פרק 32 – היום שאפסיק

"אני שמחה שחזרת אליי."
נאנחתי למשפט שבר הוציאה, בפעם השביעית מהבוקר.
זה לא שלא הייתי מוכנה להודות בטעות שלי. פשוט לא חשבתי שעשיתי טעות.
אוקיי, אז עבר שבוע ועוד סופ"ש שלטענת בר, הייתי בו רגועה, 'תודה לאל', אבל זה לא הרגיש לי כמו טעות, החודש האחרון.
עשיתי מה שאני רוצה. וגם עכשיו אני עושה מה שאני רוצה. אני לבד, וטוב לי.
וההחלטה של השנה החדשה, הפעם בחודש מאי, היא שה'לבד' לא צריך להיות חלק משמעותי בחיים שלי.
הייתי צריכה להתרכז בעבודה שאני עושה. אולי אני לא מצילה חיים, אבל אני עוזרת למישהו שעוזר למישהו שמציל חיים. ככה זה בצבא.
הייתי צריכה לחשוב על תחביב כלשהו, או משהו שאני רוצה ללמוד.
אולי אני אלמד עוד שפה.
היו לי כל כך הרבה אפשרויות, שזה לא היה נראה הגיוני שאני אעביר עוד זמן במחשבות על דור.
היו לי רעיונות לחיים שלמים.
אז כשקמתי בבוקר, התיישבתי ולקחתי נשימה ארוכה. ופשוט נרגעתי.
לא הבנתי למה אנשים מפחדים מה'לבד'. כן, 'ביחד' זה כיף. אבל 'לבד' זה מרגיע.

"בקיצור," בר התחילה.
"הממ?"
"מאיפה נופל עליי המזל הזה של להגיע שניה לפני שהוא סוגר את השק"ם?"
"אני לא יודעת." ציחקקתי.
"את צריכה להישאר לידי היום, אני מושכת אליי מזל טוב."
"אני הולכת לעשות את זה."
"אני עוברת קודם בחדר," היא הודיעה, עם שקית מלאה במצרכים ביד שלה, "את צריכה משהו?"
"כן, השארתי את הספר שלי בחדר."
"אין בעיה, אני כבר באה למשרד."
הוצאתי את המפתחות מהכיס שלי, אבל כשהכנסתי אותם לחור, ראיתי שהדלת כבר פתוחה.
פתחתי את הדלת, שומעת את מור מדברת על הנתונים של השבוע האחרון. סגרתי את הדלת מאחוריי בשקט, משתדלת שלא להפריע לה.
לא הייתי קרובה, אבל זיהיתי אותו עוד מרחוק. עוד מחצי המבט שהספקתי להעביר על העמידה שלו.

זו הייתה הפעם הראשונה שראיתי אותו מאז אותו הלילה.
התקדמתי לשולחן שלי, לא שולטת במבט שלי שנשאר עליו. הוא היה עם הגב אליי.
מור לא עצרה את ההסבר שלה, אבל הנהנה אליי כשהתיישבתי, משהו בסגנון של 'ראיתי שאת פה'.
הם המשיכו לדבר והוא לא הסתובב עד שמור התהלכה במשרד. אז הוא כבר היה חייב להבחין בי.
כל השרירים שלו נמתחו, ויכולתי לראות שהוא הפך להיות מודע לנוכחות שלי. הוא החזיק את המבט שלו לצד השני ממני.
המשכתי לעבוד על המחשב שלי בשקט.
רק אחרי שמור יצאה מהמשרד יכולתי לדעת אם המצב עדיין מוזר בנינו.
היא הטילה עליי לעבור איתו שוב על הנתונים של החודש הקודם, ואז הלכה מבלי לומר מתי היא תחזור.
הוא היה נראה באותו מצב הרוח שהוא היה כשעזבתי אותו לבד בחדר שלו. שילוב בין עצבני, לעצוב ולמיואש. לא חשבתי שיכול להתרחש כזה שילוב עד שראיתי את המבט שלו.
הסתכלתי עליו כשהוא בחן את הדף שהבאתי לו. והרגשתי מטורפת. כי כל האישיות הקשוחה שבניתי לעצמי בשבוע האחרון התרסקה כי שקעתי בשפתיים שלו.
הוא לקח את השפה התחתונה בין אצבעותיו, באופן שהוא אפילו לא מודע אליו, ולא יכולתי לחשוב על דבר אחר חוץ מלנשק אותו עכשיו.

״אני יכול לקחת את זה? אני צריך לראות מה כתוב אצלי במשרד.״
״זה לא יכול לצאת מפה.״ לא בלעדיי. הוא כבר ידע את זה.
תהיתי אם הוא לא רצה שאבוא איתו. לא ראיתי הסבר אחר לשאלה.
אבל זה מה שהיה צריך להיות. לא יכולתי להסתכן בלהיות איתו לבד שוב. זה נגמר וכבר קיבלתי את זה. כבר השלמתי עם זה.
זו רק מערכת יחסים שנגמרה ושני הצדדים הבהירו את הכוונות שלהם לגבי העתיד שלה.
״אז תוכלי להביא את זה?״
״עכשיו יש לי עבודה,״ לא שיקרתי. אבל קיוויתי שאם זה ידחה אז בר תוכל להתלוות אליו.
״אחר כך מתאים לך?״
״אני יוצא לפעילות יותר מאוחר.״
בלעתי רוק בכבדות אבל ניסיתי להסתיר את זה. שנאתי שהוא מסכן את עצמו שוב.
״כמה דקות? תדחי את השאר?״
״טוב.״

נעלתי את המשרד אחריי. דור התחיל להתקדם כשהגעתי למקום שהוא חיכה בו.
שתיקה.
ושתיקה.
ועוד שתיקה.
וההליכה הקצרה הרגישה כמו שעות ארוכות כשאף אחד מאיתנו לא דיבר.
רציתי להגיד משהו. חשבתי לדבר על מזג האוויר. או אולי לומר משהו כמו ׳מצטערת שהלכתי כשנחשפת והיית במצב הכי פגיע שלך, הייתי דיי שיכורה׳, אבל זה לא היה נראה לי מתאים כל כך.
הוא פתח את הדלת למשרד שלו. נכנסתי ראשונה ואז הוא נכנס, סוגר את הדלת אחריו.
הוא התיישב בכיסא שלו, ובחן את שני הטפסים שהיו מולו.
הוא היה נראה מרוכז. הוא לא הראה לי דבר מלבד מקצועיות.
לא היה לי מה לעשות מלבד לתפקד כבייביסיטר למסמך הכביכול מסווג הזה.
ולא יכולתי עוד לשבת סנטימטרים בודדים ממנו, אז קמתי והתהלכתי במשרד.
הסתכלתי על כל התמונות הממוסגרות ותעודות ההצטיינות, כאילו לא הייתי פה מעולם, ושהן הדבר המעניין ביותר שנתקלתי בו כל השבוע.
שמעתי אותו קם ממקומו כשעדיין הייתי עם הגב אליו. הוא עקף את השולחן והחזיר את הקלסר למקומו.
תכננתי לקחת את הדברים שלי וללכת, אבל הקול שלו, לראשונה מזה עשר דקות, עצר אותי במקומי.

״אני יכול לשאול אותך משהו?״
לא.
״כן.״
למען האמת, פחדתי מהשאלה שלו.
קיוותי שזו תהיה שאלה מקצועית. אבל ההישענות שלו על השולחן וזה שהוא שילב ידיים הראו לי שזה לא קשור לקלסר שלי שעדיין היה מונח על השולחן מאחוריו.
דור היה הבן אדם הכי מחושב שהכרתי.
זה לא כאילו שהיו חסרים לנו נושאים אסורים לדבר עליהם. אבל השאלות שלו היו מהסוג שמכניסות אותך לפינה, וגורמת לך לחשוב כל הלילה על תשובה יותר טובה שהיית יכולה להחזיר.
אז לא הייתה לי ברירה אחרת חוץ מלפחד מהשאלה.

״התנשקת עם רועי?"
״מה?" והיא באמת תפסה אותי לא מוכנה.
הוא צחק במרירות, כאילו ההפתעה שלי ענתה על השאלה שלו.
הוא שתק כמה שניות, ואז בטון רגוע המשיך.
"חשבתי שאין בניכם כלום."
"מאיפה שמעת את זה?" הקול שלי יצא גבוה יותר משתכננתי.
"זה משנה?"
"זה לא נכון."
הכתפיים שלו הרפו כאילו הוקל לו, אבל הפנים שלו הראו דבר אחר לחלוטין.
העיניים שלו בחנו אותי כאילו הוא לא מאמין למילה שיוצאת מפי.
"את שונה."
ושנאתי את עצמי על זה שהוא עדיין השפיע עליי. כי הוא היחיד שאמר לי את זה ולא קיבל בתגובה גלגול עיניים.
"אנשים משתנים."
"זה בגלל מה שאמרתי לך באותו הלילה?" הוא התקרב אליי מעט, לא מספיק כדי להבריח אותי משם.
"כי לא התכוונתי לזה, אני יודע שאת לא כזאת."
"לא הכל קשור אליך." הטון שהיה מופנה אליו היה קשוח. אולי הכי קשוח שיצא ממני עד היום.
"לא התכוונתי שזה ישמע-"
"אתה יכול להפסיק להתערב בעניינים שלי?"
זה לא נשמע מספיק משכנע, למה אמרתי את זה בצורת שאלה?
היה נראה שזה לא הפריע לו, לא כמו בפעמים הקודמות שביקשתי את זה ממנו.
יכולתי להיות רעה. לעזאזל, כבר שבועות שהתאמנתי על להיות רעה. אבל המבט שלו היה מלא בזיכרונות טובים מידי בשביל להחליף את המבט שלו באחר.

"אפשר את הקלסר?"
הוא הושיט יד לשולחן שמאחוריו מבלי לשבור את המבט בנינו. הוא הביא לי את הקלסר ובלי תודה הסתובבתי אל הדלת.
לפני שהספקתי לצאת מהבניין, תומר קרא לי והפנה אותי אל גלעד שחיפש אותי. הראיתי לו את הטופס האחרון שסגרתי, והוא אישר אותו, שוב מחמיא לי על העבודה שלי. חייכתי ובלי שיחת חולין מיותרת יצאתי מהמשרד שלו, סוגרת את הדלת אחריי.
הגנבתי מבט חטוף על המשרד של דור כשהייתי במסדרון. הוא ישב מאחורי השולחן שלו, ברישול על הכיסא, ושיחק עם משהו באצבעותיו.
זה היה מצב הרוח המיואש שלו. יכולתי לזהות את זה ממרחק של קילומטר.
עברתי על פני תומר שפנה למשרד של דור, ושניה לפני שיצאתי לגמרי מהאזור, הקול של תומר עצר אותי.
אז לא יכולתי לשלוט בזה, והרגליים שלי לקחו אותי כמה צעדים אחורה.

"מה יש אחי?"
"מה, אנחנו עושים את הקטע הזה של הרגשות?"
"אם אתה צריך אחי, בכיף."
"לא, זה בסדר," הוא הכריח את עצמו להוציא גיחוך.
"מה, האקסית?"
שמעתי את תומר מתיישב, אבל שום תגובה מדור לא הגיעה. תומר בטח הסיק משהו מהפנים שלו, כי הוא המשיך לדבר.
"אתה יודע מה אתה צריך? ז-" אידיוט.
"אל תסיים את המשפט."
"אתה באמת בן-אדם טוב." הוא אמר לדור-לעצמו. "במקומך.."
הטון שלו עיצבן אותי. כל דבר בו עיצבן אותי.
לרגע הרגשתי שזה לא ממקומי. ידעתי שאני צריכה ללכת. שאני ממש חודרת לפרטיות שלו, ואני ביקשתי ממנו לצאת משלי רק לפני כמה דקות. אבל זה כאילו שהגוף שלי היה מנותק מהראש, מקובע במקום ולא מתכוון לזוז מילימטר.
"אתה יודע שכולן פה רוצות אותך, נכון?"
"חלאס עם השטויות." הוא ניסה להפסיק את השיחה. הטון שלו הראה את זה.
"כולן. אני יכול להעמיד אותן בתור פה מחוץ למשרד. אתה תצטרך רק לבחור." גלגלתי את עיניי. הוא יכול להיות יותר שטחי?
"תומר.." הוא הזהיר, הסבלנות שלו אוזלת.
"ואתה יודע שזה לספוג מכה קשה לאגו שלי, להגיד לך את זה, כי אני הייתי הבחור הזה עד לא מזמן," ממש. "אבל רק תן לי את האישור שלך-"
אני לא חושבת ששנאתי אותו יותר מעכשיו.
"תומר." דור הגביר את קולו.

"אתה עדיין אוהב אותה, אה?"
השאלה שלו גרמה לי להחסיר פעימה. היד שלי לחצה את עצמה, מנסה להוציא תגובה כלשהי מהגוף שלי, כשהשאלה עדיין עמדה באוויר, למשהו שהרגיש כמו דקות, אולי שעות, ללא תשובה.
"אני לא מצליח לדמיין את היום שאפסיק."