פרק 36 – פרק אחרון

"היי," עניתי לפלאפון שלי, "איך היה?"
"אני לא מספר לך, אלה מפגשים אישיים."
לא לקח לי הרבה זמן עד שהתאמתי את עצמי למצב הרוח שלו. דור יצא אחרי פגישה אצל הפסיכולוגית, עם מצב רוח טוב. זה מצב רוח ששווה להתאים את עצמך אליו.
"אני למדתי פסיכולוגיה בתיכון."
"שלא תחשבי שאני לא יודע אחרי כמה זמן הפסקת את השיעור, גברת."
"מספיק בשביל שיהיה לי חיסיון של לקוח בשבילך."
"אני לא משוכנע בזה, אבל לענייננו."
"כן?" החיוך שלי ירד מהפנים בפעם הראשונה מאז שעניתי, מנסה להרצין ושוב להתאים את עצמי לטון שלו.
"את רעבה?"
"תמיד."
"אני מנסה להיזכר בתקופה שהעמדת פנים שאת עדינה."
"אוי באמת, אתה אוהב אותי ככה."
"את צודקת."
הפשטות שבה הוא הסכים עם המשפט שיצא לי מבלי ששמתי לב, גרמה לחיוך שלי לחזור.
לא יכולתי שלא לחשוב על כל החודשיים האחרונים.
מאז התקרית, הוא היה בבית. כמה ימים שהתחלפו להרבה אפטרים כשהוא כבר היה כשיר לחזור.
הוא הגיע להחלטה לדבר על זה. הוא הלך לגלעד, המפקד שלו. הוא סיפר לו הכל, הכל על מתן. אני הייתי שם כדי לחבק אותו לפני השיחה וכדי לחבק אותו אחרי שהוא יצא ממנה.
הוא אפילו הסכים להיפגש עם פסיכולוג.
ביררתי את העניין, ובחרתי אחת עם המלצות. "ביררתי", חקרתי את העניין כאילו אני עושה דוקטורט בנושא. אבל זה השתלם.
בהתחלה הוא לא אהב אותה. אבל ידעתי שהוא לא היה אוהב אף אחד.
אף אחד לא אוהב מישהו שמסביר לך מה הבעיות שלך. עוד יותר כשזה לא היה הרעיון שלו מלכתחילה.
אבל דחפתי אותו לזה, ועמדתי בגבורה, גם כשהוא התעקש שהוא יהיה בסדר ושהוא "לא צריך את השטויות האלה".
ואז מפעם לפעם, הפגישות הפכו מ"אפשר להפסיק עם זה?", ל"משעממת", ל"לא משהו", ל"היה בסדר כזה..". ואז, תודה לאל, היום הם הגיעו ל"אלה פגישות אישיות."
פגישות אישיות משמע היה דיבור. אולי הוא פתח את הנושא ואולי הוא שיחרר קצת.
לא יכולתי לדעת, לא מבלי לראות אותו.
אז יותר משמחתי כשהוא הציע את הרעיון של האוכל.
גם כי הייתי רעבה.

"אני בא לאסוף אותך?"
"אתה מזמין אותי לדייט?"
"לא הייתי קורא לזה דייט. פגישת אוכל."
"לדעתי זו הפגישה הכי רומנטית."
"אז אני מזמין אותך לדייט."
"זה דיי מסוכן לא?" ניסיתי לכבוש את החיוך שאיים לפרוץ מהבדיחה המתקרבת של עצמי.
"ולמה זה?"
"האקסית שלך תהיה בסדר עם זה?"
"דניאל."
"שמעתי שהיא גם דיי יפה.."
"מתי זה כבר יפסיק להצחיק אותך שאנחנו ביחד בפעם השניה?"
"אני אעדכן אותך."
"תחשבי על זה בדרך לש.ג., אני עוד 7 וחצי דקות שם."

__________

"אתה הבטחת."
"אני לא הבטחתי שום דבר כזה."
"אתה כן!"
"מתי?"
"אתמול, בלילה."
"דן.." הוא שלח אליי מבט מזהיר.
אז צימצמתי אליו את עיניי הלא מבינות, שימשיך.
"את לא יכולה לגרום לי להבטיח לך דברים בלילה. את יודעת שאני יותר רגיש אלייך.. בלילה.."
"הבטחה זו הבטחה."
"הבטחה שהוצאת במרמה."
חייכתי עם פה סגור, לא מודה בשום מרמה.
"אנחנו עושים כללים ואנחנו מוציאים את זה מחוץ לחוק."
"את מה? את זה שאני משלמת על הארוחה שלנו?" הוא הבטיח שהוא יפסיק להיות עקשן ושהשינוי יבוא לידי ביטוי, בתור התחלה, בזה שאני אשלם עלינו יותר.
"לא, את זה שאת מנצלת את החולשה שלי בלילה."
ברור שלא הייתי תמימה, הוצאתי את זה ממנו בין נשיקות, אבל הבטחה זו באמת, הבטחה.
"ממש לא. זה נשאר בחוק. אני אוהבת את זה, מאוד."
"את מתגרה בי."
אותו החיוך ממקודם חזר אל פניי.
"אני אמצא את נקודות התורפה שלך גם."
"בהצלחה."
"אני אמנע ממך מגע." הוא לחש אליי.
"סליחה?"
"אסור לך לגעת בי. לא יהיו שום נשיקות."
"אני זאת שיהיה לה קשה לעמוד בזה?" התגריתי בו.
"באמת, שנינו פה יודעים עד כמה קשה לך לעמוד בפני זה." האצבע שלו נופפה לכיוון פרצופו, ואז נעצרה על השפתיים שלו.
ואז הוא קרץ לי.
התקרבתי אליו מהצד השני של השולחן, "בגלל שאסור לי לגעת," הנמכתי את קולי, "תוציא אתה את הארנק שלי. הוא מאחורייך."
"שום בעיה." הוא לקח בכבוד את ההתגרות שלי, ואז מתח את ידיו, שיחק קצת באצבעותיו, כאילו הן האיבר הכי יפה ונחשק אצלו, ואז הוציא את הארנק שלי מהתיק שהיה מונח מאחוריו.

"מי זה?"
"מי?"
"יש לך תמונה של תינוק בארנק."
"קראתי איזו כתבה, שיש סיכוי שאם הארנק שלי יאבד, והגנב יראה תמונה של תינוק, אז הוא יתחרט."
"אני לא מאמין שזה עובד."
"בינתיים זה עובד מצויין. אל תהיה קטן אמונה."
"חלילה. כל דבר שקשור אלייך גורם לי להיות מאמין גדול."
גלגלתי עיניים לנוכח הציניות שלו, אבל הוא קרץ לי שוב, מבלי כל קשר לשיחה, אז זה גרם לי לצחוק.

"איך היה היום?"
"בסדר גמור."
שתקתי. ואז לא יכולתי לשתוק. "אתה לא רוצה לפרט?"
"אין יותר מידי מה. דיברנו, כמו תמיד."
הוא הלך לצידי במתחם הבילוי, עושים את העיקוף הגדול ונמנעים מהלגיע לרכב. להגיע לרכב זה להגיע לבסיס. להגיע לבסיס זה לא לראות אותו עד הסופ"ש.
בהתחלה הוא רצה להחזיק לי את היד, ואז הוא נזכר בהתערבות המטופשת שלנו, מלמל משהו כמו "חשבת שתנצחי אותי", ואז המשיך ללכת לצידי, מרחק נגיעה ממני. אבל לא נגיעה.
באמת לא אהבתי את המצב הזה.
אבל ידעתי שגם הוא לא.
אז בדרך התכופפתי פעם אחת, להרים משהו. ואז אחרי חצי דקה הסטתי את השיער לצד הרחוק ממנו, מותחת את הצוואר להתמתחות, אחרי ה"ישיבה הארוכה הזאת". הוא לא נשבר.

"היום דיברנו עלייך."
"אתה לא באמת צריך לספר לי."
"נכון, את כבר יודעת מה אמרתי."
"שאתה מאוהב בי?" התגריתי בו.
"כן." הוא אמר בכזו פשטות שמחקה את החיוך מהפנים שלי תוך רגע.
"ושלא הייתי יושב שם איתה בלעדייך. ושהתקופה הזו הייתה דיי נוראית."
"גם לי היא הייתה נוראית."
"על זה שניסיתי לגרום לך לשנוא אותי, ועל זה שניסיתי להעמיד פנים שאני שונא אותך."
"דור.."
"וזה היה קשה, לפרוטוקול."
"אני לא פסיכולוגית, ובטח היא אמרה דברים יותר חכמים, אבל עובדה שזה לא הצליח."
"בטח שזה לא הצליח. אני מדהים."
"שמחה שמישהו פה עובד על הביטחון העצמי שלו." זה הדבר היחיד שלא ישתנה אצלו, איי פעם.
"אם יגנבו את הארנק שלי, לפחות אני אשאר עם הביטחון העצמי הזה."
"אתה מצחיק היום."
"את רוצה שנעשה ניסוי? נניח ברחוב שני ארנקים, אחד עם תמונה של תינוק והשני עם תמונה שלי."
"לא מבינה למה אני אוהבת אותך אם אתה אוהב את עצמך כבר מספיק."
והוא אפילו לא שמע את מה שאמרתי, כי הוא המשיך לתאר את מהלך הניסוי שלו.
הוא כבר סידר את הכל. מהיום והשעה, המקום שבו נניח את הארנקים, עד הצבע של כל אחד מהם. הוא הסביר לי לאט איך הוא הולך לנצח בניסוי הזה.
ולבסוף הסכמתי איתו. לא בגלל שחשבתי שהוא צודק. בגלל שחשבתי שהוא היה כל כך חמוד כשהוא ניסה להוכיח משהו שזה היה ברור שאפילו הוא לא מאמין בו.

"היא אמרה לי עוד משהו." דור חזר אל נושא הפסיכולוגית פתאום. "קצת משפט מוטיבציה.."
שתקתי ונתתי לו להמשיך.
"אני שם בשביל שינוי. כל הפגישות האלה.. בשביל שאני אשתפר." הוא הסתכל קדימה.
"זוכרת שאמרתי לך שמגיע לך מישהו יותר טוב?"
הנהנתי אליו, כשעכשיו הוא מסתכל אל תוך עיניי.
"אז אני מבטיח לך שאני הולך להיות ה'יותר טוב' הזה."
תפסתי בפניו והצמדתי את שפתיו אליי.
"ידעתי שלא תעמדי בפניי-"
"תשתוק."