נסיך האופל שלי – פרק 32

הרגשתי את הדם בפי , הוא היה דוחה , מר וחשבתי שאני ימשיך להקיא בעוד מימי חובטת
בגופי כאילו הייתי שק איגרוף . מצד אחד הייתי שמחה שאני לא מרגישה את הכאב ומצד
שני כעסתי , צרחתי , התפללתי בליבי רק להתעורר אבל אני לא מצליחה , עם כול הכאב
הזה אני לא משיגה שום תוצאה .
"למה כול הזמן זו את?" השאלה של מימי הפתיעה אותי , הרמתי לעברה את ראשי באטיות
וירקתי דם אל הרצפה , הגוף שלי כבר הפך להיות כבד ולהיות תלוי מהידיים לרווחה ושרשראות דם שמקיפות אותך ולוחצות לך על הבטן זה לא בדיוק מהנה .
"למה את מתכוונת?" השתעלתי בחוזקה .
"למה כול הזמן את עומדת בראש כול הדברים , האהבה של כריסטופר , בחירתה של רוז ,
חסינה בפניי כוחות הפנטרישה , מי את?" ניסיתי שלא לצחוק , מימי לא מטומטמת , אני מוכנה להודות שהיא גאונה . היא רואה אותי , היא שמה לב שמשהו לא טוב קורה כאן והמשהו הזה עומד להפיל אותה ואת התוכנית שלה על התחת . צריך להחזיק מעמד רק עוד כמה דקות .
"אה , את זה אני לא מגלה." חייכתי לעברי חצי חיוך ערמומי .
מימי הניחה את אצבעה על פיה והסתובבה אל קאסנדרה שישבה בשקט על ברכיו של סבסטיאן , שגם לו שרפו את נשמתו . ברגע ששורפים נשמה של ערפד הוא הופך להיות לבובה שמופעלת על ידי קול , הנשמה היא מה שמחזיקה אותו להיות אדון לעצמו , ללא להיות מופעל על ידי קול.
"קאס , את מוכנה להראות למלכה שלנו למה כדי לה לגלות לנו את הסוד שלה?" קאסנדרה
פיהקה לרווחה והניחה את כף ידה על הלחי של סבסטיאן בעודה מקרבת את שפתיה אל אוזנו
ולוחשת משהו שעדיין אל הצלחתי לשמוע . מכף ידו השניה , שהייתי מונחת על מותניה של קאסנדרה יצא זרוע דם חדה שנראתה כמו סכין , היא התקרבה במהירות לעברי ואני עצמתי
את עיני בשביל לא לראות איך היא ננעצת בבטני.
היא עצרה , אבל בכול זאת הצלחתי להרגיש את קודקוד סכין הדם צמוד לבטני , בדיוק בנקודה בו הערפד הבלונדיני תקע את הסכין הקטנה בצד גופי .
"אם את לא רוצה למות , תספרי לי למה הכול סובב סביבך," היא קנאה בי , כי ברגע שהגעתי לעולם הערפדים הכול סביב סביבי , ומה שמצחיק שאני אפילו לא רציתי את היחס הזה .
אם האפשרות הייתה ניתנת לי הייתי חוזרת בחזרה בזמן , לחיים הנורמלים שלי בלי לדעת שאבא שלי חי , בלי לדעת ששיקרו לי כול החיים וכמובן בלי הרצח של חברת הילדות שלי קים.
"אם את חושבת שזה יפחיד כדי לך לנסות יותר." מלמלתי לעברה .
"קאסנדרה!" צעקה מימי , שמעתי את הצלעות שלי נשברות אבל לא הצלחתי להרגיש שום כאב , הדבר היחיד שהרגשתי היה את טעם הדם בפי , כמה מוזר . אפילו לא כאב קטן , זה כאילו הסכין ממשיך להיכנס אל תוך גופי ולשבור כול עצם העומדת בדרכו ואני לא מרגישה את זה .
"עכשיו את מוכנה לספר?" פזלתי לעברי בעודי מחייכת .
"אל תשגעי אותי מימי , את חושבת שאחרי מה שעשית לחברות שלי , לכול מי שחי בעולם בני האנוש ועולם הערפדים אני באמת יספר לך מה שאת רוצה ? על גופתי המתה, וכמו שאני רואה אני ימות מהר." ירקתי לעברה , כול הפרצוף שלה נמרך ודם וזה גרם לי לצחוק .
בפעם הראשונה בחיים שלי שאני יודעת שאני עומדת למות וזה לא אכפת לי , היא לא מבינה שאני פשוט מושכת את הזמן עד שכולם יגיעו ?
הבטתי לעבר הסכין וראיתי שהיא ממשיכה להיכנס אל תוך גופי , תוך מספר שניות היא מצאה את דרכה החוצה , אם הייתי מסתכלת על עצמי מהצד הייתי בטוחה שאני משוגעת . כי כול גופי מרוח בדם , פי מלא בדם , יש לי חור באמצע הגוף ואני עדיין מחייכת וצוחקת .
כול הכאב שנעלם זה תהלך ההתעוררות שלי , עכשיו אני מבינה למה אני לא מרגישה את הכאב , אני מתחילה להתעורר ואלו התסמינים .
אי אפשר להרוג בן תערובת שהוא במקרה צאצא של אל .
" זה לא משנה נסיכה , גם אם תמותי עם הסוד שלך , זה כבר לא יהיה משנה כי אני כבר ניצחתי ." קולה היה נחשי ורעיל , היא הייתה שמחה ומפגרת באותו הזמן , היא לא שמה לב שאני רק מושכת את הזמן . אפילו אני לא הייתי כול כך מטומטמת , אם היא רואה שהיא לא הורגת אותי והכאב לי משפיעה עלי ואני עדיין ממשיכה להעמיד אותה במקום הייתי שמה לב שמשהו כאן חשוד .
"אולי את חושבת ככה." משכתי בכתפיי "את פשוט לא יודעת מי אני , מה אני ולמה אני כול כך שמחה , אבל בואי אני יגלה לך משהו קטן . את הפסדת." מימי הסתובבה על עקביה חצי סיבוב והביטה בי בעיניה הפעורות , היא צרחה וראיתי איך כף ידה נכנסת ותופסת משהו בגופי , את זה הרגשתי ונשמתי נעתקה ממני לתמיד .
הדבר האחרון שראיתי הוא שהיא מחזיקה את הלב שלי .

****
"מלכתי הגיע הזמן להתעורר , הגיעה הזמן להתעורר בתור ביתה של רוז." פקחתי את עיניי , עמדנו באותה שממה מלאת ערפל , קרולינה המתה עמדה מולי ואני בכול זאת לא הצלחתי לדבר אפילו לא הצלחתי לזוז . לא ראיתי את כפות ידי או את שאר גופי , זה כאילו רק עיניי ננעלו על המקום הזה ואני לא יכולה לזוז יותר .
"ואם אני לא רוצה להתעורר?" סובבתי את מבטי וראיתי עוד קרולינה , עוד אחת שדומה לי רק שהפעם היא לבשה שמלת סטרפלס לבנה ארוכה מוחתמת בדם , על רגליה היא לבשה נעלי עקב לבנות גבוהות והיא נעמדה לצד קרולינה המתה שלבשה בדיוק אותם בגדים שאני לבשתי רק שהם היו קרועים והיה אפשר לראות את כול גופה החיוור .
"מה זאת אומרת את לא רוצה? היא תמות אם היא לא תתעורר , היא בדרך להתעורר," אמרה קרולינה המתה בנמרצות , אין לי אפילו מילה בשיחה הזאת ? כמה מוזר .
אני מרגישה כמו מישהי עם פיצול אישיות .
"אבל בשביל מה היא צריכה להתעורר , מה זה יעזור לה? מימי הוציאה לה את הלב." אמרה קרולינה בשמלה הלבנה , זה כול כך מוזר .
"אבל בתור צאצא של אל היא בת אלמוות , אין אפשרות להרוג אותה כי הלב שלה כבר מת יחד עם נשמתה . עכשיו היא ערפד , וערפד הוא חצי מת." בבקשה , לא .
"תחשבי על זה, בשביל מה לה להתעורר אם האוהב שלה מת , את לא יודעת למה המלחמה יכולה להוביל. כול המשפחה שלה יכול לאבד את הכוחות שלה ברגע שתרצה למחוק את הפנטרישה מעל פני האדמה ." זה הייעוד שלי , בבקשה תביא לי להתעורר .
ניסיתי לצעוק , ניסיתי לצרוח אבל שום דבר לא עזר לי , בכול מקרה לא הצלחתי להביע את קולי ולהשתתף בשיחה . הן רוצות שאני התעורר אבל קרולינה עם השמלה הלבנה רוצה לדעת למה אני צריכה להתעורר והאם אני באמת צריכה לקבל את הכוחות שלי .
הן שומרי הכוחות , הן אלו שנותנות את המפתח בשביל להתעורר .
"תשתקי!" שמעתי פתאום את קולי , הן הסתובבו לעברי במהירות ואני כבר מצאתי את עצמי עומדת מולם . ראיתי את כפות ידי , ראיתי את גופי ויכולתי להתהלך במקום . כי אני הבנתי מה הוא ייעודי ואיך אני אמורה לנצח את כול המכשולים בחיים שלי .
אסור לי לוותר , אני היא קרולינה בלדור ואני היא היורשת .
כף ידי התחילה לזהור , הבטתי לעברה וחייכתי , ראיתי איך על כף ידי נחרט ורד על שמה של אימי , הוא היה ורד יפיפה בצבע אדום והוא העניק לי את הכוחות שאני הייתי צריכה לקבל , הדבר היחיד שהייתי צריכה לעשות הוא לקבל לעצמי שאני היא זאת אני ואני צריכה להאמין בעצמי ולא עשיתי את זה בזמן האחרון , חיפשתי רק את הדרך הקלה .
"כול הכבוד קרולינה , את עברת את המבחן." הן הושיטו לעברי את כפות ידיהן והניחו אותן אחת על השניה , מעל כפות ידיהן ריחף לו מפתח זהב קטן שרק קרא בשמי שאני יקח אותו .
"הגיע הזמן להתעורר," אמרה קרולינה המתה .
"הגיע הזמן לנצח." אמרה קרולינה בשמלה הלבנה והביטה בקרולינה המתה .
לקחתי את המפתח לכף ידי והצמדתי אותה לשפתיי "תודה לכן , ללא עזרתך לא הייתי מצליחה להבין מה שקרולינה המתה ניסתה להעביר לי במשך כול הזמן הזה." חייכתי אל עבר קרולינה בשמלה הלבנה , היא חייכה וצחקה . יכולתי להרגיש את כול החום , את הכוח , משהו או יותר נכון מישהו שלט בגופי והפעם זאת באמת הייתי אני .
עד כמה שזה מוזר , אני מצליחה לשלוט בכוח שלי ולא משנה עד כמה הוא חזק , אני רואה אותו ואני מרגישה אותו .
" אני ינצח את המלחמה ולא אכפת לי אם אני יאבד את הכוח שלי , זה הייעוד שלי ואף אחד לא צריך לסבול בגללו . אני לא יכולה לסכן את חייהם של אנשים אחרים על חשבון החיים שלי , אני לא יכולה לסכן את כריסטופר," מלמלתי בחירשות "אפילו אם אין שום דבר להחזיר את נשמתו."
שתי הקרולינות הושיטו את כפות ידיהן לעברי ותפסו בכפות ידי "לעולם אל תגידי לעולם , אל תוותרי .מה שלא הורג אותך מחזק אותך , לכן הכוח הזה יחזיר את נשמתו של כריסטופר." הן אמרו בקול אחד "על ידי האהבה שלו היא גם תחבר את ליבו בחזרה , כמו פאזל , את רק צריכה לעשות את הצעד הנכון ."
הצעד הנכון ? מה הוא כבר יכול להיות ?
****
פקחתי את עיניי והבטתי לעבר הרצפה , היא הייתה מבריקה וההשתקפות שלי נראתה בה רק שהפעם הייתה שונה . החור בגופי נעלם אבל זה לא מה שגרם לי להיבהל .
עיניי היו אדומות , ולא רק האישון אלא כול העין , וככה נראת עין של אל .
אני התעוררתי .