פרק 3

-אייל-

אני מחנה את הרכב מחוץ לבית ולוקח נשימה עמוקה כשאני רואה את הרכב של לימור. לא ראיתי את אותה מאתמול בלילה שיצאתי מהבית ואין לי מושג מה אומר לה או איך אתנהג. זה לא מגיע לה מה שעשיתי. אני כזה אידיוט.
אני פותח את דלת הבית ואליה רצה אלי מהסלון בהתלהבות, "היי יפה שלי" אני מרים אותה לזרועותיי.
"אבא, היום עשינו כדורי שוקולד בגן ואני שמרתי לך"
"באמת?? תודה חיים שלי!"
היא רצה למקרר ומביאה לי כדור שוקולד, "תאכל". בת ארבע וכבר מצווה עליי. אני מרים את עיני ורואה את לימור במטבח בגבה אלי, אפילו לא הסתובבה. ברור, ברחתי לה אתמול באמע הלילה ונעלמתי.
"נו אבא, תאכל!" אליה לא נותנת לי אפשרות אחרת ואני נוגס מכדור השוקולד. כשאליה מסיימת את ההתלהבות, היא רצה חזרה לטלויזיה ואני ניגש ללימור, "היי" אני מחכה לתגובתה. היא עוצרת ממעשיה ומסתובבת אלי, נשענת על שיש המטבח. עיניה אדומות, היא בכתה.
"אייל, אני מצטערת. אני קרה אליך, אני יודעת, ואתמול ניסית לדבר איתי ואני לא הסכמתי לדבר איתך. אתה כל הזמן שם בשבילי ותמיד מנסה ואני זו שהודפת אותך בשתיקות שלי ואני מתנצלת על כך", היא זו שמתנצלת? "אבל אני לא יכולה להמשיך לדבר על מה שהיה, אייל. אני מנסה להמשיך את חיי כרגיל, להניח הכל מאחוריי",
"אבל מה איתי? מה איתנו? נדמה שאת מניחה גם אותי מאחוריך"
"אני לא יודעת איך לעשות את זה אחרת. אני לא מתכוונת להניח אותך מאחור, אני אוהבת אותך ואני רוצה לתקן את מה שקרה לנו, אבל לא עכשיו. אני צריכה זמן לעבוד על עצמי בנפרד קודם, לאחות את השברים של עצמי לפני שאני מתחילה לחבר גם את שלך".
המילים שלה שורפות אותי כמו להבה, ואני מרגיש כאב עצום בתוכי. אני זה שגרמתי לה לכאב הזה.

בשעה 22:00 אליה ולימור כבר במיטה. אני יושב בסלון ולא מצליח להכנס לחדר השינה. הפלאפון שלי מצלצל, אני מסתכל על הצג ועונה "היי אחי מה קורה?", אלי הוא חבר לעבודה וחבר לחיים. הכרנו בקורס קצינים לפני כשבע שנים ומאז אנחנו מבלים הרבה ביחד ומכירים את המשפחות אחד של השני.
"בסדר, עכשיו סיימתי משמרת מהגיהנום ואני חייב להוריד כמה כוסות, אתה בא?", אני חושב על זה לרגע, ובעצם למה לא? אליה ישנה ולימור לא צריכה אותי לידה.
"כן אני אפגוש אותך שם".
אנחנו נפגשים כעבור עשרים דקות בבר הקבוע אליו אנחנו יוצאים לשתות ולדבר. אני מזמין כוסית של בלק לבל והוא מספר לי על המשמרת שעברה עליו ועל כמה הוא מת לעזוב את התפקיד שלו כקצין סיור. אני מזמין עוד כוסית ועוד כוסית ומרגיש את הראש שלי מתחיל להסתחרר.
"אחי, מה קורה איתך ועם לימור?" השאלה מעמידה אותי במקום ואני מתייצב בכסא ומרגיש שוב את הכאב חודר לי לתוך העצמות.
"גרמתי לה למספיק כאב"
"אתה לא יכול להמשיך להאשים את עצמך בתאונה, אייל, זאת לא הייתה אשמתך"
"אני זה שהיה מאחורי ההגה, אני זה שאיבד שליטה ונכנס בקיר"
"הבן אדם קפץ לך לכביש משום מקום, מה יכולת לעשות? זה היה קורה לכל אחד אחר"
"אני מאבד אותה"
"אתה לא מאבד אותה. אל תתייאש. אתם תעברו את זה", אם הוא רק היה יודע כמה זה לא נכון.
בין חילופי הדברים, אני צולל לזיכרונות הלילה עם ליאת ומתלבט עם לספר לאלי או לא. עדיף שלא. אני לא יודע אם הוא יבין. בעצם, מה יש להבין? בגדתי בלימור פעם ראשונה בחיי, עשיתי את מה שלא חשבתי שאעשה. עדיף שלא אספר לו. הוא לא יבין את תחושת המחנק שלי בבית ולא יבין את תחושת השחרור והחופש שהרגשתי עם ליאת באותו הלילה.

-ליאת-

אני מרגישה מוזר. מעולם לא נכחתי במצב כזה שאני רוצה כל כך הרבה ממישהו ולא יכולה לקבל ממנו דבר. מעולם לא הייתי במקום הזה בו אין לי קול, אין לי יכולת לבקש.
עם אייל נכנסתי למשהו שהוא גדול עליי. מה שקרה בינינו לא יכול לקרות שוב. אוף, רק אלוהים יודע כמה הייתי רוצה להרגיש אותו שוב מעליי ובתוכי. אין לי יכולת לשלוט במשיכה שלי אליו ואם הוא ימשיך לנסות למשוך אותי לכיוונו, לא אצליח לעמוד בזה. אין לי עם מי לדבר על זה, אני חייבת להוציא את זה! אני חייבת לספר למישהו! אבל למי? אם אספר לאריאל דבר כזה, הוא יהיה מאוד מאוכזב ממני ואני לא מתכוונת לאכזב אותו. אני מחליטה לחייג לאילנית.
"היי מותק!" היא עונה בעליצות שמאפיינת אותה.
"היי, תגידי את עסוקה?"
"עכשיו שמה את הבנים אצל אמא שלי והולכת לעשות קניות לבית"
"אכפת לך אם אבוא איתך?"
"ברור שלא. הכל בסדר?"
"כן, אני פשוט חייבת לדבר עם מישהו"
"יודעת מה? אני אשים את הבנים אצל אמא שלי ואבוא אליך. אריאל יוכל לערוך את הקניות בדרך חזרה מהעבודה"
"את בטוחה?"
"כן. אני תוך שעה אצלך".

אנחנו יושבות בשולחן במטבח ואני מניחה לשתינו כוסות קפה. "אז מה קורה איתך?" היא שואלת ברכות אימהית ואני מתחילה לגולל בפניה את כל התרחשות הדברים עם אייל.
היא נותרת המומה מולי, "וואו, מאמי. אני פוחדת שנכנסת למשהו מסובך", כן. גם אני פוחדת שנכנסתי למשהו מסובך.
"בבקשה אל תספרי לאריאל"
"נראה לך?? מה פתאום! אל תדאגי, זה ביני לבינך. מה את מתכוונת לעשות?"
"לא יודעת, בינתיים אני אנסה להתחמק ממנו כמה שניתן, ואחרי השבוע הזה זה כבר יהיה הרבה יותר קל כי אנחנו לא נראה אחד את השניה כל יום", ספק מרוצה ספק מאוכזבת.
השיחה עם אילנית בהחלט שיחררה ממני לחצים.
אני נכנסת למיטה, מקווה שהלילה אוכל לישון שינה טובה. אני מחטטת בפלאפון וקוראת את אותן ההודעות שוב ושוב, מתפתה לשלוח לו הודעה. לא אני לא יכולה. כבר 01:00 והוא יכול להיות ליד אישתו עכשיו. אני לא יכולה לעשות את זה. הוא מחובר! פתאום אני רואה שהוא מחובר. אולי בכל זאת אשלח הודעה? לא! לא! ולפני שאני מספיקה לשכנע את עצמי, הוא שולח הודעה.
אייל: את תמיד ערה בשעות האלו? (01:13)
לא. אני פשוט לא מסוגלת להפסיק לחשוב עליך ולדמיין אותך במיטה שלי שוב, פה לידי.
אני: כן. אני חיית לילה (01:14)
אייל: בא לי להיות איתך, חיית לילה. (01:15)
הוא שוב עושה את זה. מושך אותי אליו בכל דרך אפשרית. אני מתמהמהת לרגע מול ההודעה. אסור לי להמשך לשם.
אני: בוא אלי (01:17)
אבל אני נמשכת. אני מדרדרת במדרון חלק ונהנת מכל רגע. מחכה לתשובתו ויודעת שהיא תכריע כמה הוא באמת רוצה להיות איתי עכשיו.
אייל: חצי שעה אצלך (01:18)
אני מיד קמה מהמיטה ומחליפה את תחתוני הסבתא לתחתוני תחנה כחולים וחזיה תואמת, ושמה עלי גופיה לבנה.

אני קופצת ממקומי כשאני שומעת את הנקישות בדלת וליבי מתחיל לפעום בחוזקה. אני פותחת את הדלת והוא מיד נכנס פנימה וטורק אחריו את הדלת. הוא אוחז במותניי בשתי ידיו ומקרב אותי אליו לנשיקה תובענית. הלשון שלו מוצאת שוב את לשוני ואני נסחפת אחריו לרגע המשכר הזה. הוא מוביל אותי לחדר השינה תוך כדי הנשיקה, ובדרך כבר פושט מעליי את הגופיה ופושט מעליו את החולצה. הוא זורק אותי על המיטה ונזרק מעליי, "וואי כמה חיכיתי להיות איתך שוב" הוא אומר וממשיך לנשק אותי. אני כורכבת את רגליי סביב מותניו ופותחת את הכפתורים בג'ינס. הוא נושק לצווארי בעדינות מצמררת ונושך לי את התנוך של האוזן. פאק! הזרמים בגוף שלי מאיימים להתפרץ ואני מושכת את אגנו אלי ומצמידה אותו לפתח שבין רגליי, מחכה שיכבוש אותי שוב, מתחננת לזה. הוא מלטף את כל גופי ומוריד ממני את החזיה, יורד עם לשונו מצווארי אל הכתף ומשם מוצא את דרכו אל הפטמה שלי, מוצץ אותה בכוח. אני משחילה את אצבעותיי בשיערו ומתפתלת מהנאה תחת ידיו. הוא מעביר את לשונו על ביטני ומושך ממני את התחתונים. הנשימות שלי מתגברות ואני גונחת בקול כשאני מרגישה את אצבעו חודרת אלי. הוא ממקם את לשונו בדיוק במקום הנכון ומתחיל להניע את אצבעו בתוכי. אני כל כך קרובה! "יותר מהר" אני מתחננת והוא עושה כדבריי, מגביר קצב ומעמיק את לשונו ואצבעו ונותן לי את מה שאני כמהה לו יותר מכל, אני לא עוצרת את עצמי וגונחת בקולי קולות.
"תיגמרי בשבילי" הוא אומר, ובאותו רגע אני מתפרקת, גומרת בקול, צועקת מעונג ומרגישה את כל הרטיבות בין רגליי.
הוא מתרומם מעליי ומוריד את הג'ינס ואת התחתונים. הזיקפה שלו מראה לי שהוא רוצה אותי כמו שאני רוצה אותו. הוא מתמקם בין רגליי ומנשק אותי, נותן לי להרגיש את קצה הזיקפה שלו בפתח, נותן לי להתחנן לעוד, "תחדור אלי, תזיין אותי" אני מתחננת בקול, הוא מחייך וצובט לי את הפטמה "עוד לא" הוא אומר. הוא משחק איתי ואני מתה על זה.
"תסתובבי", ואני עושה כדבריו, מסתובבת ונשכבת על הבטן כשרגליי מפוסקות והוא עדיין בינהן. הוא רוכן מעלי, מסיט את שיערי מהעורף, ואני מרגישה את הזיקפה שלו משתפשפת על ישבני. "את מדהימה!" הוא לוחש לי לאוזן, ואני לא מסוגלת אפילו להגיב. גופי מסרב להקשיב לי ועושה כרצונו, מתמסר לחלוטין למגע שלו ולתשוקה.
אני עוצמת את עיניי והוא מלטף את גבי, מלטף את ישבני, ובלי שאתכונן לכך, הוא מפסק עוד יותר את רגליי וחודר אלי בפעם אחת. אני גונחת בקול והוא מתחיל לנוע בתוכי, פנימה והחוצה, אוחז במותניי וממשיך בקצב שלו. "כן…. עוד…" אני גונחת עוד ועוד. הוא נצמד בגופו לגבי, מסובב לי מעט את הראש לכיוונו ונושק לשפתיי , "כמה חיכיתי לזה, ליאת היפה, לזיין אותך שוב ולשמוע אותך מתחננת לעוד"
"כן… תמשיך…" והוא ממשיך באותו קצב,
"ככה?"
"כן… בבקשה!"
"תבקשי ממני עוד" , אני בקושי חושבת בבהירות, ראשי מעורפל וגופי מסוחרר, שבוי תחת גופו ותחת המילים שלו.
"בבקשה אייל… עוד…" אני מתחננת.
הוא מגביר את הקצב, נותן לי להרגיש את כולו בתוכי ובלי שאדע, אני מתקרבת וגומרת שוב פעם בקול, "כן!", הוא ממשיך בקצב מהיר, גומר ומתפרק יחד איתי.
אנחנו שוכבים זה לצד זה, נושמים בכבדות. הוא אוסף את כף ידי בכף ידו, מאשר לי את מה שכבר הבנתי. מכאן, אין לאן לחזור.

-אייל-

איך זה שאיתה אני כל כך רגוע? לא חושב על כלום. דווקא במקום בו אני אמור להרגיש סערה, אני מרגיש את השקט. פה, לצידה במיטה כשהיא חבוקה בין זרועותיי.
אני מלטף את ראשה ומרגיש את פעימות ליבה, "את ערה?"
"מממ… כן.." היא ממלמלת בהנאה.
"מה אני אעשה איתך, ליאת היפה?"
"תמשיך לזיין אותי", התשובה שלה לא צפויה ואני לא מתאפק וצוחק בקול. "מה??" היא מרימה את ראשה אלי, "אני מרגיש איתך שוב בן 19"
"אתה בן 30, לא מת"
"34"
"אה אם ככה אז אתה במצב יותר גרוע משחשבתי"
שנינו צוחקים כמו ילדים, וככה אני באמת מרגיש. היא משחררת אותי מהכאב, נותנת לי כמה רגעי מנוחה ואני מרגיש שוב שלם.
אני מסובב אותה עם גבה אלי, נצמד אליה ומחבק אותה חזק, "יאללה בואי נלך לישון"
"אייל, איך זה שאתה לא צריך לחזור הביתה? כבר כמעט בוקר", ידעתי שהיא תשאל מתישהו, וזו זכותה אני מניח. אני מגיע אליה באמצע הלילה במקום לחזור הביתה לאישתי ואני מצפה שהיא לא תשאל שאלות?
"אני מבטיח לענות על זה מחר, בסדר?"
"בסדר"
אני מצמיד אותה אלי אפילו יותר, נושם עמוק את ריחה ונרדם.

אני מרגיש תחושה נעימה עוברת בגופי, פוקח את עיניי ורואה את ליאת רוכנת מעליי כשהזין שלי בתוך הפה שלה. וואי! אני מת! אני מתחיל לנוע בתוך פיה, נושם בכבדות ומרגיש שאני עומד להתפוצץ! היא אוחזת בזין שלי בידה, עולה ויורדת יחד עם השפתיים שלה, מלטפת עם הלשון ועוטפת הכל בחום, בא לי לצרוח! כן! אני ממשיך לנוע פנימה והחוצה, מקל עליה, "וואי ליאת אני לא יכול להחזיק את עצמי. אני פוחד לאבד שליטה". היא מרימה אלי את עיניה, "בבקשה, תאבד שליטה", אני מניח את ראשי ועוצם את עיני, נותן לעצמי להסחף, מרגיש את השפתיים שלה מלטפות לי את הזין. אני שולח את ידיי לשיערה ואוחז בראשה, עדיין נע פנימה והחוצה, "את בטוחה שאת רוצה שאאבד שליטה?" וכבר אני מרגיש שאני מגביר את הקצב עוד ועוד, אוחז את ראשה ודוחף לה את הזין עמוק יותר לגרון, אני כל כך קרוב! "הפה שלך מדהים", וברגע אחד אני דוחף את הכל פנימה וגומר.

"מה זה היה?" אני שואל אותה כשהיא נשכבת חזרה לידי.
"רציתי לתת לך בוקר טוב"
"בוקר טוב בהחלט"
"אני נכנסת להתקלח" היא אומרת וקמה מהמיטה. היא יוצאת מהחדר ואני נשאר לשכב עוד רגע, מסתכל בנייד לבדוק אם לימור חיפשה אותי. לא. תחושת הקלה אופפת אותי ואני מניח את הנייד בצד וקם מהמיטה. אני שומע את המים זורמים במקלחת ומחליט להכנס. אני מתפשט ונכנס לחדר האמבטיה, רואה את דמותה בתוך המקלחת דרך דלתות הזכוכית. היא בכלל לא שמה לב שנכנסתי. אני פותח את דלתות המקלחת והיא מסתובבת אלי כשהמים זורמים על גופה, ואני עומד מולה ובוחן כל קימור. כמה היא יפה, כמה היא מושכת. אני נכנס פנימה וסוגר אחרי את הדלתות. אני מושיט את ידיי את צידי פניה ומושך אותה אלי לנשיקה, מרגיש את השדיים שלה נצמדות לחזי. שוב הזין שלי מתעורר לחיים. היא מצליחה לרגש אותי ולעורר אותי מחדש בכל רגע. היא מגלה את הזיקפה שלי ומגחחת "אין לך שובע, אה?"
"את יכולה להאשים אותי? תראי אותך", היא מסתובבת אלי בגבה ורוכנת קדימה, נותנת לי גישה חופשית לאחוריה, ובלי לחשוב פעמיים, אני צולל פנימה לעוד חוויה מענגת בגופה.

אנחנו יושבים יחד במטבח והיא מכינה לנו כוסות קפה ומתיישבת מולי, "אתה עוד חייב לי תשובה", היא לוגמת מהקפה ומחכה שאדבר. אני לא בטוח שאני רוצה להכנס לעניינים האלה עם ליאת, אחרי הכל אלו עניינים שלי. טוב, אני חייב לומר לה משהו. איך אספר לה שאישתי לא מוכנה להסתכל עליי?
"אני ואישתי לא במקום הכי טוב שלנו כרגע", אני מנסה לומר כמה שפחות ומאוד מקווה שהיא לא תשאל עוד שאלות.
"היא לא מחפשת אותך בלילות שאתה פה?"
"לא"
"אוקיי", היא מסכמת את השיחה בחיוך. זהו? הייתי בטוח שהיא תשאל יותר שאלות ותרצה לדעת. אני שמח שלא נאלצתי לדבר יותר מידי.
אנחנו מסיימים את הקפה, ואני מבין שהשעה כבר 10:45. אני מסתכל שוב בנייד ורואה הודעה מלימור.
לימור: תאסוף את אליה מהגן היום ב12:30. אני מתעכבת בעבודה (10:00)
"אני חייב לזוז", אני קם ונושק לליאת על השפתיים. היא מלטפת את פניי ונושקת לי בחזרה, נותנת לי חיוך מבין ואני יודע שכאן הסתיימה השיחה על לימור, היא מבינה שאין בכוונתי לספר פרטים, היא לא תשאל יותר.

***

-ליאת-

כל שישי שאני לא עובדת, אני אוכלת ארוחת קידוש עם אריאל, אילנית והילדים. לפני אילנית, אריאל היה לוקח אותי בכל שישי לארוחת ערב במסעדה שאני בוחרת, זה היה התענוג שלי. אבל מאז שהוא הכיר את אילנית, היא מבשלת לנו ארוחות וכמובן שזה הרבה יותר טוב מכל אוכל בכל מסעדה.
אני מתארגנת לארוחה ומחפשת בגדים ללבוש. לא בא לי אפילו על משהו מיוחד ואני שולפת מהארון ג'ינס אפור וגופיה שחורה פשוטה. הנייד מצפצף ואני רצה לבדוק אם זה אייל. מאז שהוא הלך הבוקר, לא דיברנו. אין לי אומץ לשלוח לו הודעות. כל פעם אני חוששת שאולי הוא עם אישתו ואני לא רוצה לסבך אותו בצרות. איפה היא חושבת שהוא נמצא כשהוא אצלי? הוא משקר לה? איזה סיפור הוא מספר לה? כל השאלות האלו משגעות אותי. אני חייבת להניח לזה. אם הוא מרגיש מספיק בנוח לבלות אצלי את הלילות, אז לי בטוח לא צריכה להיות בעיה עם זה. הוא אמר שהם לא במקום טוב, אולי הם לקראת סיום ובגלל זה הוא מרשה לעצמו? אני בטוח לא הראשונה שהוא בגד איתה באשתו.
עומרי: עושים משהו היום? (18:25)
אוי, עומרי. בימים האחרונים שכחתי בכלל שהוא קיים.
אני: יש לך מה להציע? (18:27)
אין סיבה שלא אפגש איתו. אני לא מפספסת הזדמנות להנות וחווץ מזה, אני חייבת להסיח את דעתי מאייל. אני לא יכולה להרשות לעצמי לשבת בבית ולחשוב עליו כשהוא עם אישתו. אייל הוא סך הכל סקס. סקס טוב. סקס ממש טוב. הסקס הכי טוב שהיה לי. אבל רק סקס.
עומרי: קניתי בקבוק יין אתמול וחשבתי שנפתח אותו ביחד ואולי נראה איזה סרט אצלך. נעשה ערב רגוע. בא לך? (18:28)
אני: יאללה. נשמע סבבה. תבוא אלי ב22:30 (18:28)
ערב רגוע דווקא טוב יותר מלילה במועדון היום. אני אסתפק בזה.

אני נכנסת לבית של אריאל ואילנית, שני הקטנים רצים אלי בחיבוק גדול. כמה התגעגעתי אליהם. אילנית במטבח מסיימת להכין את הסלטים ואריאל כרגיל במרפסת.
"היי אח גדול"
"היי ילדה!" הוא קם מהכסא ומחבק אותי חיבוק דוב כמו שאני אוהבת.
אנחנו יושבים ביחד במרפסת. כמה הייתי רוצה סיגריה עכשיו. אני לא מעשנת בדרך כלל, אבל מידי פעם אני מעשנת אחת.
"שבוע הבא את יכולה לקחת חופש מיום רביעי עד שבת?"
"לא בהתראה כזו קצרה. הסידור כבר מוכן. למה?"
"אנחנו רוצים לנסוע לאילת לסופ"ש"
"כבר סגרתם?"
"עוד לא"
"אז אולי תדחו את זה בעוד שבוע? יש סיכוי שאצליח לקבל חופש"
"אין בעיה, רק תודיעי לי"
אני מתה על חופשות עם אריאל. כשהיינו קטנים היינו יוצאים הרבה לחופשות בכל מיני מקומות בארץ, אבל זה היה ממש מזמן, עוד לפני שאמא שלי נפטרה. אחר כך כבר לא היו לנו חופשות. אריאל תמיד ניסה לשמור לי על השיגרה, ומידי פעם כשהצליח לחסוך קצת כסף, הוא לקח אותי לסופי שבוע קצרים באילת. בלי לשים לב אני שוקעת בזכרונות ומתחילה לדמוע. "הכל בסדר?" אריאל נוגע בכף ידי.
"כן, שקעתי פתאום בזכרונות. אני לא חושבת שאי פעם הודתי לך על כל מה שעשית עבורי תמיד ועדיין עושה"
הוא מחייך אלי ומביט בי במבט כאילו לא מבין מאיפה יצא לי פרץ הרגשנות הזה פתאום.
"את אחותי הקטנה. אני תמיד אדאג לך". אני יודעת שזה נכון. הוא תמיד ידאג לי, אף פעם לא יתן לי ליפול. אז למה אני לא מסוגלת לספר לו על אייל?
אחרי הארוחה אריאל יושב בסלון עם הילדים ואני עומדת עם אילנית במטבח כשהיא מכינה לנו תה ושוקו לילדים.
"אז מה קורה עם הבחור הנשוי?"
"לא יודעת. הוא היה אצלי עוד פעם אתמול בלילה והעביר איתי גם את הבוקר"
"מוזר. מה הוא אומר לאישתו?"
"אין לי מושג ואני גם לא מעזה לשאול. הוא סיפר לי שהם לא ביחסים טובים כל כך עכשיו אבל אני לא רוצה לשאול מעבר. אני מרגישה שזה לא המקום שלי להתערב"
"תראי, למרות שאני לא בעד מה שאתם עושים, מהסיבות המובנות, הנישואים שלו זה לא עניינך באמת. את לא אחראית על הנישואים שלו. הוא אחראי על הנישואים שלו"
אני יודעת שזה נכון, ובכל זאת מרגישה אחריות מסויימת על שגררתי אותו לזה. הנייד מצפצף. אוי לא שמתי לב לזמן.
עומרי: אני מחוץ לבניין שלך, איפה את? (22:22)
אני: כמה דקות מגיעה (22:22)
אני נפרדת מכולם במהירות, מודה לאילנית על הארוחה ועל השיחה ויוצאת מהר חזרה הביתה. כשאני מגיעה אני רואה את עומרי מתחת לבניין, נשען על האופנוע שלו ומחזיק שקית בידו. שכחתי כמה הוא נראה טוב, אני מודה, והוא אפילו נראה טוב יותר היום, אם זה אפשרי בכלל.
איך שאני מתקרבת, הוא עוטף אותי בזרועותיו הגדולות ומדביק לי נשיקה, "התגעגעתי אליך" הוא אומר בחיוך. אני לא מבינה איך לא התאהבתי בו מזמן, הוא יפה להפליא עם השיער הבלונדיני שלו והעיניים הכחולות האלה שיכולות להמיס, וזה בלי לדבר על גוף האלילים שלו.
"בוא נעלה" אני מושכת אותו אל תוך הבניין ואנחנו עולים הביתה.

-אייל-

לא הייתי צריך לצאת מהבית אחרי הארוחה. אם הייתי נשאר בבית, לא הייתי מגיע לחפש את ליאת ולא הייתי רואה אותה עולה הביתה עם עומרי. לעזאזל!!
אני יושב ברכב עדיין מחוץ לבניין בו היא גרה, מרגיש תסכול עצום. לאן הבאתי את עצמי? למה ציפיתי? שהיא תסיים את המערכת יחסים שלה עם עומרי רק בגללי? גבר נשוי שלא יכול לתת לה כלום? אני חייב לחזור הביתה. אני חייב לחזור ללימור. היא האישה שלי. מה עובר עלי? איך אני יכול לעשות לה את זה?
אני מתחיל בנסיעה חזרה הביתה וכל מה שעולה לי בראש אלו תמונות של ליאת עם עומרי. אני מנער את ראשי, אני חייב לצאת מזה. היא בטח התאפסה על עצמה והבינה שאין לה שום עניין איתי, עומרי כן מתאים לה. הוא צעיר ורווק. לא כמוני, זקן ונשוי. המחשבה על הידיים שלו נוגעות בגופה מטריפה אותי! אני רוצה לגעת בה, לחבק אותה, לחדור אליה, לנשום אותה, לכבוש אותה, לתבוע עליה בעלות, ואני לא יכול אפילו לבקש ממנה.
"אההההההההההה!!!!!!!!!!" אני צורח בתוך הרכב את כל הכעס והתסכול החוצה, מרגיש את ליבי מאיץ. אני דופק עם האגרופים על ההגה, בא לי לפרק משהו. העצבים בגופי תופסים מקום ואני לא מצליח לחשוב עליה בלי לראות את עומרי מנשק אותה במקומי.
אני מחנה את הרכב ונכנס הביתה. הבית שקט ואני מבין שאליה כבר ישנה. אני נכנס לחדר השינה, לימור ישנה. אני נשכב במיטה לידה ונצמד לגבה והיא נצמדת אלי בחזרה. אני מחליק את ידי על מותניה אל מתחת לחולצתה והזין שלי מקבל חיים. אני ממשיך לשפשף את הזין שלי על ישבנה דרך המכנס, מנשק את צווארה ועולה עם ידי אל שדיה. היא מניחה את ראשה אחורה על כתפי, נותנת לי לגעת בגופה אחרי כל כך הרבה זמן. תמונות של ליאת ממשיכות להופיע מול עיני ואני דוחף את ראשי עמוק יותר בתוך צווארה של לימור. אני חייב לשכוח ממנה. חייב!
אני פותח את כפתורי הג'ינס שלי ומוריד אותו ממני יחד עם התחתונים והזיקפה שלי פורצת החוצה. חייב לשכוח ממנה! אני מתרומם על ברכיי ומושך את ישבנה לכיווני כשגופה רכון קדימה, חושף את ישבנה הקטן, אוחז במותניה ובתנועה מהירה חודר פנימה.
אני לא יכול לחשוב יותר על ליאת. היא מטריפה אותי.
"אייל…" לימור קוראת בשמי וגונחת בקול שקט. אני חודר אליה בתנועות מהירות ומשחרר מעליי את הכעס בכל תנועה.
עומרי נוגע בה, מנשק אותה, נכנס איתה למיטה במקומי ולי אין כל זכות.
אני מגביר עוד יותר את הקצב, עוצם את עיני ומתרכז, אני עומד לגמור. אני מזיין אותה כל כך חזק ושומע אותה גונחת. היא אוהבת את זה. אני אראה לה שהיא לא צריכה את עומרי או כל אחד אחר. אני חודר פנימה והחוצה, גומר בקול, נשען קדימה על גבה ופוקח את עיני. זאת לימור. אישתי.

אנחנו שוכבים במיטה אחד מול השני, ידה מלטפת את פניי, "התגעגעתי אליך", אני מנשק את כף ידה ברכות "גם אני התגעגעתי אליך. מאוד". היא נצמדת אלי יותר ומנשקת את שפתיי ואני מיד מנשק אותה בחזרה. היא מביטה בי ובוחנת כל תו בפניי ואני מרגיש שהיא רואה אותי בפעם הראשונה. "אנחנו חייבים לדבר, אייל",
"אני יודע", יש הרבה דברים הייתי רוצה לומר לך, הרבה דברים שהייתי רוצה להתנצל עליהם בפנייך.
"אנחנו נדבר השבוע, בסדר?", אני מהנהן בהסכמה. "לילה טוב מותק", היא נושקת לשפתיי ומסתובבת עם גבה אלי. אני נשכב על גבי ובוהה בתקרה. לא יודע אם אצליח להרדם הלילה. אני עוד מנסה להבין מאיפה הגיע אלי כל הכעס שהיה בי, זה כל כך לא אופייני לי. ליאת מוציאה ממני דברים שלא ידעתי שקיימים בי ואני לא יודע איך להתמודד עם הכל.
בוקר שבת מגיע ואני מתעורר משינה עמוקה. אני מרגיש כאילו ישנתי יממה שלמה ושם לב שהשעה כבר 11:30. לא זוכר מתי ישנתי כל כך טוב. כנראה שהייתי עייף במיוחד.
אני שומע קולות מהסלון ומזהה את קולם של תמי ואפי. יופי, זה מה שאני צריך על הבוקר, את הטמבל הזה אצלי בבית. אולי אני אשאר במיטה עד שהם ילכו.
"או התעוררת", לימור נכנסת לחדר, נראית מרוממת רוח יותר מהרגיל. היא מתכופפת לעברי ומנשקת אותי, משתהה כמה רגעים על שפתיי. "יאללה קום. אפי ותמי כאן",
"כן, אי אפשר שלא לשמוע אותו"
"אל תתחיל" היא מחייכת ויוצאת מהחדר. עבר זמן מאז שראיתי אותה ככה. למעשה, אני לא זוכר מתי היא חייכה אלי חיוך כזה אמיתי. אולי אנחנו באמת מתחילים להשתקם.
אחרי שאני שוטף פנים ומתרענן, אני מיד ניגש למטבח להכין לי כוס קפה. "או הנה הנסיך התעורר. תאמין לי אתה חי חיים של מלך". הנה הוא התחיל. אני לא מסוגל לשמוע אותו. רק הקול שלו מכניס אותי לעצבים. אין פעם שאני אראה אותו ולא אתאפק מלהכניס לו אגרוף. אני מתעלם מדבריו לחלוטין ויושב עם הקפה בשולחן המטבח.
"אייל, בדיוק סיפרנו ללימור שסגרנו טיסה לברצלונה לשבוע ימים בעוד חודש וחשבנו אולי תמצאו סידור לאליה ותבואו איתנו. לימור אמרה שאתה בטח צריך לבדוק אם אתה יכול להיעדר מהעבודה, כי לה אין בעיה, היא ברגע מארגנת לעצמה חופש. ברצלונה מאוד רומנטית, תבואו.", תמי לא מפסיקה לדבר מהתרגשות כאילו כבר הסכמתי. לימור מסתכלת עלי כאילו מחכה לתשובתי, "נראה" אני עונה ביובש. כל מה שחסר לי עכשיו זה שבוע ימים ליד הטמבל, "קדימה, אל תהיה יבש. מגיעה ללימור חופשה", אפי שוב מדבר כאילו הוא יודע טוב יותר מכולם מה כולם צריכים. אני אפילו לא עונה לו. אני בטוח שהוא יודע כמה אני לא אוהב אותו אז למה הוא ממשיך להופיע בביתי? שישאר בבית שלו.
לימור ניגשת אלי ונעמדת בין רגליי, "אתה לא צריך לענות עכשיו, אל תילחץ. נדבר על זה בהזדמנות", מרגיעה אותי ואני מחייך, נותן לה נשיקה על השפתיים.
"כמה זמן לא ראינו אתכם ככה, איזה יופי!", תמי צוהלת לה, ואני יודע שזה נכון. הרבה זמן לא היינו ככה, לא הראינו יותר מידי חיבה אחד לשניה. אני אמור להיות מרוצה, אני אמור להיות מאושר שסוף סוף לימור פתחה לי את הדלת, שהיא מוכנה לעבוד עלינו ולדבר, ובכל זאת אני מרגיש שחור עצום נפער לי בבית החזה.