פרק 5 – לא עוזב אותך

"תפסיקי."
"אני רצינית!" התלוננתי כשאני על הגב שלו, כשהוא עושה לי שק-קמח.
"יש בי המון מגרעות."
"אז איך זה שלא שמתי לב אליהן?"
"אני לא יכול עכשיו להגיד לך. את תזרקי אותי אם תתחילי לשים לב אליהן." אמר בהחלטיות.
"תנסה אותי."
"אני ממש לא רוצה."
"אתה יודע לשיר ולנגן." הכרזתי. "שמעתי אותך."
"אני בסדר בזה." אמר במהירות, כדי להעביר את הנושא. הוא לא אוהב שמחמיאים לו.
"אתה טוב בספורט?"
"אני אוהב לשחות."
"מפתיע." אמרתי בציניות.
"אני לא יודע לרקוד." שיתף איתי פעולה לבסוף.
"אתה נראה טוב, אתה לא צריך." הוא צחק, צחוק אמיתי.
"אני מתבלבל לפעמים בשלוש ושלושה, חמש וחמישה."
"למלא ולמלות?" כיווצתי שפתיים בחשש, אבל הוא לא היה יכול לראות את זה.
"לא. רק במספרים."
"מה עוד?"
"פעם פחדתי ממש מגבהים. היום פחות."
"אני פוחדת מרכבות הרים." שיתפתי אותו.
"אפשר לראות את זה עלייך.." וכשהזזתי את ראשי לזווית שבה הוא יוכל לראות את מבטי הנוקב, הוא ענה, "מצטער." ללא שום רמז של התנצלות בקולו.

"היה לך פעם גבס?"
"פעמיים, שניהם ברגל שמאל." גיחך.
"איך?"
"תנחשי."
"כדורגל?" זרקתי את הדבר הראשון שעלה במוחי.
"נכון."
"שניהם מכדורגל? איזה גבר מצוי."
"רק אחד מהם.." צחק. "השני מפצע ירי." יכולתי לראות שהוא הפך להיות רציני לרגע, כאילו שוקע במחשבות.
הוא שתק לכמה שניות ואז הכריז שהגענו. נישקתי אותו קלות על הלחי, יותר קרוב לאוזן, וירדתי ממנו.
"אצלי ביד שמאל," אמרתי כשאני נמצאת בתוך חיבוקו, הולכת לצידו, "סגרו עליי דלת."
הוא עיוות את פניו במעט כאב.
"זה בסדר, הייתי גיבורה." הוא צחק והצמיד אותי אליו יותר.

"היי רותי," הוא חיבק את האישה המבוגרת שעמדה בכניסה ללול. היא הייתה לבושה במכנס קצר, וחבשה כובע גדול, כזה שאם הייתי משייכת אותו, זה אל מישהו שגר במושב.
"היי מותק," חייכה אליו בנחמדות. "מה שלומך?"
"בסדר," חייך אליה בחזרה. "תכירי, דניאל, רותי, היא גרה פה."
"שמרתי עליו כשהוא היה קטן, תספר הכל."
"היא השגיחה עליי שהייתי קטן." הוא חזר אחריה, חצי צוחק.
"הוא היה כל כך יפה." היא פנתה אליי.
"אני מתארת לעצמי." הסתובבתי אליו רק לשנייה, יכולה לראות שהוא מובך מהסיטואציה.
"אבל בטח מעצבן.." צמצמתי אליה את עיניי והנהנתי.
"את לא יודעת עד כמה." היא צחקה, מעלה לעצמה זיכרונות בראש.
"טוב, טוב. זה מספיק." הוא משך אותי שוב אליו לחיבוק.
"דורצ'וק, אתה מתבייש?" היא שאלה.
"חס וחלילה." אמר כשהתקדמנו. "אנחנו ממשיכים.."
"טוב מותק, ד"ש לאמא ואבא."
"יגיע אליהם." הוא חייך בחביבות והמשכנו ללכת.

"בואי," הוא החזיק לי את היד, מוביל אותי למקום כלשהו.
"אפרוחים!" התכופפתי בהתלהבות. "אני רוצה אחד!"
"בפרות יכולת לגעת, אבל בחרת לא ללכת אליהן."
"תפסיק עם הפרות שלך." הוא גיחך, חצי נשען על הכלוב הענק. "אני יכולה לקחת אחד מהם? לגדל אותו?"
"אני לא מסכן שום חיים של שום אפרוח."
"אבל אני אדאג לו.."
"אני בטוח.." הוא מלמל כשהוא התקרב והוציא אפרוח יחיד והביא לי אותו בזהירות.
"הם זזים הרבה, שלא ייפול." הדריך אותי.
"תראה איך הוא אוהב אותי." הרגליים שלו דגדגו את כף ידי וליטפתי את הראש הקטן שלו עם היד השנייה. הוא הדבר הכי חמוד שהחזקתי איי פעם.
"אני רואה.." הוא ליטף את הראש שלו עם אצבע אחת.
"אפשר להמשיך להסתובב איתו, ושרק אחר כך נחזיר אותו?"
הוא הנהן פעמיים והמשכנו ללכת.
"אז תורי?"
"לא, אני כבר מכיר את הדברים הרעים שבך."
"מה?" שאלתי מופתעת. "התכוונתי להגיד שאין בי חסרונות. על מה אתה מדבר?" שיחקתי בהגזמה.
"את מפחדת מרכבות הרים."
"את זה אני אמרתי לך."
"את שרה נוראי."
"אבל אני יודעת לרקוד."
"אנחנו ממש משלימים אחד את השני." נטף ציניות. "את ממצמצת הרבה כשאת לחוצה."
"בחנת אותי?" קרצתי אליו.
"אני שם לב לפרטים הקטנים."
"אני לא יכולה להסתיר את הרגשות שלי." שיתפתי אותו פעולה.
"וזה חיסרון כי?"
"כי אנשים כמוך, שבוחנים, יודעים עליי הכל."
"אני לא שולט בזה." הצטדק.
"ואני הופכת לאדישה בשלב מסוים."
"אני מחכה לזה."
"אני גם קצת מפחדת מטיסות."
"גם אני."
"אבל אני אוהבת סרטי אימה על טיסות."
"זה מעוות."
"אני שונאת שנוהגים מהר מידי."
"משגע אותי שנוהגים לאט מידי."
"אבל אני חושבת שאתה נוהג בסדר." הודיתי תחת חיבוקו, עדיין מחזיקה באפרוח הקטן.
"אפשר קצת?" הושיט יד אל עבר האפרוח שלי.
"לא! היית לוקח לך אחד משלך."
"ואז איזה ידיים היו מטפלות באפרוח שלך?"
"אנחנו הולכים איתו הרבה זמן ושום דבר לא קרה לו."
"עדיין." מלמל והסתכל על השמיים.
"יש לך 10 שניות. לא יודעת למה אני מביאה לך אותו בכלל." הושטתי לו את האפרוח, והידיים שלי התחלפו בלאחוז במותניו.
"כי את סומכת עליי." הבליט את הגומות שלו.
"רק עם אפרוחים."
"מספיק טוב, בשביל עכשיו." נשק לי על המצח.

__________

״ואם-״
״הבטחתי לך משהו? נכון?״
״כן.״ בתגובה הוא לחץ לי את היד.
״הם יאהבו אותך. אני מבטיח.״
התקדמנו בשקט. שקט מעיק. אבל דור לא הרגיש ככה. לא הייתה לו סיבה להתרגש.
״אני לא הבאתי להם כלום.״
״את לא צריכ-״
״אתה הבאת פרחים ואמא שלי התאהבה בך, ולך זה קל כי אתה מדבר כמו מישהו בן 70, ברור שהורים יאהבו אותך.״
הוא עצר, סובב אותי אליו ותפס את פניי.
״לא היית צריכה להביא כלום. ויהיה לכם על מה לדבר. אני מבטיח לך שאת ואמא שלי תסתדרו מצוין. מבטיח. ואני נשאר איתך, אני לא עוזב אותך.״
״אתה גם תתאפק אם יהיה לך פיפי.״
״יומיים אם צריך.״ הוא נישק אותי ואז הגענו אל הדלת.
"איך אני נראית?"
הוא עיקם את פיו.
"וואו. תודה."
"אני רק צחקתי! את נראית נהדר. באמת. מדהימה."
"אתה לא צחקת. זו הדרך שלך להגיד שאני נראית נורא מבלי להגיד את זה באמת."
"אני באמת לא מבין איך את תמיד שומעת דברים שאני אפילו לא אומר. מה עשיתי? מה אמרתי?"
"לא היית צריך להגיד."
"זה פשוט.. זה מובן מאליו. אני תמיד חושב שאת יפה."
"אידיוט."

הוא דפק מבלי לחכות לתשובה ואז פתח את הדלת הלא נעולה.
״אמא, חזרתי.״ הוא צעק לחלל הבית. הבית היה גדול, ענק, שאפילו שמעתי את ההד שלו.
״אבא,״ הוא העיר את תשומת הלב של האיש שישב על הספה, צופה בטלוויזיה, ״תכיר,״
הוא נעמד והלך לקראתי, "דניאל.״ הוא הושיט לי את היד שלו יחד עם חיוך חביב.
״מוטי.״
דור העביר יד על הגב התחתון שלי. כמו שהוא הבטיח, הוא היה לצידי.
״היא קצת ביישנית.״ הוא נשק לי לצד הראש. חשבתי על לשלוח אליו מבט אבל הייתי חכמה יותר מזה. אני בונה פה רושם ראשוני. זה יתנקם בו כשנהיה לבד.
״את גרה באזור?״
״אממ- כן, אני מראשון.״

״דור מותק,״ קול מאחורינו גרם לשנינו להסתובב. אמא שלו יצאה מהמטבח, יחד עם מגבת כשהיא מייבשת את ידייה שהיא שטפה לאחרונה.
״דניאל!״ החיוך שלה גדל, והיא התקרבה אליי, אבל במקום להושיט לי את היד, כמו בעלה, היא משכה אותי לחיבוק גדול.
״שמעתי עלייך הרבה.״ היא חייכה, מעבירה מבט קצר אל דור.
״גם אני עלייך, מיכל, נעים לפגוש אותך.״
היא שילבה את ידי בידה, מושכת אותי איתה ומנתקת אותי מדור, שנשאר מאחוריי עם חיוך משועשע.
״בואי, את רוצה לשתות משהו?״
״לא, תודה.״
״תרגישי חופשי פה, אני לא רוצה שתתביישי.״

״היא גם אוהבת לאפות.״ דור, שישב על כיסא בקצה המטבח, זרק לאוויר. הוא ניסה למצוא לנו נושאי שיחה.
״כן?״
הרמתי את כתפיי בתשובה.
״אני בדיוק מכינה עוגה לשבת. רוצה לעזור?״
״אני אשמח.״
היא העבירה יד על כתפי ושלחה לדור מבט מרוצה, ״גם יפה וגם עוזרת לי, כל הכבוד.״
״אמרתי לך שהיא מיוחדת.״
טיפש.
״את יכולה להפריד את הביצים האלה?״
הנהנתי כשהלכתי לשטוף ידיים. חוזרת ומתחילה במלאכה.
״איזו עוגה זו?״
״תפוזים, אוהבת?״
״מאוד!״
״ברשותכן בנות,״ דור קם ממקומו, ״אני חייב ללכת להתפנות, תסתדרו שתי דקות בלעדיי?״
היא הנהנה בשעשוע כשאני, המפוחדת, הגיתי בלי מילים ׳הבטחת׳, בשביל לקבל שום דבר מלבד צחוק קטן ממנו. דבר אחד ידעתי. לא יכולתי לבטוח בו יותר.
״אוקיי, מה עכשיו?״
״המרגרינה,״ היא הצביעה עם הראש שלה, כשהידיים שלה עסוקות בלגרד קליפות תפוז.
לקחתי את המרגרינה והתחלתי לערבב בין החומרים.
״אני צריכה להגיד לך תודה.״
״את לא,״ צחקתי אליה, ״הוא לא שיקר, אני אוהבת לאפות,״
״לא על העזרה. כן, גם על העזרה. אבל בעיקר על זה שאת עושה את דור שמח.״ נתתי לה להמשיך, ״הוא מסתובב פה עם חיוך, ושומעים את המצב רוח שלו אפילו דרך הטלפון.״
״אז אני צריכה להודות לו גם. הבן שלך מדהים, מיכל. את יודעת את זה.״
״אני יודעת.״ היא חייכה. ״אני יודעת שהוא מתייחס אלייך טוב. חינכתי אותו ככה.״
״אז אני צריכה להודות לך?״ היא צחקה בתגובה.
״לא, עדיין אני מודה לך. המון זמן שלא ראיתי את הבן שלי ככה. לא מאז-״
״דני! הנה את!״

״היי אור!״
את אור הספקתי לראות עוד פעם או פעמיים, כשיצאתי עם דור ופגשתי את החברים שלו, כשאור בניהם.
״אמא, אני יכולה לגנוב לך אותה?״
״יש לי ברירה?״
״לא.״ היא תפסה בידי, בדיוק אותה התנועה שאמא שלה עשתה מלפני כמה דקות, והובילה אותי למדרגות. הן היו דומות. במראה החיצוני ואפילו בתנועות הגוף.
״אני חייבת עזרה,״ היא דיברה במהירות כשהיא משאירה אותי ללכת אחריה.
היא נכנסה לחדר הראשון, חושפת בפניי מקום מלא בבגדים זרוקים.
״יש לנתן יום הולדת. ואין. לי. מושג. מה. ללבוש.״
״לאן אתם הולכים?״
״בהתחלה למסעדה, המפוארת הזאת ביציאה מהעיר,״ כשאני מזהה את המקום, הנהנתי אליה שתמשיך, ״ואז לסרט אקשן שהוא הציק לי עליו עוד לפני שיצא הטריילר.״
״אוקיי. אז משהו פאנסי, אבל שיהיה בסדר לקולנוע.״
התכופפתי והתחלתי לחטט בערימת הבגדים שגלשה מהמיטה לרצפה. מוצאת טופ שעברה לי במחשבות כשהיא תיארה את הסיטואציה.
״מעולה,״ מלמלתי. ״זאת,״
״זאת?״
״זאת.״
״עם חצאית. תראי לי את החצאיות שיש לך.״
דפיקה קטנה נשמעה על הדלת ודור הכניס את ראשו.
״לבושות? זאת אומרת, לבושה, נזק?״
״כן.״ היא מלמלה כשהוא נכנס לחדר, כשהיא מנסה למצוא בתוך כל הבלגן את מה שביקשתי ממנה.
״את יכולה להיות לא לבושה.״ הוא חצי לחש לי.
״אני לא חירשת.״ אור נאנחה.

״ואני לא מאמינה לך יותר.״
״למה?״ הוא צחק, יודע את התשובה מראש.
״זאת?״ אור הרימה אליי פריט לבוש.
״לא. תמצאי כהה. שחורה אם יש.״ סובבתי אליו את ראשי בחזרה, ״אתה יכול לחזור לשירותים. לא נרגיש בחסרונך.״
״אני מצטער. לא עשיתי פיפי מהבוקר בערך.״
״נכנסת לשירותים בבית שלי.״ שזה היה לא יותר משעה, כשהוא אסף אותי.
״זה נכון.״
סובבתי את המבט לאור, שמצאה את החצאית שידעתי שהכי תתאים.
״כן! מעולה! תחליפי.״
״היי. היי!״
״דור, אתה יודע שאתה האח האהוב עליי, אבל אתה צריך ללכת.״
״אני יודע.״ הוא קם מהמיטה. ״את באה?״
סובבתי את הראש בהפגנתיות, והוא רק צחק בתגובה, יוצא מהחדר.
״תקראי לי כשאת מסיימת.״ הוא סגר אחריו את הדלת.
אור החליפה בגדים, מנסה את ההופעה שהצעתי לה.
״אני אוהבת את שני האחים שלי באותה המידה. אבל אל תספרי לו את זה. זה ישבור לו את הלב.״
״הסוד שלך שמור אצלי.״

״כן. יופי. מדהים. מדהימה. תישארי פה לנצח ותעזרי לי לבחור מה ללבוש.״ היא עשתה סיבוב מול המראה ואז הסתובבה אליי, עם חיוך מסופק על פניה.
״זה או אני או דור.״
״את.״
הדפיקות הקבועות שלו שוב נשמעו על הדלת. ״השטח פנוי?״
״כן המפקד.״ אור ענתה לו והוא נכנס, מסתכל עליי ושותק.
״מה?״
״את רוצה להשלים איתי?״
״לא ממש.״
״את בטוחה?״
״משוכנעת.״
״אוקיי.״ ולפני ששמתי לב, הרגליים שלי היו באוויר כשהוא הרים אותי אל מחוץ לחדר, אל החדר שלו.