פרק 3: 'הגורל חזר'.

#תיקון.

"תוריד אותי כאן," אני עוצרת את נהיגתו של ג'ייק. הוא מסב אל את מבטו. "כאן? זה ממש רחוק מבית הספר שלך…" מנסה לשכנע אותי שנמשיך לנסוע. שיערו מתנופף מעט מרוח הנושבת מחוץ לחלון הרכב.
"טוב," אומר לאחר כמה שניות. "להתראות." אני יוצאת וטורקת את הדלת. ממשיכה בהליכתי. אני יודעת מצוין מדוע רציתי לרדת דווקא כאן, עשר דקות הליכה עד לבית הספר. אם אגיע עכשיו ארגיש לא בנוח עד הצלצול. לא ליד דרק. אני פשוט רוצה קצת להתרחק ממנו, לעיתים אני מרגישה לא נוח לידו. אפילו שאני מחבבת אותו מאוד.

* * *

אני נכנסת בשער בית הספר הגדול. השער בצבע כסוף מתקלף. הוא נראה ישן, ממש כמו בית הספר שלנו. אני עוברת בין התלמידים הרבים במסדרון ורואה את קייסי מרחוק.
ידי מנופפות לה לשלום, "קייסי." אני רצה אליה ומחבקת אותה מאחור. "רייצ'י" היא מסתובבת אלי ומחזירה חיבוק קטן. שנינו מתקדמות לעבר הכיתה. המסדרון הומה כל כך. רעשים מגיעים מכל מקום, ריחות לא נעימים וכולם כאן צפופים כמו סרדינים. צריך להידחף כאן כמו ביום העצמאות. השיעור צריך להתחיל בעוד דקה בערך לכל הפחות.
"רייצ'ל!" אני שומעת את שמי בין הקולות הרבים במסדרון. אבל מחליטה לא להתייחס. איך אפשר לדבר פה בכלל?
"רייצ'ל!" מישהו נגע בכתפי הימנית ועצר את הליכתי. "חכי, עצרי." הקול מהדהד שנית לידי.
"מה אתה רו-" אני מסתובבת ונעצרת, דרק. "היי…" אני ממלמלת.
"היום נלך לחוות סוסים, את זוכרת נכון?" דרק שואל בחשש מעט. לחיי לוהטות.
"כן, ברור." אני מסננת וממשיכה ללכת, להידחף בין כל התלמידים ליתר דיוק, במסדרון.
"מי היוזם?" שאלה קייסי בחטטנות. כנראה ששמעה את מה שדרק אמר.
"הוא." אני מחייכת והולכת יותר מהר לעבר הכיתה, משאירה את קייסי מאחורי.

* * *

אני עומדת מול המראה בחדרי, מתבוננת בבואה שלי. שיער חום מסורק על ראשי. עיניים מאופרות ושפתיים שנמרח עליהן ליפסגלוס נוצץ בצבע ורוד על פניי. על גופי גופייה זרוקה בצבע תכלת ושורט קצר תואם. אני נועלת נעליי אול-סטאר שחורות עם שרוכים לבנים. לרגע אני מבחינה בכפות רגליים קטנות כל כך. מעולם לא שמתי לב לזה.
"אני בחוץ," דרק מסמס לנייד שלי. השעה ארבע אחר הצהריים.
אני יוצאת במהירות, פשוט לא רוצה לתת לו לחכות. למרות שאיחור אופנתי לדייט זה לא כזה נורא.
"שלום שלך רייצ'ל," אומר בחיוך מאוזן לאוזן, כשרואה אותי נכנסת לרכב האדום שאיתו הגיע אלי אתמול בערב.
"שלום גם לך." אני מחייכת בנימוס. "הכבוד הוא לי לבלות איתך." מסב את פניו אלי. שיערו השטני נוצץ למאור השמש בחלונו ועיניו הכחולות סוקרות את את גופי מכף רגל ועד לפני.

אנחנו יורדים מהרכב לכיוון החווה, "שני כרטיסים לרכיבה בשטח." אומר דרק לאישה גבוהה וחסונה, בעיני היא בת 30 לכל היותר. שיערה מתוח לקוקוס גבוה והיא לובשת חולצה לבנה עם סמל החווה, מכנסיה שחורות ואת נעליה איני רואה עקב הדלפק החוצץ בינינו.
היא מושיטה בידה לעבר דרק את מבוקשינו והוא משלם לה את תגמולה.

אנחנו בשביל אבנים קטן, מסביב הדשא ירוק מקיף אותנו, נחל קטן נראה באופק וקבוצת רוכבים עוברת משאלינו. "וואו המקום הזה כל כך יפה אני אומרת בהתפעלות.
"כן, הייתי פה כמה פעמים," דרק אומר. רק רגע, למה הוא מתכון? הוא רוצה להגיד לי שבמקומי היו פה בעבר עוד כמה בנות, שהוא זגזגן כזה? מה? "המקום הזה כל הזמן גורם לי לחייך מחדש," מוסיף. "ועכשיו שאת לידי החיוך גדל" אני מסמיקה לכמה רגעים, אך מתרחקת ממנו קצת.
"הנה זה," דרק אומר ומצביע על מסלול מסוים. עומד שם אדם בעל חליפות רוכב עם כובע בוקרים בצבע חום ישן.
אנחנו מגיעים אל המדריך עם עוד כמה זוגות. אבא ובת, בחור ובחורה ידידים (אני מניחה), חברות טובות ואנחנו.
"שלום לכולם!" המדריך אומר. "שמי אוסטין." מוסיף אוסטין ככל הנראה (או הנשמע). "אני מודע לזה שכולכם נרגשים ורוצים להתחיל עם המסלול אך לפני כן- כמה הערות בטיחות והדרכה קטנה." הוא מתחיל. כל הזוגות במסלול מקשיבים ואילו רק אני בהרגשה מוזרה שכזאת. לבלות עם דרק אחרי יומיים או שלושה שאני מכירה אותו? איך הסכמתי לזה בכלל? היינו יכולים ללכת לסרט, פשוט לשבת שם בחושך (בלי שיראה שאני מסמיקה), לאכול פופקורן ולא להגיד דבר. למרות שזוהי אינה הכירות, לפחות לא לפגישה ראשונה.
אחרי זיבולי מוח של אוסטין, הוא מורה לכמה אנשי עבודה שם להביא לכל אדם סוס אחד. קיבלתי אני, לאחר כמה דקות, סוסה בשם סטפני. שם יפה לסוסה.
דרק עוזר לי לעלות,"וואו איזה גבוה זה" אני ממלמלת כשאני כמעט על הסוסה, "אתה לא מעלה אותה נכון…" אוסטין מזיז את דרק ונוגע בכף ידי. אני מתייצבת ומחכה לכולם.
דרק עולה על הסוס השני, חיוכו משקיף אליי. הוא כל כך מתוק כשהוא ככה.
אנחנו דוהרים במסלול ועוברים כמה עצים יפים וגבוהים. הדרך לא תלולה במיוחד אך גם אינה ישרה, אבנים גדולות לעיתים חוסמות את דרכינו, לשם כך אוסטין הסביר בתחילה על ההדרכה בניווט הסוס. כמובן שנתן לנו להתנסות ראשית.
הגענו אל שפת אגם יפיפייה שראיתי עוד כשהגענו לחווה בתחילת המסלול. באופק הוא היה נראה קטן וצר במיוחד, אך עכשיו הוא רחב במיוחד וצלול במים בצבעי השמיים. "יש לכם הפסקה של חצי שעה," אוסטין התחיל להגיד וירד מסוסו השחור. "כל אחד יביא לי ,או לזה שמימני, את הסוס שלו ואנחנו נקשור אותם שם." הוא הסב את פניו לעבר כמה מוטות מאונכים. מי שהיה מימינו היה כנראה עוזר בחווה. הוא נראה קצת יותר גדול ממני, אולי בן 20 לכל היותר. שיערו היה בצבע שחור פחם ועיניו אפורות ועכורות. גופו חסון ורזה. מעט נמוך.

דרק ואני מוצאים מקום שקט על שפת האגם, לא רחוק משאר הקבוצה. "לא ידעתי שיש הפסקה במהלך המסלול." אני אומרת מעט נבוכה. דרק מוציא מתיקו שמיכה דקה בצבע שמנת ופורס אותה על הדשא. שנינו מתיישבים שם.
"אז.. הפתעה!" הוא מגחך. אני כל כך טיפשה… כל כך… אני מנסה כבר כל היום להתרחק ממנו, כי אני מרגישה נבוכה מעט. מרגישה שהלב שלי לא באמת החלים כמו שאמרתי לדרק אתמול בערב. אני לא רוצה יחסים איתו. אני פשוט רוצה לוותר עליהם. ואילו הייתי יודעת שיאפשר לפרוס שמיכה מול אגם גדול ויפה ולשבת שם במשך חצי שעה איתו – לבד – הייתי מוותרת על 'התענוג'.
דרק נאנח ופורס את ידיו להתמתחות. אני מביטה באופק שעוד אחרי האגם היפה, שדןת חקלאות נגלים לעיניי, ולרגע מרגישה את ידו של דרק על כתפיי. הוא נצמד אליי מעט ואני נשענת עליו, אפילו שאני לא רוצה לעשות זאת.
"את יודעת שאת מוצאת חן בעיניי?…" הוא לוחש באוזני.
"האמת ששמתי לב לזה." אני מגחכת. הוא מצמיד את ידו לחיקו ומסתובב למולי. "אני ממש מחבב אות-" הוא מקרב את ראשו אלי פני. כמעט מצמיד את שפתיו לשלי.
"דרק…" אני ממלמלת. "אני פשוט צריכה… אממ.." ידיי מושכות אותו אחורנית. אני מצמידה אותם לחזהו.
"אתה ממהר מידי." אני מסבירה לו והוא מתרחק מעט.