פרק 31 – טעויות, והרבה מהן

"היה נהדר."
"אני רצינית, דניאל."
"גם אני," לחצתי על הכפתור בקומקום, "מאוד רצינית."
זה היה שבוע של אווירה חדשה, והחלטתי להוציא אל הפועל את התוכנית שלי לגבי אוכל בריא.
התחלתי באורז.
לא ידעתי אם זה בריא. רק ידעתי שזה עדיף על פיצה בכל יומיים.
"מה עשיתם?"
"את לא רוצה לדעת מה עשינו."
בר השאירה את מבטה עליי, שופטת אם הייתי רצינית.
גלגלתי עיניים אליה.
"זה לא מצחיק אותי. הזה בסופ"ש, ואתמול הזה.." היא לא זכרה את השם שלו.
"זה לא אמור להצחיק אותך."
"את עושה את זה קשה לדאוג לך."
"כי אני לא צריכה שידאגו לי." הרמתי את קולי מעט, "תעבירי לי את המלח."
היא העבירה לי אותו, עדיין עם מבט מודאג על פניה.
"לא עשינו כלום, בסדר? רק ישבנו." נכנעתי לבסוף. "אבל אם אני ארצה לעשות משהו זו בחירה שלי."
"אני רק מחכה שהשלב הזה יעבור לך."
"זה לא שלב."
"שמת הרבה מלח." היא בחרה לא לענות לי, וקיוויתי שהיא סיימה את השיחה בעניין של דניאל והטעויות.
"אל תפריעי לי."
"בטוחה שאת לא מאוהבת?" היא ניסתה להתגרות בי.
"מצחיק, מאיפה הבדיחה? סבתא שלך?"
"ווהו, את תוקפנית."
"תתקשרי לירין, הידיים שלי תפוסות."

__________

"זה קצת מלוח.."
"תערבבי עם זה סלט." אף פעם לא אמרתי שאני יודעת לבשל, והן כבר הספיקו לגלות את זה. לא ידעתי למה הן מסתכנות ואנחנו שוב אוכלות ארוחת צהריים שהוכנה על ידי. יכול להיות כי הייתי דיי מאיימת לאחרונה.
ראיתי את הסוף של המבט שהן העבירו בניהן, כנראה אחד שמתלונן על ההתנהגות שלי בזמן האחרון, אבל לא ייחסתי אל זה חשיבות.
"וזהו, בעיקרון. אנחנו לא ביחד, אבל אנחנו לא-לא ביחד."
"קטע, את מתכוונת."
"כן, דניאל, קטע. את יכולה להפסיק להיות מעצבנת?"
גלגלתי את עיניי ולא הוספתי מילה.
"ומה קרה בינתיים?"
"התנשקנו," היא דיברה על טל, "ולא דיברנו על זה יותר מידי."
בר הנהנה בתגובה, ואני המשכתי לאכול את הארוחה שהכנתי לנו.
היא לא הייתה טעימה.
"הוא שולח לי הודעות של 'בוקר טוב'," היא חייכה, "זה דיי חמוד."
דביק, אם תשאלו אותי. אבל הן לא שאלו אותי, אז המשכתי להיות בשקט.
"אה, אני רוצה את השמלה האדומה שלך."
"בשביל?" ירין השיבה.
"בת דודה של תום מתחתנת."
"מזל טוב," ירין החזירה עם חיוך.
"מזל טוב," החזרתי חצי מרוכזת בהן, חצי באוכל.
הן לא התאמצו להסתכל עליי אפילו.
"ורצינו לנסוע לצפון בפסח. אני ותום וכמה חברים שלנו. רוצות להצטרף?"
"אני עדיין צריכה לראות מתי אני סוגרת." ירין ענתה ראשונה.
"יכול להיות," מלמלתי תשובה לא מחייבת. לא ידעתי אם אני ארצה, ולא רציתי להבטיח משהו שאצטרך להמציא לו תירוץ בסופו של דבר.
"מה יש לה?" ירין פנתה אל בר, מתעלמת מהנוכחות שלי.
"היא איבדה את זה."
"מצחיקה."
והיא לא אמרה מילה מלבד התנועה שעשתה עם היד שלה, בסגנון 'תראי,'.
"את דיי עצבנית.."
"עצבנית? כי אמרתי שאני לא בטוחה שאני אבוא לטיול לצפון עם אנשים שאני לא מכירה?"
"זה לא נראה שיש לך בעיה להכיר אנשים חדשים."
אאוץ'.
"טוב, אני חוזרת לעבוד. שיהיה לכן בתיאבון." קמתי ממקומי, זורקת את תכולת הצלחת לפח בחדר, ומשאירה אותה על השולחן, אני כבר אזכור לשטוף אותה אחר כך.

"דיי, לא, תפסיקו לריב."
"אנחנו לא רבות. יש לי עבודה." שיקרתי. לפחות לא לגבי העבודה, אבל לא רציתי להישאר בשיחה המטופשת הזו.
בר גרמה לזה שהעדפתי עבודה על פני אוכל.
"נדבר אחר כך."
ושניה לפני שסגרת את הדלת, הספקתי לשמוע רק את ה"לא יודעת.." החלש של בר.

__________

ובאמת עבדתי, ועברה חצי שעה עד שהסתכלתי על השעון בפעם השנייה. והמשכתי לעבוד, ובר הצטרפה אליי למשרד אבל לא טרחתי להחליף איתה מילה.
אחרי ארוחת הערב חזרתי לעבוד, ואפילו הספקתי חלק משמעותי מהעבודה של מחר לפני שכיביתי את המחשב.
וכרגיל, בסביבות השעה 9, רועי שסיים לעבוד גם הוא, הצטרף אליי למשרד.
ישבנו לבד במשרד. הוא אחראי על לכתוב בתשבץ היומי, ואני מתפקדת כעציץ, כששום תשובה לא עולה לי לראש.

"רוייצ׳ו.״
״כן קוקי?״
״חשבתי על משהו.״ ולראשונה המבט שלו הופנה אליי.
״עליי בתחתונים?״
הצחוק המרוצה מעצמו שלו דעך כשהתקרבתי אליו יותר. הוא לא ידע איך לקרוא את שפת הגוף שלי.
יכולתי לראות שהוא חושב שזו בדיחה, אבל הגבות שלו שיקפו את הצל של ספק שרץ אצלו בראש.
״מה..״
אבל המשכתי להתקרב אליו.
״את מוזרה לאחרונה.״
״מוזרה?״ הרמתי גבה אחת, מנסה להישמע הכי מפתה שיכולתי.
הזזתי ממנו את התשחץ, והוא נשאר חסר תזוזה, נשען על השולחן כשאני מתקדמת אליו עוד יותר.
״דניאל.״ הוא הזדקף במקום, ובפעם הראשונה מאז שהכרנו, הוא לקח את תפקיד המבוגר האחראי. ״חכי רגע. מה.״
״מה הבעיה?״ כיווצתי את גבותיי, ״אתה לא רוצה?״
כי אני רוצה. ידעתי שאני רוצה. ניתקתי כל סוג של רגש.
רועי? כן, הוא הידיד הכי טוב שלי. אבל הוא היה הפרטנר המושלם עבורי באותו הרגע. הזה שיוכיח שאפשר בלי רגשות. שאני יכולה לחיות וליהנות מבלי לשים את הלב שלי במקום חשוף.
אני לא חייבת להיפגע כל פעם. אני חייבת להפסיק להיפגע כל פעם.
החיים לא מסובכים. אנחנו הופכים אותם למסובכים. והייתי במרחק של שניה מלהוכיח את זה.
בלי רגשות, אי אפשר להיפגע.
״את- תקשיבי-, אם את מצפה למשהו רציני ממני-״
״זה הדבר האחרון שאני מצפה לו.״
״אני יודע שכל גבר ביקום עכשיו נותן לי סטירה היפותטית שאני עוצר את זה.״ הוא נאנח. ״אבל אני פה בשבילך. אני יכול גם להקשיב, את יודעת. אני לא רק שרירים ופרצוף יפה.״
הוא ניסה לצחוק, אבל אני לא הייתי במצב הרוח הזה.
״את יכולה לדבר איתי על מה שגורם לך להתנהג ככה מוזר-״
״דיי עם הבולשיט הרגשני.״ קטעתי אותו. ״החפירות של בר מספיקות לי. אל תתחיל גם אתה.״
אם הוא נעלב, הוא הסתיר את זה במקצועיות.
״אני רוצה. אם אתה לא רוצה אני הולכת.״
הוא היה מהוסס, ראיתי את זה למשך שתי שניות, ואז הוא נענע את הראש שלו, והחזיר את החצי חיוך הרגיל שלו.
יופי. זה הרועי שחיפשתי.
הנחתי יד אחת על הכתף שלו והוא התקרב אליי בתגובה.
״דניאל.״
עצמתי את העיניים בחוזקה. אני לא צריכה את זה עכשיו.
״דניאל עסוקה עכשיו.״ החזרתי בטון תקיף מבלי לשבור את המבט שלי על רועי, שכבר לא התמקד בי. הוא הסתכל למאחורי. הוא הרגיש, רע? הוא נראה כאילו הוא נתפס בשעת מעשה, אבל לא הצלחתי להבין מה היה רע בזה. אנחנו שני רווקים, וממש בא לי לא להתחשב באף אחד כרגע.
״רועי, אני יכולה אותה לרגע?״
״לא.״ עניתי במקומו.
״כן, אני זז.״ הוא העביר יד על הכתף שלי ונעלם מהמקום.

אם מבטים היו יכולים להרוג.
״מה?״
״מה? מה את עושה דניאל?״
״תפסיקי לדאוג לי כאילו את אמא שלי.״
אני ידעתי שזה לא הגיע לה. אבל זו הייתה הדרך היחידה שהיא תרפה. גם אם היא תיפגע מדברים שאני אומרת. בר ניסתה להגן עליי. אבל היא הייתה צריכה להבין שאני לא צריכה הגנה.
״אז תפסיקי להתנהג כאילו את שוב ילדה.״
״אני לא יודעת איזה ילדה פרועה את היית..״ קמתי ממקומי, ״אבל כשאני הייתי קטנה, לא הייתי עושה-״
״אני רצינית.״
״וגם אני רצינית. מאוד.״ אפילו אם החיוך שעל שפתיי לא הראה זאת.
״מה-״
״בר. דיי. תעזבי אותי.״ עקפתי אותה, מנסה ללכת ולסיים את השיחה הזו.
״לא עוזבת אותך. אנחנו עושות עכשיו אינטרוונשיין.״
צחקתי לה בפנים ואפילו לא ניסיתי להסתיר את זה.
״אוקיי ד"ר פיל. תאירי את עיניי. מה רע במה שאני עושה?״
״את בכלל יודעת מה את עושה?״
״כן. טעויות. והרבה מהן. אבל את יודעת מה הקטע הכי טוב? שאפילו לא אכפת לי. כי גם כשאני בסדר וטובה ומושלמת, מסתבר שאני עושה טעויות, אז בשביל מה כל המאמץ?״
״את עושה את זה רק בגללו.״
״הדבר היחידי שאני יכולה להבטיח לך, שזה לא בגללו. פעם ראשונה שאני עושה משהו רק בשבילי. עד כמה זה רע מצידי שאני דואגת לעצמי?״
״זה לא נקרא לדאוג לעצמך.״
״הו, צודקת. מצטערת. יש לך עוד עצות בשבילי? גברת מערכת יחסים מושלמת?״
מכה מתחת לחגורה. שתינו ידענו את זה. היא רבה עם תום הרבה לאחרונה, וידעתי שהיא הרגישה רע לגבי זה.
אבל אולי אם היא תראה את הצד המגעיל בי, היא תתרחק.
״את בריתוק. קדימה. לחדר.״
״את לא אמא-״
״אמרת את זה כבר. שמעתי. לא עניין אותי. קדימה. אפ- לחדר.״
היא התקדמה, אוחזת בידי, כשאני מנסה להתנער ממנה עם קריאות של ׳אני מספיק גדולה ללכת לבד׳ ו׳אני מכירה את הדרך׳.

״אני מכינה לי תה. את רוצה גם?״
״לא.״
ישבתי על המיטה, נשענת על הקיר עם פנים חמוצות, ולרגע הסתכלתי על הסיטואציה מבחוץ ורציתי לצחוק על עצמי. היא באמת האמא ואני הילדה.
היא הושיטה לי כוס תה אחרי דקה של שקט.
״למה את עושה את זה?״ הקול שלי היה שבור ובקושי זיהיתי אותו.
״בשביל שעוד חודש, כשהשלב המטורף הזה יעבור לך, את תגידי לי תודה שהחזקתי אותך בכוח עכשיו ולא התייאשתי ממך.״