פרק 5: 'הגורל חזר'.

"למה עשית את זה?" צעקתי עליו. הייתי כעוסה, מלאת מחשבות ובעיקר מאוכזבת. עד שחשבתי שהתקרבנו והוא עוד ממש רצה שנהיה ביחד, כל כך. אני עוד עצרתי אותו. ומקודם הוא נישק אותה. ממש ככה. לעולם לא הייתי חושבת שהוא יעשה את זה, אפילו שלא היינו ביחד- הוא עדיין הראה חיבה אליי. שקרן.
"היה לי מן דחף כזה…" עיניו הנוצצות נדקרו בעיניי, הבעת פניו השתנתה לעצובה במיוחד, הוא כנראה באמת מצטער. אבל אני לא צריכה ליפול בפח הזה! הוא כבר הוכיח מי הוא באמת.
אני עוזבת אותו שם, נטוש. מתחילה ללכת בשביל הפארק הקרוב לביתי, אני זוכרת שתמיד הייתי מטיילת פה. ממש כל יום. עוד מאז שאני קטנה הייתי מגיעה לכאן עם אמא שלי ולעיתים גם אבא. היינו יושבים על הספסל החום והישן, הקבוע, והיינו אוכלים תפוזים או תפוחים ירוקים יחד.
"רגע חכי." אמר ותפס בידי. ידו הורגשה על עורי בכאב קטן, ציפורניו נדקרו קלות בי. "מה עכשיו?" אני מעט מהססת אבל בוחרת להסתובב אליו, לאידיוט.
"אני מצטער," פניו הסבו לרגע לעץ הקטן והמשגשג שמאחורי ואז שנית אליי, "באמת."
"על מה יש לך להצטער? אנחנו אפילו לא היינו זוג." אני מעיפה את ידו ממני, מעט עצבנית אך עדיין בעלת שיקול דעת נבון.

* * *
"איך היה?" קייסי שאלה בזמן שמזגה עבורי כוס מים קרים ומרעננים. ידיה העדינות נחו על הכוס והגישו לי אותה בחיוך חביב. "מצוין" אמרתי וחייכתי בציניות. היא התיישבה על הספה השחורה לידי, ספה נוחה במיוחד אני חייבת לציין.
"אני מכירה אותך מספיק טוב כדי לדעת שאת מבואסת ממשהו.." ידה טיפסה על גבי והצמידה אותי אליה מעט. היא תמיד הייתה עושה את זה כשאני במצב רוח לא טוב במיוחד, מחבקת אותי.
"סתם נו הוא, הוא מוזר." אמרתי נאנחת. "קייסי, לצערי אני מאוהבת." אמרתי ועשיתי פרצוף מוזר.
"מה?" היא שאלה והבעה המומה השתלטה על פניה. היא התנתקה לרגע בידה והניחה אחת על פיה לאות הפתעה. "את רצינית?" היא שאלה בנימה רכלנית במיוחד, קייסי לא כזאת בדרך כלל.
"כן נו מה אני אעשה? אני לא שולטת בזה." נאנחתי. ולגמתי מכוס המים הקרים. הם היו כל כך קפואים עד שהרגשתי אותם מחליקים בתוך גרוני בצריבה.
"אני פשוט, פשוט לא מאמינה… בדקת אם הוא מרגיש כמוך?" שאלה בחטטנות. וחיוך קטן בצבץ בצד שפתיה. היא מדברת מהר כשהיא כזאת.
גיחכתי והסתכלתי אל עבר החלון המשקיף על הגינה. שמש, שמש חמה ונעימה. רציתי להרגיש אותה.
כשהייתי קטנה הייתי יוצאת לחצר ופשוט נשכבת על הדשא הירוק, השמש תמיד חיממה אותי, אהבתי את זה. היא ליטפה אותי ונתנה לי את החום שרציתי.
"לא, וגם לא נראה לי." הנחתי את הכוס על השולחן והתקדמתי אל עבר הדלת האחורית לצאת מהבית. רגליי התקוממו מן הספה הנוחה והתקדמו ליציאה, דיי. באמת שדיי. אני לא צריכה לחשוב עליו.
"אממ יפריע לך אם-" קייסי הלכה אחרי כמה מטרים ועצרה בהגעתי לדלת החומה, "אני יודעת מה את הולכת להגיד. תהני" נפנפתי בידי אליה וטרקתי אחרי את הדלת. אני לא כזאת רעה ומסננת בדרך כלל, אני יותר בקטע של עצבנית.

* * *
ישבתי על הספסל באמצע הפארק, מסתכלת אל עבר האגם שצבעו כחלחל-ירקרק, רואה את קרניי השמש חוצות את המים. אני יושבת על הספסל בעל הזיכרונות מילדותית, זה המקום השקט, הטוב והתמים שיותר שאני יכולה לחשוב עליו. כל כך נעים כאן.
"רייצ'ל?" שמעתי קול נשי מאחוריי. קול מוכר האמת. הסתובבתי, האנה. היא התקרבה לכיווני.
היא הייתה לבושה בלבוש מינימלי ומאופרת באופן שהכי מחמיא לה. עיניה הכחולות בחנו אותי ושערה הגולש הגיח בנימה מתנשאת. עצמות לחייה הגבוהות היו נראות עליה בכאופן מושלם, הם השתלבו בגובהה.
"האנה?" החזרתי את אותו טון. לאחר מכן הסתובבתי עם גבי מהספסל הישן שבו ישבתי אליה. היא התקדמה למולי ואני הפנטי את מבטי לכל מקום שבו הלכה.
"ידעתי שזאת את," אמרה בפליאה שקרית, טיילור השתרכה אחריה,ממש כמו זנב. "מה את עושה פה לבד?" היא שאלה בתמימות, אם אפשר לקרוא לזה ככה.
"סתם יושבת…" בלעתי את מילותיי. שתלך מכאן כבר, מעולם לא רציתי לראות אותה, וגם לא את טיילור. עוד מאז כיתה ז' היא משפילה אותי, צוחקת עליי, מתנשאת ומרגישה הטובה מכולם. פשוט ניתפלת ברמה פתטית.
"על מה את חושבת?," האנה מתיישבת על הספסל לידי. רגלה הימנית נחה על השנייה וידיה הוצמדו אליהן.
"על זה שנישקתי את חבר שלך?" שאלה, דיי במהירות. הרגשתי את לחיי מאדימות ואת העצבים עולים. "הוא לא חבר שלי." עניתי חד וחלק. אני בוהה בעץ שדרק בהה בו היום לפני כמה שעות, נזכרת במבטו. במילה 'באמת'. אולי הוא אינו שיקר. אולי.
"אז רק קינאת." טיילור היהנה בהסכמה. מסכימה עם כל מילה של האנה.
"ממש ממש לא" חייכתי בציניות וקמתי מהספסל בצבעו המתקלף, משחילה את תיקי על כתפי וממשיכה ללכת. איך תמיד יגיעו כמה אנשים ויהרסו לי את היום?
"ככה את הולכת לי?" היא שאלה אך לא עניתי לה. פשוט המשכתי ללכת לכיוון הבית בדרך השביל בעל כל כך מלא הזיכרונות.
"מעניין מה דרק מצא בה" אני שומעת את האנה מתגלגלת מצחוק ביחד עם טיילור, הן תמיד ישארו השתיים השנואות עליי. השפלתי את ראשי למטה ומלמלתי קללות עליהן…
עברתי על יד הבתים בשכונה, וגם את הפארק. והגעתי לשם, זה היה ההר שאני ואית'ן נהגנו ללכת אליו שהיינו קטנים. שם היינו כשרצינו 'לברוח מהמציאות'. כל כך הרבה זיכרונות.
עליתי עד הפסגה, היא לא היתה כזאת גבוהה אבל היה אפשר לראות את כל העיר. כמה עלים יבשים נחתו עליי. הדשא הירקרק מתחיי ואילו השמיים ריקים מעליי. בהגעתי, עמדתי ופשוט צרחתי. הרגשתי את מיתרי הקול שלי נחלשים ואת הנשימה נעצרת לכמה רגעים.
זה הדבר המופלא ביותר.