פרק 30 – ריח של מישהו אחר

עד כמה המצב היה מביך? מספיק מביך כדי שאני אלך בדרך הארוכה יותר למגורים.
כשהשעה היא אחרי 2, והסיכוי הוא קלוש שאני אפגוש בדור.
אבל בכל מקרה לקחתי את הדרך הארוכה.
אחרי סופ"ש בבית, שנמנעתי מללכת לבר הקבוע שידעתי שהוא יכול להיות שם, נמנעתי מליצור הזדמנות לפגוש אותו גם בבסיס. ורשמתי לעצמי ארבעה ימים של הצלחה.
רציתי לדעת אם גם הוא מנסה להימנע מלראות אותי.
הוא לא ניסה לדבר איתי, הוא לא התקשר או שלח הודעה, וכששאלתי את בר אם היא ראתה אותו, היא ענתה שכן. היא הייתה מיואשת והשלימה מראש שהוא לא שאל עליי, ואפילו נמנע מקשר עין איתה.
האמנתי לו, ובגלל זה הרגשתי רע. הרגשתי שפגעתי בו כשהלכתי מבלי להגיד כלום.
רציתי ללכת ולהסביר את עצמי, אבל ידעתי שאין משהו שאני יכולה להגיד.
אז במקום זה ניסיתי להזכיר לעצמי את החלק הראשון של השיחה, ולהתעצבן עליו מחדש.
בכל פעם שהרגשתי רע עם מה שעשיתי ניסיתי להזכיר לעצמי שגם לו יש סיבה להרגיש רע עם עצמו.

הוא קרא לי, במילים יפות, קלה להשגה.
אבל אז הוא אמר לי שהוא אוהב אותי.
אם הוא חושב שאני קלה להשגה, איך הוא אוהב אותי.
לא ידעתי מה אני אמורה להרגיש, עצבנית או רגשנית.
אבל החוסר ודאות הזה עיצבן אותי. אז הלכתי על הרגשת העצבים.

והייתי עם עצמי. לבד עם עצמי, הולכת ב2 וחצי לחדר שלי, וניהלתי דיאלוג עם עצמי.
התעצבנתי והתעצבתי והתעצבנתי שוב, והגעתי עם עצמי למסקנות.
הוא אמר שהוא אוהב אותי.
גם אם החלטתי להאמין לו, והוא באמת אוהב אותי, הוא סירב לי. סירב לנשיקה וקרא לזה טעות. הוא לא רצה שנהיה ביחד.
אז מה כבר יכולתי לעשות? להתעצב מזה שהוא אוהב אותי ולבכות על גורלנו המר בסגנון רומיאו ויוליה?
זו בעיה שלו.
כן, דניאל. זו בעיה שלו.
אם הוא אוהב אותי, שימשיך ויגרום לעצמו לסבול. אבל שום דבר טוב לא יצא מזה. שום דבר לא היה יכול לצאת מזה, נקודה. הוא החליט ששום דבר לא יצא מזה.

אז לקחתי על עצמי החלטה, החלטה של השנה החדשה באמצע חודש אפריל: אני אעשה מה שאני רוצה, וכמה שאני רוצה, ואני לא אהיה עצובה. ואני לא אתחמק ואני לא אאכיל את עצמי סרטים יותר.
ואם הוא חושב שאני קלה להשגה, אולי אני אהיה קלה להשגה. אולי זה הפיתרון ללא להרגיש משהו.

__________

בר סרקה את הבר בעיניה.
חה חה, בר ובר.
אוקיי, האלכוהול התחיל להשפיע.
החלטתי ללכת לבר הקבוע שלנו, "לקחת סיכון" שכבר מזמן לא אכפת לי ממנו. לא היה אכפת לי אם אני אפגוש אותו. הבר היה לי נוח מבחינת המיקום וזה מה שהיה אכפת לי.
אני גם סרקתי את הבר, אבל מסיבה אחרת לגמרי.
היא דאגה שאני לא אפגוש בו, כי היא שמה לב לשינוי שחל בי בכל השבוע האחרון, ולא רצתה להיות עדה לרגע שניפגש לראשונה מאז מה שקרה.
אני סרקתי כדי למצוא מישהו אחר. כל אחד אחר. ומצאתי אחד כזה. הוא ישב עם חברים שלו בשולחן שלא ממש רחוק משלנו, ועיניו היו מקובעות עליי. חייכתי לעצמי בלב, ואז הוצאתי גם לעברו חיוך קטן, ומסיטה את המבט שלי בינתיים.
תום הצטרף אלינו אחרי כמה דקות, הוא דיבר איתי לשניה ואז משך את בר לשיחה, נותן לי להתמקד שוב בבחור שישב לא רחוק ממני.
הוא שוב תפס את המבט שלי, אז הודעתי לבר ותום שאני הולכת לשירותים, כשאני יודעת שהם בכיוון שלו.
חלפתי על פניו, מוודאת שוב שהוא רואה אותי, ונעצרת בתור לשירותים.
וכמו שצפיתי, הוא קם אחריי.

"יש לך אש?"
"לא," חייכתי אליו, "אבל אם זו בעיה אני יכולה להשיג."
"לא בעיה, רק רציתי להתחיל לדבר איתך."
"אז זה עבד."
הוא צחק, חושף אליי חיוך יפה.
"אז את פה לבד?"
נתתי למישהי לעקוף אותי ונשארתי לדבר עם הזר בתור.
"אולי נדלג על כל זה?"
הוא הרים אליי גבה.
"את פה לבד, וואלה, עם חברה, מתי אתן זזות, וואלה." חיקיתי את השיחה שעתידה לבוא.
"מדלגים על זה."
"אני יכולה ללכת ממש עכשיו."
"אני מביא את הדברים שלי."
"מעולה."
התחלתי להתקדם לשולחן שלי בחזרה.
"אגב," הוא עצר אותי, "אני-"
"אני לא צריכה לדעת איך קוראים לך." קטעתי אותו.
הוא הרים את ידיו בכניעה, צוחק ומתקדם לשולחן שלו.

"טוב, אני זזה."
"מה?" בר הרימה את ראשה מהשיחה עם תום, "הרגע הגענו."
"כן, אבל יש לי טרמפ." היא הסתכלה למאחוריי וראתה את הבחור ההוא כנראה, כי היא נתנה בי מבט חד.
"אין סיכוי."
"מה את רוצה?"
"תום לוקח אותנו הביתה. עכשיו." היא העבירה אליו מבט וכשלא נתקלה בסירוב היא קמה ממקומה, תופסת בידי ולוקחת אותי מהמקום כאילו היא אמא שלי ובדיוק שברתי את האגרטל האהוב עליה. היא לא נתנה לי הזדמנות לדבר, בטח שלא עם ההוא שעמד מאחוריי, בטח עדיין מחכה להסבר כלשהו.

"כנסי לאוטו."
העברתי מבט מיואש לתום, שינסה להכניס בה קצת הגיון, אבל הוא לא רצה להיכנס לשיחה. הוא נכנס לאוטו שניה אחרי, ושתק.
"לא רוצה."
"דניאל, את לא ילדה קטנה, כנסי לאוטו."
"בדיוק. אני לא ילדה קטנה. ואני מספיק בוגרת בשביל להחליט בעצמי."
"זה לא נראה ככה."

"אתם יכולים ללכת הביתה." טפחתי על הכתף שלה פעמיים.
"את עושה שטויות."
הנחתי את שתי ידיי על כתפייה.
"אוקיי, אז תני לי לעשות שטויות ולהבין בעצמי שזו טעות, טוב, אמא?"
לא אהבתי את הטון המתנשא שלה, ואת זה שהיא הייתה בטוחה תמיד שהיא יודעת מה הכי טוב בשבילי.

גם אם זה היה סטוץ, מי אמר שזה רע, ומי אמר שזה לא טוב.
כשידעתי מראש שהבחור רע בשבילי ונכנסתי לקשר איתו, זה לא נגמר טוב. וכשזה היה נראה מושלם ונכנסתי לקשר עם האחר, זה גם לא נגמר טוב.
שום דבר לא נגמר טוב. אז הגיע הזמן שאני אחליט מה אני רוצה ומתי זה יגמר.
ואם רציתי משהו שיתחיל ויגמר הלילה, זה בסדר גמור וזו בחירה שלי.

"נדבר מחר, תודה על הדאגה." ניסיתי להסוות את הציניות. "אני אעריך את זה אם תתני לי לנשום קצת."
"דני, אני לא אתן לך-"
"זהו, שזו לא החלטה שלך." צחקתי. "פשוט.. תיכנסי לאוטו ולכי עם חבר שלך ואנחנו נדבר כבר מחר. אני אעדכן אותך שאני עדיין חיה."
"זה לא מצחיק אותי, עד כמה שאני יודעת, הוא יכול להיות-"
"עד כמה שאני יודעת, הוא גרוע."
היא לבשה פנים מבולבלות.
"כולם גרועים, אלה שרואים שהם בשורות רעות וגם אלה שנראים מושלמים. כולם גרועים."
"אז למה?"
"כי בא לי לשכוח ערב אחד. בסדר?"
היא נענעה בראשה ל'לא'.
"נדבר מחר."

__________

ישבתי באוטו שלו, של זה שאפילו לא ידעתי איך קוראים לו.
הוא חזר לשבת עם חברים שלו, אבל הוא הסתכל על הכניסה כאילו הוא חיכה שאני אחזור.
לא נכנסתי כי ראיתי שהוא נפרד כבר מחברים שלו, ואז מצאתי את עצמי יושבת באוטו שלו.
הוא אמר שההורים שלו לא בבית והוא הוביל אותי לחדר שלו, חוזר אחרי דקה עם שני בקבוקי בירה פתוחים. לקחתי ממנו אחד, ולגמתי ממנו שלוק אחד לפני שהרחקתי אותו ממני לצד.
לא רציתי לשתות עוד הערב, זו הייתה החלטה שלקחתי, החלטה שתבהיר לעצמי שאני עדיין עושה את זה מרצון.
לא דיברתי על עצמי, וביקשתי ממנו שגם לא יספר על עצמו. לא ידענו דבר אחד על השני מלבד הגיל. הוא היה בן 24 והוא אמר שאני נראית פחות מ21.
חשבתי על כמה זה מגעיל, אם הוא ניסה להתחיל איתי כשהוא חשב שאני לא חוקית.
זה היה פיזי לחלוטין. לא יודעת אם התייחסתי אל זה בתור הסחת דעת, אבל רציתי להרגיש נחשקת.
איזה מילה מטומטמת, נחשקת.
רציתי להרגיש ששוב רוצים אותי, גם אם זה ללילה.
זה טוב שזה ייעצר אחרי הלילה. זה יישאר בגדר זיכרון ולא כמשהו שהתחיל ונהרס.
והייתי בסדר עם זה בפעם הראשונה מזה המון זמן.
הוא ניסה להתחיל לדבר איתי, וזה היה נראה שהוא ממש חמוד. זה היה נראה כאילו הוא הגיע לפה במקרה, כאילו הוא ניסה לפתח איתי שיחה רצינית עוד בבר, אבל הישירות שלי הפתיעה אותו, והוא שינה כיוון.
או שאולי רק רציתי לחשוב ככה. רציתי לחשוב שיש עוד אנשים שמחפשים את הדבר הרציני והאמיתי הזה, הזה שאני כבר וויתרתי עליו.
אם סבתא שלי הייתה שומעת את זה, היא בטח הייתה צוחקת ומלטפת את ראשי, ואומרת לי שאני עוד ילדה קטנה, וזה ישתנה.
אבל לא חיכיתי לרגע שבו זה ישתנה.
אז קמתי אל זה שאת השם שלו אפילו לא טרחתי לדעת, ונישקתי אותו.
הידיים שלו הראו שגם מזה הוא הופתע, כי הן הונחו עליי אחרי כמה שניות, בזהירות כזו שכאילו הוא פחד שזה לא אמיתי.
אז הנחתי את שתי הידיים שלי על הכתפיים שלו, ועצמתי את העיניים, מנסה להתרכז במה שקורה.
אבל לא הצלחתי להתרכז, וביקשתי ממנו סליחה, בתירוץ שאני צריכה ללכת לשירותים.

מה הדבר שהייתי אמורה לחשוב עליו באותו הרגע?
אולי התחלה חדשה. לא ממש נקייה, אבל התחלה חדשה.
אולי משהו כמו שינוי אווירה.
ואם לא הייתי עושה את זה רק בשביל עצמי, אולי גם הייתי מתרכזת במגע של ידיו. או במבט שהוא נתן לי בשניה שהתנתקנו.
אולי הייתי מתרכזת בחיוך שלו, או במה שהוא אמר לי, שכרגע נשמע כמו מלמול רחוק מהעבר.
ידעתי על מה אני אמורה לחשוב. הכנתי את המחשבות האלה מראש וידעתי שאני צריכה להוציא אותן ברגע שזה קורה.
הן היו מסודרות לי בראש ומלאות אופטימיות.
וכמעט הצלחתי לשכנע את עצמי שזה באמת מה שחשבתי. שזו התחלה חדשה ואוויר חדש.

יצאתי מהשירותים אחרי דקה נוספת, לוקחת את הדברים שלי וממלמלת מילה שאני כבר לא זוכרת. הוא נשאר בחדר שלו, עם הידיים מאחורי ראשו, ולא מתאמץ אפילו לגרום לי להישאר.
החלטה חכמה מר אנונימי.
הזמנתי מונית לכתובת שראיתי והתיישבתי במושב האחורי שלה, כשהיא הגיעה אחרי דקה וחצי.

ידעתי מה אני אמורה לחשוב. אבל זה לא עבר לי בראש. משהו אחר עבר לי בראש.
הוא ידע שיש עליי ריח של מישהו אחר?
שנאתי את עצמי על שתהיתי אם היה לו אכפת בכלל.