פרק 34 – הפעם האחרונה

מור הייתה בחופש. היא הייתה אמורה לחזור מחר. אז זה השאיר אותי ועם בר עם שלוש משימות שהיא סימסה לנו לגביהן בצהריים. ואחרי שסיימנו אותן, יכולנו להפוך את היום הראשון המדכא הזה לקצת פחות מדכא, והחלפנו את המדים בבגדי ספורט.
הבנים אמרו לנו שהם במשחק כדורגל, אז הכרחתי את בר לעשות איתי סיבוב ריצה בינתיים. זה היה נראה שאפילו היא לא האמינה ל'כן' הזה שיצא לה מהפה. אז במהירות, גררתי אותה לשם לפני שהיא תספיק להתחרט על זה.
אחרי שהקפנו את כל הבסיס, הלכנו למגרש הכדורגל.
חיכינו שהמשחק שלהם יגמר, וחיכינו לשאר הבנות שיגיעו גם הן למגרש. קבענו להיות פה בעוד רבע שעה. אז התיישבתי בספסלים שהיו קרובים למגרש. המחמאות שלי לבר נעצרו כששמתי לב שדור נמנה בין השחקנים. והמבט שלו היה זהה לשלי כשהוא שם לב אליי כדקה אחרי.
בר ניסתה להסיח את דעתי, והיא עשתה את זה בצורה לא גלויה, יאמר לזכותה. אבל זה לא בדיוק הצליח, כי המבט שלו התנגש בשלי כל חצי דקה, כאילו הוא בודק שאני עדיין צופה בו.
ואחרי חמש דקות מאז שהגענו, הבנים לקחו הפסקת שתייה.
חלקם התקרבו אלינו, ודור לקח את הבקבוק שלו והתקרב לספסל שלנו.

״היי,״ חייכתי אליו חלושות. הוא הנהן בחזרה, עם משהו שהיה יכול להיראות קצה של חיוך.
"אפשר?" הוא הטה את ראשו, במחווה של 'אפשר כמה דקות לדבר?', ולא יכולתי להגיד לא. לא אחרי השיחה שלו עם תומר ששמעתי בטעות.
בר לקחה את הפלאפון אל ידיה כאות הסכמה, ואני קמתי מהמקום.

המוח שלי קפץ אל עניין הפרחים. לא ידעתי איך לשאול אותו. לא ידעתי אם לשאול אותו. כי אם הפרחים לא היו ממנו, שוב היינו נקלעים למצב מביך. ואני כבר לא מסוגלת להתמודד יותר עם מצבים מביכים. רציתי שקצב פעימות הלב שלי יישאר קבוע, לשם שינוי. רציתי רוגע, לא מבוכה.
"אני יודע שבפעם האחרונה שדיברנו.. זה לא נגמר טוב." גיחוך לחוץ יצא ממנו.
כן, הוא שאל אותי על רועי, צעקתי עליו, ויצאתי משם.
ככה זה נגמר מהצד שלו.
אבל הצד שלי היה שונה, אחרי מה שהוא אמר לתומר.
אולי הייתי נוקשה אליו מידי.
"אז.. רציתי לוודא שאנחנו בסדר."
"כן.. אנחנו בסדר."
"ולהגיד לך מזל טוב." הוא חייך אליי חצי חיוך.
"תודה." החזרתי לו את אותו החיוך.
"אני מקווה שהיא הייתה טובה."
"היום הולדת? כן." חייכתי.
עכשיו זה הזמן, להבין אם הוא היה קשור לפרחים האלה. אבל לא יכולתי להוציא את המשפט, אז הלכנו בשתיקה, שוב.
"זה היית אתה?" המשפט יצא ממני במהירות.
פחדתי שהרגע יעבור, שזה יהיה מאוחר מידי לשאול אותו, ואז לא אדע לעולם.
אם ידעתי שאני הולכת לשאול אותו על הנושא, הייתי חושבת על שאלה שבנויה אחרת, כזאת שאוכל להיחלץ ממנה אל נושא אחר אם הוא לא קשור לפרחים.
"ידעתי שתנתקי לי אם אתקשר." הוא היה משוכנע שאני כועסת עליו בגלל השיחה האחרונה במשרד שלו.
אבל זו הייתה הקלה לשמוע שהם היו ממנו. ידעתי את זה, אבל לשמוע את זה ממנו זה היה מרגיע בצורה אחרת.
"תודה. הם היו יפים."
הוא חייך חיוך מבויש.
"אז.." הוא גירד את ראשו בלחץ, נעצר, רוצה להסתובב ולחזור למגרש, "רק רציתי להגיד שאני מצטער.."
"על?" כיווצתי את גבותיי.
"על אותו היום."
"זה בסד-"
"על כל התקופה האחרונה, למען האמת." הוא גיחך.
כבר ראינו את המגרש שוב מולנו, אז הוא נעצר, מסיים את מה שהיה לו לומר.
"ועל הפרחים, על רוב הדברים, בעצם."
"זה באמת בס-"
"והבנתי את מה שרצית להגיד, ואני מתכוון לעשות את זה. לצאת לך מהחיים."
אמרת לו את זה? טיפשה.
"וזה קצת קשה," הוא גיחך שוב, "אבל אני ממש מנסה."
הבנתי אותו לגבי ה'קשה'.
"גם על אותו הלילה במלון," הוא נמנע מהמבט שלי, "לא הייתי צריך להגיד את זה. זה דיי ברור מה העמדה שלך, וזה היה מטומטם מצידי."
הוא היה בטוח שאני שונאת אותו. הוא היה משוכנע בזה וזו הייתה שיחת פרידה שאמורה לשלוח אותו לדרך שבה הוא שוכח ממני, מהאהבה החד צדדית הזו שלו.
"אז אנחנו בסדר, כן?" הוא הרים את גבותיו, הכיוון שהרגליים שלו היו מונחות בו הראה שהוא מחכה לאישור שלי ואז יוכל להסתובב במהירות.
הנהנתי.

__________

״את מעופפת.״
״סליחה, לא הייתי פה.״
זה כבר שבועיים שלא הייתי פה.
המצב היה טוב, לא היה לי ספק.
טוב, זה לא מדהים. זה היה טוב.
המצב בבית היה טוב, ובמשרד היה טוב, ועם החברים היה טוב. אבל משהו היה חסר לי.
בכל פעם שהנושא עלה לי לראש ניסיתי למחוק אותו משם.
לא הייתי צריכה אותו, אבל בכל פעם שהתחמקתי מהנושא, הרגשתי את הריקנות הזו.
הכל היה טוב, באמת. אבל לא ראיתי אותו שבועיים. אפילו לא בטעות.
הוא לא התאמץ להיתקל בי. וזה גרם לי לחשוב אם הוא באמת שכח אותי.
רציתי לדעת אם הוא חושב עליי לפעמים. לא רציתי שהוא יחשוב עליי תמיד. כי רציתי להאמין שזה יעשה אותו עצוב, ולא הייתי רוצה שזה יקרה. אז אולי רק לפעמים.
כל כך חיכיתי לרגע שכל הדרמות יגמרו, שבכלל לא חשבתי על מה יישאר לי כשזה באמת יקרה.
לא הייתי עצובה, לא הרשתי לעצמי להרגיש ככה. לא הייתה לי סיבה להיות עצובה. בפעם האחרונה שדיברנו התנהגנו כמו שני אנשים בוגרים וקיבלנו החלטה בוגרת. אז הייתי, כמו שבר אמרה, מעופפת.
״שמתי לב.. מה יש?״
״כלום..״
ולפני שהיא הספיקה להתעמק ולהוציא ממני את האמת, ואת הנושא שאני ממש לא רוצה לדבר עליו, מור נכנסה למשרד.
״בנות, יש לי משימה בלשכה, ואני צריכה שהשניה תעזור לי במשהו במשרד שלי.״

״אני אלך ללשכה.״ קפצתי ממקומי. בר הגדילה אליי עיניים.
״ממש משעמם לי פה.״ ניסיתי להציל את התגובה הקודמת שלי.
״משעמם?״
״לא. כאילו, כן. כאילו, לא, אבל.. שינוי אווירה.״
״טוב, לכי.״
הנהנתי פעם אחת כשהסתובבתי אל הארון והוצאתי משם את קלסר הביקורות. הרגשתי את המבט של בר שורף לי בגב. ידעתי בדיוק איך הוא נראה, הרגשתי אותו, פיזית. אז הסתכלתי רק על מור ויצאתי מהמשרד.

הרגשתי את הדופק שלי עולה וניסיתי להרגיע את עצמי. אבל זה היה מיותר. הייתי כמו ילדה קטנה שהבטיחו לקחת אותה לגן שעשועים. כשהיא כבר בדרך לגן השעשועים.
דפקתי על הדלת שלו והיא נפתחה אחרי חצי שניה, כשהוא עומד לידה, מדבר בפלאפון שלו.
הוא סיים את השיחה, ואז פינה אליי את תשומת ליבו.
״אתן מהירות.״ הוא אמר, מנסה לקחת ממני את הקלסר, אבל אחרי שהתעקשתי שאני יכולה להרים אותו לעוד מעט עד השולחן, הוא פינה לי את הדרך.
״מה זאת אומרת מהירות?״
״דיברתי עם מור לפני עשר דקות על זה.״
״לא הייתה לנו הרבה עבודה.״
״אה, יופי.״ הוא חייך. חיוך רגיל מידי.
אני חושבת שניסיתי לראות ניצוץ של רגשות, אבל אם עדיין היו כאלה, הוא דאג להסתיר אותם טוב מאוד.

הוא התיישב והתחלנו לעבור על הנתונים. והיה שקט, ולא מביך. היה, כלום.
הפלאפון שלו השמיע צלצול של הודעה חדשה. והוא לא טרח לבדוק אותה. אבל בפעם השניה שהוא צלצל, הוא הרים את הפלאפון, ואז הוריד אותו בחזרה לשולחן, הפעם מלווה עם צחוק קטן.
ואז כבר לא יכולתי להתרכז בנתונים הטיפשיים.
ואז עשיתי משהו שיצא ממני לפני שהספקתי להתחרט עליו.
״מישהי חדשה?״ הרגשתי את החיוך המזויף שיצא ממני. אם אני יכולתי להרגיש שהוא מזויף, בטוח הוא ישים לב שהוא מזויף.
הוא נשף.
״מה? חשבתי שאנחנו כבר יכולים לצחוק על זה.״
״אנחנו יכולים.״
״אז למה אתה לא צוחק?״
״כי את לא ניסית לצחוק.״
״דור, אל תהפוך את זה למביך.״
הוא הרים אליי רק את עיניו, עם חצי חיוך.

״היא יפה כמו האקסית שלך?״
הוא כבש את החיוך רגע לפני שהוא פרץ.
״תסתכלי רגע על ה14 לחודש.״
״190.״ עניתי לו, ״אתה מתחמק.״
״לא. זו לא מישהי חדשה.״
״אה, היא ישנה?״
״דן.״
״אוקיי, אוקיי,״ נשענתי יותר על הכיסא. ״אתה כבד.״
״אני לא. אנחנו עובדים.״
כן, כי זה עצר אותו אי פעם.
״טוב, אל תשתף אותי. אתה לא תשמע גם על החדש.״
הוא הרים את הראש אליי במהירות, והמבט שלו גרם לי להתוודות במיידות.
״כשיהיה חדש. אתה לא תשמע עליו.״
״זה בסדר מצידי.״
״חשבתי שאנחנו ידידים. ידידים מתייעצים על דברים כאלה.״
״דניאל.״
״אתה יכול לשתף אותי גם.״
״שום דבר לא השתנה.״
״אז אתה עדיין פותר דברים עם עצמך?״
הוא שתק.
אוקיי, כנראה שזה כן.
ובפעם הראשונה מאז שנפרדנו יכולתי לראות את זה מהצד שלו.
משהו בשתיקה שלו ובהתקשחות שלו היה כל כך אמין, שזה גרם לי לחשוב שאולי זה באמת ׳זה לא את, זה אני׳.
הנחתי את שתי ידיי על השולחן, מסתירה את הקלסר שלי לא במכוון, וגורמת לו להסתכל עליי שוב.
״הכל בסדר?״
״למה את מתכוונת?״
״אם יש משהו שאתה רוצה-, צריך לדבר עליו. אם הכל בסדר.״
״הכל בסדר.״
״אני פה בשבילך, אתה יודע.״
״אז תפסיקי.״ הטון שלו כשאמר את זה עצר אותי מלהיפגע. זה היה נשמע כאילו הוא לא רוצה שאדאג לו, לטובתי.
״אני מנסה.״

״אני זוכרת מה אמרת לי במלון.״
הוא ניסה שלא לפגוש את העיניים שלי.
״זה לא משנה.״
״זה כן משנה.״
״זה יעבור לי.״
״ומה איתי?״
״ומה איתך?״
״לי זה יעבור?״
הוא שתק.
״את לא-״
״זה לא היה כואב ככה אם לא הייתי אוהבת אותך.״
לא ידעתי אם למחוא כפיים לתת המודע שלי או להרביץ לו, אחרי שהוא גרם לי להגיד את זה סופסוף.

״למה אנחנו עושים את זה לעצמנו?״
״כי אני מטומטם. את לא צריכה אותי.״
״ואם אני רוצה?״
״אז זה יעבור לך. את תמצאי מישהו טוב יותר.״
התלבטתי. הייתי צריכה הרבה אומץ בשביל הצעד הבא. אבל כבר הבנתי שאם אני לא עושה דברים, אני מתחרטת הרבה יותר אחר כך.

״זו תהיה הפעם האחרונה שאני מעלה את הנושא.״
״דניאל, אל תעשי את זה.״
״הפעם האחרונה. אני אומרת לך מה אני מרגישה.״
״זה לא משנה כלום. הבעיות שלי לא נפתרו.״ הוא נשך את שפתו מבפנים.
״אני אומרת לך שזה משהו שאפשר לעבוד עליו.״
הוא שתק, וזה היה ארוך, והמבט שלו שידר אופטימיות.
״את תמצאי מישהו שיאהב אותך טוב יותר ממני.״