פרק 33 – ורדים ורודים

"תודה,"
"והמון אושר,"
"תודה רבה," עניתי לחברה שהתקשרה לאחל לי מזל טוב.
21. אני בת 21.
אני כבר לא ילדה. אני חוקית בכל ארצות העולם.
אני חושבת.
ברגע שניתקתי את השיחה, שמעתי דפיקה קטנה על הדלת. אמא שלי עמדה בכניסה לחדר שלי.
"יש לך משהו למטה." היא חייכה אליי חיוך גדול.
קמתי מהמיטה בזריזות, משאירה את הפלאפון וכל דבר אחר מאחור. התרגשות שאמא שלי הסגירה, הדביקה אותי.
אהבתי ימי הולדת. ואהבתי הפתעות. ומתנות, מי לא אוהב מתנות?
כן, אז גדלתי בשנה וזה היה יכול להכניס לחרדות. אבל השארתי את החרדות למחר, ליום שבו אני לא אקבל מתנות.
כשירדתי במדרגות הספקתי לראות את נועם סוגר את הדלת, וכשהוא הסתובב לכיווני הבנתי מה ההפתעה שלי.
זר פרחים ענק.

"אני חושש שזה לא הגיע עם פתק."
נועם העביר לי את הזר. וחיפשתי את הפתק גם אני, אבל לא היה שם כלום.
"לא כתוב מי השולח?" אמא שלי שאלה.
"לא.." משכתי את כתפיי למעלה.
"מי שזה לא יהיה," היא חייכה אליי, "זה יפה מצידו."
"כן." התקדמתי עם הזר אל האגרטל שהיא הספיקה למלא בו מים, והנחתי את הזר בתוכו.
בדקתי עוד פעם אחת לפתק, אבל התוצאה הייתה זהה.
היא הניחה יד עליי ומשכה אותי לחצי חיבוק.
"את יודעת ממי זה?"
ה'לא' עמד לי על קצה הלשון. אבל היא גרמה לי לחשוב על זה. אלו היו ורדים. זר ורדים ורודים. זה היה הסוג המועדף עליי. ועברתי בראש על הרשימה של מי שיודע שהם המועדפים עליי.
זה נע בין בר, לרון, שלא היו שולחות לי פרחים.
ואז נזכרתי באותו הערב, שלא נרדמנו, ודיברנו על שטויות, על זה שלא רבנו עד אז, והסברתי לדור איך הוא צריך לפצות אותי במקרה של ריב, ומהם סוגי המתנות האהובות עליי.
זה היה דור. לא הייתה אפשרות הגיונית אחרת.
"אין לי מושג."

__________

"אז את בטוחה שזו לא את?"
"דני, אני לא אקנה לך מתנה שאני לא יכולה להשתמש בה גם." בר הביאה את הטיעון המשכנע הזה, וסגרה את כל התהיות שלי.
"אז זה דור."
"הם ממש יפים." שמעתי את הקול שלה מרוחק, כאילו היא שוב שמה אותי על רמקול, מתבוננת בתמונה של הפרחים ששלחתי לה כמה דקות לפני כן.
"כן."
"יפה מצידו."
"כן."
"ועוד אחרי שצעקת עליו שיצא מהחיים שלך."
"בר.."
"בפעם האלף. את לא מפסיקה להתנהג אליו-"
"בר."
"אבל זו יום ההולדת שלך, הוא דיי חייב."
"הוא לא חייב לי כלום."
"ובכל זאת, הוא שלח לך פרחים של בויפרינד."
שתקתי לפלאפון.
"את חושבת שאת צריכה להודות לו?"
"אני עדיין לא בטוחה שזה הוא."
"דני, באמת. אם הוא הגיע למצב שהוא מדבר עם תומר על זה שהוא אוהב אותך, הוא זה ששלח את הפרחים."
"טוב, מה עושים היום?" שיניתי נושא.
"כל מה שתרצי, ילדת יום ההולדת."

__________

התעוררתי עם האנגאובר. לא אחד מהקשים.
אחד מהאלה שידעתי להעריך, כי נזכרתי בכל הכיף שהיה לי אתמול.
שיצאנו, ורון ובר הסתדרו, וקראו לכל מכר שאי פעם היה לי.
והיה לי כיף. וצחקתי המון, ורקדנו ושתינו. וצחקתי עוד.
אבל כשקמתי כבר לא הייתי ילדת יום ההולדת. זה היה סתם יום שבת.
אבל נועם המשיך להתייחס אליי טוב.
הוא אמר שאם אנחנו לא מתראים הרבה, מגיע לי לפחות יומיים של יום הולדת.
הוא הכין לי ארוחת בוקר, שהגבירה לי את הבחילה, ואכל אותה בעצמו. אבל הכוונה שלו הייתה טהורה. אני רוצה להאמין בזה.
הוא קבע לנו זמן איכות. אמר שכל דבר שאני ארצה היום, זה עליו. אבל לא רציתי שום דבר. הספיק לי להיות בחברתו.

העברתי את השירים ברדיו, נתתי הזדמנות לכל תחנה. אבל באף אחת מהן לא היה שיר שאהבתי. נעצרתי על אחת מהן והנמכתי, חלק מחכה לשיר שאני אוהב וחלק מביאה לנועם לדבר בפלאפון מבלי הפרעה צדדית.
ניסיתי להתרכז בנהיגה, מחשבת מאיפה הדרך הכי קלה להגיע לבית של סבתא שלי, אבל השיחה של נועם תפסה לי את האוזן.
לא ידעתי איך קוראים לה, הוא לא סיפר לי עליה. אבל זה היה נשמע רציני לפי איך שהוא דיבר איתה.
הוא צחק וניסה להרשים והיה נחמד. ממש נחמד. אפילו לא הפריע לו שאני נמצאת לידו. עד כדי כך הוא רצה לדבר איתה.
וזו לא הייתה קנאה, כי זה היה אחי והייתי שמחה שמשהו עושה אותו שמח.
אבל זה היה יום שבת. וזה יום משפחתי ויום אוהב. והיה חסר לי חלק מזה.
הייתי בסדר עם זה. לא רציתי להיות מהבחורות שלא מסוגלות להיות לבד וזה כל מה שהן חושבות עליו. אבל ככל שעבר הזמן הבנתי שזה לא מערכת יחסים שאני לא יכולה בלעדיה, זה דור שחסר לי.
הייתי יכולה לצחוק על עצמי, על זה ששיניתי את העמדה שלי בכל יום. אבל הבנתי שאני כבר חייבת להשלים עם זה.
ומישהו מהצד היה צוחק. אומר שאני כל כך צעירה ומה אני כבר מבינה. ובקושי היינו ביחד ובקושי עברנו משהו.
אבל הם לא היו יכולים להתווכח עם ההרגשה שלי.
לאותם אנשים הייתי רוצה להגיד להעביר דקה איתו. דקה אחת, אחת קטנה, ואז להבין שהזמן לא קובע.

אז זו לא הייתה קנאה, נועם רק העלה בי זיכרון. זיכרון של פספוס.
כי סופסוף קיבלתי את זה. ידעתי שזה לא יהיה אותו הדבר. ידעתי שלא אוכל לדבר עם מישהו אחר מבלי להשוות אותו אל דור בראשי.
וזה אפילו לא היה הגיוני. כי הוא לא היה מושלם. הוא לא היה צריך להיות מדד לחבר הבא שלי.
החשבתי את עצמי עד לא מזמן לבן אדם הגיוני, והרגשתי שאני משתגעת.
אני צריכה לעשות רשימה עם כל החסרונות שלו ולקרוא אותה עד שאצליח לשכוח ממנו.
היו לו מגרעות. האדישות שלו, גלגול העיניים המעצבן הזה, או ההומור הנוראי שלו.

אבל למען האמת, תפסתי את האדישות כמשהו מרענן, וגלגול העיניים הפסיק לעצבן אותי בשלב מסוים, כי כשצחקתי על זה הוא רק התעצבן יותר.
ואהבתי את ההומור שלו כי ידעתי שאחרי בדיחה גרועה שלו שאני לא אצחק ממנה, הוא יצחק בעצמו כדי לפצות על זה, וזה היה שווה את זה. שווה כל כך שכבר התחלתי להתאפק מלצחוק מדברים שהצחיקו אותי מעט, רק בשביל לקבל את אותה התגובה.

צחוק מריר יצא ממני, וזה העיר את נועם כי הוא חשב שצחקתי ממשהו שהוא אמר. אבל הפסקתי להקשיב לו כבר מזמן.
הוא הסתכל עליי, ולא החזרתי לו מבט. אז הוא החזיר את מבטו לקדימה.
"רגע.. דני," הוא שם יד על הפלאפון שלו.
"הממ?"
הוא דיבר באיטיות.
"לאן את נוסעת?"
רציתי לענות לו 'לסבתא', כי לא היה לי כוח לציניות, אבל אז התפקחתי וראיתי למה הייתה השאלה.
לא הייתי קרובה לבית של סבתא שלי. לקחתי את הפניה לכיוון הבית של דור.
אז אותתי לפרסה בזמן שהוא ניתק את השיחה, בהבטחה שידבר איתה שוב בקרוב.
"פה הוא גר?"
"הממ." הנהנתי אליו שוב.
"את רוצה שאני אנהג דני?"
"לא, לא, זה בסדר. יצאתי מריכוז לשניה," צחקקתי, "אתה יכול להמשיך לדבר איתה.."
"אני מעדיף לדבר איתך עכשיו."
"זה סתם שטויות, זהו, עכשיו אני מרוכזת."
"אוקיי," הוא וויתר לי.
ידעתי שאני חייבת לעשות עם זה משהו. או לנסות להציל את זה, או לוותר לגמרי. לא יכולתי להיות עם רגל אחת בפנים, ורגל שניה בחוץ. הייתי חייבת להפוך את העניין למוחלט.