פרק 5 לסיפור היאוי חסר השם שלי

<טוב שנזכרת להתחבר> הקליד יוקי במהירות ברגע שראה ששיזוקה התחבר.
<לא, אני כבר מתנתק. הרגע רק הגעתי הביתה.> השיב שיזוקה.
"הו.." מלמל לעצמו יוקי, מהורהר, ואז הקליד במהירות.
<מה מעסיק אותך עד כדי כך שאין לך זמן לתחקר אותי על קאנג'י?> צצה השורה בחלון תוכנת המסרים המידיים במסך מחשבו של שיזוקה.
<יש לי דייט.> הוא השיב.
מול מסך אחר, יוקי גרד בקרקפתו בבלבול ואז שוב הקליד.
<חשבתי שכבר נפטרת מקיון.>
<זה מישהו אחר, מהכיתה שלי.> השיב שיזוקה.
"הו…" יוקי שוב מלמל, הוא הבליע פיהוק ומחה דמעה מקצה עינו כשצצה השורה הבאה של שיזוקה:
<אבל הם שכנים.>
"וואלה?" אמר יוקי ולפני שהספיק להקליד זאת הוא ראה את ההמשך של שיזוקה:
<אולי אפילו אחים, בעצם. יש להם את אותו שם משפחה.>
<ואתם בטח לא הולכים ללימודנה ורודה.> הספיק יוקי לכתוב לפני ששיזוקה ימשיך לברבר.
שיזוקה מחק את מה שהקליד והשורה הבאה שלו שהופיעה היתה רק:
<נכון.>
יוקי פלט צחוק פרוע והסתובב בכסא המחשב הסתובב שלו חמישה סיבובים.
<אני באמת לא מבין למה אתה אוהב לרכל על קאנג'י! החיים שלך הרבה יותר מעניינים!> הוא הקליד בפרץ נדיר של אנרגיה.
<יוקי, אני מוכרח לזוז, הוא מגיע אלי כל רגע. ביי.>
<ביי.>
<המשתמש איננו מחובר בלה בלה בלה.>
יוקי בהה במסך וגירד את קרקפתו שוב, ואז פלט עוד צווחת חדווה ומיהר לרוץ החוצה מהבית, לא יודע מה לעשות בהתפרצות האנרגיה שנחתה עליו פתאום.

קאנג'י צפה בלי קול בטלויזיה. דממה נוגה היתה באוויר, כשלפתע פעמון דלת ביתו צלצל בעליזות.
קאנג'י קם בכבדות ופתח את הדלת. נמצא שם לא אחר מיוקי באחד מהתפרצויות האנרגיה הנדירות שלו.
יוקי פלט צווחה ונכנס פנימה בסערה.
קאנג'י בהה בו לרגע ואז סגר את הדלת אחריו.
יוקי המשיך להמשיע קולות שנשמעו יותר כמו קולות של קוף בעודו מזנק מספה אחת לשניה, בעוד קאנג'י גורר כיסא מהמטבח וממשיך לצפות בטלנובלה סוחטת הדמעות.
לבסוף יוקי פרק מספיק אנרגיה כדי לשבת ולדבר כמו יצור אנושי. קאנג'י מיהר לסגור את הטלויזיה ולהסב את כל תשומת ליבו ליוקי. הסקרנות לגבי המקרה שגרם לצוקי לפרץ אנרגיה נדיר המיתה את הטינה שהיתה בליבו של קאנג'י כלפי יוקי מאז… מאז אניה, שבוע שעבר.
יוקי עוד התנשם והתנשף בעודו מנסה להסדיר את נשמותיו לאחר ההתרוצצויות.
"נו?" קאנג'י לא התאפק לבסוף.
"אתה זוכר את קיון?" שאל יוקי בהתלהבות.
"מי?!" שאל קאנג'י וחיטט באזנו.
"קיון, שמעת נכון. כזה ענק." אמר יוקי ומתח את זרועותיו ככל יכולתו כלפי מעלה.
"אה, יכול להיות." אמר קאנג'י שלא באמת זכר בבלבול.
"נו, הוא היה חבר של שיזוקה, אתה זוכר אותו." אמר יוקי תוך כדי קיפצוצים של חוסר סבלנות.
"אהה! כן, אני זוכר אותו. ענק כזה. כן." אמר קאנג'י והנהן בעניינות.
"אז בקיצור-"
"-הם נפרדו, לא?"
"כן, ובקיצור-"
"אז מה קרה איתו?"
"בקיצור, מה שניסיתי להגיד כל הזמן הזה זה ששיזוקה יוצא עם אח שלו." אמר יוקי לבסוף.
"מה?!" קרא קאנג'י וקם על רגליו בבת אחת.
"אני יודע, גם אני התפלאתי. אתה זוכר איך הוא בקושי הלך אז? ואיך הוא היה בוכה כל הזמן ש… היי, קאנג'י, אתה מקשיב לי?"
"מקשיב."
"אז בקיצור, בטח גם לאח שלו יש גדול ואני ממש לא מבין למה…" יוקי עצר ובחן את קאנג'י פתאום.
קאנג'י טרק את דלת הבית מאחוריו.
"…למה הוא שוב מכניס את עצמו למשהו שרק גורם לו סבל." שיים יוקי את המשפט. לפתע העייפות המוכרת כל כך שוב לפתה אותו, והוא התמוטט על הספה בסלון ביתו של קאנג'י.
הלחי שלו נחתה על משהו רטוב, שעל פי הריח לא היה דמעות שסחטה הטלנובלה ההיא.
"אתה עדיין חושב על אניה, קאנג'י? או שאולי…" את המשפט הזה שיוקי אמר לעצמו הוא לא גמר לעולם, כי ברגע הבא הוא פלט נחירה רמה כמו שהוא משמיע רק מתוך שינה עמוקה ביותר.