי
החזרתי לו חיוך קטן ונהנתי קלות. הוא כל כך רגיש, אכפתי ותמיד דאג לי, שלא יכולתי לסרב לו.
אני זוכרת את הפעם ההיא שאמא מיהרה לעבודה ושחכה להכניס לי כריך לארוחת בוקר לילקוט, נשארתי רעבה בלי לספר לאף אחד ויצאתי אל השירותים בהפסקה. כשחזרתי מצאתי חצי כריך שוקולד ותפוח אדום בתוך קופסאת האוכל שלי. הופתעתי, לא ציפיתי לזה, אחר כך גיליתי שלטום יש רק חצי פרוסת שוקולד, הוא ויתר בשבילי על האוכל שלו, אף אחד לא עשה משהו כזה נחמד בשבילי אף פעם, חייכתי במקצת מהזיכרון .
הלכנו בשתיקה לכיוון החצר האחורית, התיישבנו מתחת לספסלי הישיבה במגרש בכדורגל.
אספתי את רגלי אלי בחיבוק, מתביישת רק מהעובדה שהוא רואה אותי ככה.
לעומתי טום שילב את רגליו והסתכל על מגרש הכדורגל הירוק.
אחרי שיתקה ארוכה ומביכה אמרתי לבסוף "אתה יודע שאתה לא חייב לעשות את זה, אני היה בסדר" משכתי באפי מחכה לראות את תגובתו
"כן אני יודע" הביט בי ושתק
הסתכלתי על עיניו החומות והחמימות שאמרו שהוא לא כאן כדי לשפוט אותי
"באמת תודה שנתת לי את האוכל שלך באותו היום לא אשכח את זה לעולם" אמרתי אחרי שתיקה ארוכה ובהייה בשמים הכחולים
"אני שמח לשמוע" ענה בחיוך קטן, הוא מדבר ממש כמו אדם מבוגר והוא בסך הכל בן 9
"שבוע שעבר" לחשתי "אמא שלי" בלעתי את גוש הדמעות שיישב לי בגרון בנשימה עמוקה "גילתה שיש לה מחלה קשה מאוד וימים ספורים לחיות" אמרתי בנשיפה אחת
טום הסתכל עלי בהבנה ואמר "אני מצטער לשמוע"
"לא מספיק אמא שלי חולה, גם עושים עלי חרם בבית הספר. אני שונאת את החיים האלה" פרצתי בבכי טום עמד על ברכיו וחיבק אותי, הופתעתי, אבל לא התנגדתי לו, נתתי לדמעות לזלוג עלי פניי במהירות כמו מפלי מים
"הלווי ואני הייתי חולה במקום אמא" לחשתי יותר לעצמי, בתוך זרועותיו של טום.
לפתע חשתי כאב על הלחי, טום סטר לי, התרחק ממני במקצת מסתכל עלי המום וכך אני עליו מהסטירה
"איך את מסוגלת להגיד דבר כזה!!!" צעק "שלא תעזי לחשוב על זה בכלל!!! אם לא את, החתולה בעלת העין האחת שמאחורי בית הספר לא הייתה מצליחה לחיות ללא לעזרתך.
רון בן ה7 מבית הספר הסמוך גמגם באופן קשה וניכשל בכל במקצועות חבריו לכיתה לא התקרבו אליו בגלל שהוא היה "מוזר", אפילו הוריו ומוריו התחילו להתייאש מימנו, לא רצו לעלות אותו לכיתה ב'. זוכרת אותו?! אז בלעדייך הוא לא היה מצליח לעבור את כיתה א'. את עזרת לו והיית שם בשבילו בכל הדרך הקשה שהוא עבר, השקעת את כל לבך בילד הזה ובזכותך הצליח לעלות לכיתה ב' ואחרי שהסברת לכיתה שלו על הגמגום וכמה הוא ילד נהדר.
היום יש לו חברים בזכותך לילי! אז שלא תעזי לרדת על עצמך! את ילדה מדהימה, מצחיקה וכל שאר בית הספר מטומטם מספיק כדי לא להבין את זה! אל תזלזלי בעצמך אף פעם!!!"
הבטתי בטום המומה פניו האדימו, לחיו להטו מרוב כעס עלי.
דבריו הזכירו לי את הדברים שבאמת שכחתי. הדמעות הכו על פני בפראות קמתי גם אני על ברכי וקפצתי בחיבוק על טום
"נכון אתה כל כך צודק ואני כל כך מצטערת טום על הכל"
"זה בסדר" לחש
"לא אתה לא מבין, בגללי עשו עליך חרם מלכתחילה בבית הספר גילו שאני סתם ילדה מגעילה ולא מגיע לי את היחס הטוב הזה ממך, אני כל כך מצטערת טום! ממש, אבל ממש מצטערת"
אמרתי התחלתי לרוץ בחזרה אל השירותים בלי להביט לאחור, לא רציתי לראות את פניו המאוכזבות של טום, את הכעס שהוא בטח מרגיש כלפי עכשיו.
***
ביום שלמחרת לילי לא חזרה לבית הספר המורה אמרה שההורים שלה העבירו אותה בית ספר, התאכזבתי שהיא ברחה ככה, בלי להסביר את עצמה ואני מקווה מאוד שהיא לא חושבת שאני כועס עליה.
תגובות (0)