פרק 28 – בטוח.

דפקתי שלוש פעמים. הרגל שלי הייתה חסרת מנוחה והציקה לרצפה. זה הרגיש כאילו אני עומדת שם כבר חצי שעה. אבל עברה בקושי שניה.
לקחתי צעד אחורה, '113', היה כתוב על הדלת. זה באמת היה המספר שלו? כי הייתי בטוחה שאני בטוחה בזה מקודם, אבל עכשיו קצת פחות.
התוכנית המקורית הייתה לחפש לי משהו לאכול. אבל כשחשבתי על האפשרות השנייה שניצבת בפניי, זנחתי את התוכנית המקורית והרגשתי שאני לא אהיה רעבה גם עוד שבוע.
לא ידעתי מה השעה כי גם לא לקחתי איתי את הפלאפון, אבל בפעם האחרונה שהסתכלתי, השעה 3 כבר עברה. אולי הוא ישן? הוא בטח ישן.
אולי זה מאלוהים. אולי זו הדרך שלו למנוע ממך לעשות את הטעות הזו-
"דניאל?"
הסתובבתי אליו במהירות והסתחררתי לרגע. יותר מידי מהירות.
הוא הוציא את הראש מחוץ לדלת, מוודא שאין אף אחד ואז פותח אותה לרווחה, נותן לי להיכנס וסוגר אותה במהירות אחריי.
החולצה הייתה מונחת עליו ברישול, וניחשתי שהוא שם אותה במהירות כשהוא לא הבין מי דופק על הדלת שלו, אחרי 3 בלילה. המזגן היה דלוק, הוא קירר את החדר וראיתי שיש גם שמיכת פוך בחדר, לעומת החדרים שלנו. הוא בטח ביקש את זה לעצמו. זה היה השילוב האהוב עליו.
"דניאל." הוא העיר אותי מהמחשבות שלי שוב. "מה את עושה פה?"
מה אני עושה פה? שאלה חכמה. אפילו חכמה מאוד. מה אני עושה פה.
מה אני עושה פה?
"למה אתה לא ישן?"
"אני תמיד ער בשעות האלה."
"ממתי?" הורדתי את הנעליים שלי ופגשתי במבטו הלא מבין כשהרמתי את הראש חזרה אליו.
"אני לא ישן טוב, יותר ממה שאני כבר," גיחוך ציני נפלט ממנו, "מאז מה שקרה."
"בגללי?" התקרבתי אליו, הוא נשאר חסר תזוזה.
ואז, ברגע אחד, הוא לקח שני צעדים אחורה, שניים שהשתוו לעשרים צעדים שלי.

"מה את עושה פה?" הוא עמד יציב במקומו.
"מה זאת אומרת מה אני עושה פה?"
מבלי לדבר, הוא השאיר את מבטו עליי, שופט מה מצבי כרגע.
"שתית."
ללא שום היסוס התקרבתי אליו, "רק לך מותר?"
הוא הפנה אליי את גבו, מתקדם למטבחון הקטן, מוזג לי כוס מים.
"אני לא רוצה מים."
"את חייבת."
"אני לא רוצה." הזזתי ממני את היד שאחזה בכוס.
"אז מה את רוצה?" הוא התעקש, אז תפסתי בכוס והנחתי אותה מאחוריי, מבלי לשים לב איפה בכלל.
"אותך."
"דניאל."
עמדתי על קצות האצבעות, ובעזרת היד שלי מכופפת אותו אליי וגורמת לראשים שלנו להיפגש.
"אתה לא רוצה אותי?"
"דניאל.."
"אתה לא מנצל אותי, אני יודעת מה אני עושה."
"דן.."
"אנחנו אפילו לא צריכים לדבר," השפתיים שלי רפרפו על שלו, "רק לילה אחד.."
ואז הוא משך אותי אליו. הידיים שלו הצמידו אותי אליו, עוברות מהשיער למותניים שלי ובחזרה. התקדמתי אחורה, נתמכת בו שלא ליפול, לכיוון המיטה. הרגליים שלי כבר נגעו בקצה שלה. תפסתי בקצה החולצה שהוא שם עליו רק מלפני שתי דקות. היא בטח לא אמורה להיות שם.

ואז הוא התרחק ממני.

"זאת תהיה טעות."
"אני יודעת שזו טעות."
הוא עצם את עיניו, והמצח שלו התכווץ כמו תמיד שחולפות בראשו אלפי מחשבות. אבל הוא שתק.
ידעתי שלא היה לי בשביל מה לחכות. הוא לא היה הולך לשנות את דעתו ולא היה לי שום יחסים להציל מלהיות מביכים למחרת. הם היו מביכים כבר חודשיים.
אז התיישבתי על המיטה, שוב מרגישה את אותה הסחרחורת, ומתכופפת אל הנעליים שלי.
"לא," הוא הניח את הידיים על המותניים שלו, "את לא צריכה ללכת."
"אני חושבת שאני כן." צחקוק נפלט ממני.
"תישני פה."
פניי חזרו להיות ריקות משעשוע מזויף.
"תישני על המיטה, אני אישן על הרצפה. אל תצאי ככה."
"איך ככה?" חיכיתי לתשובה, וגם הוא ידע שאני אתעצבן, לא משנה מה הוא יענה. הוא היה במבוי סתום.
"אני דואג לך."
"אני מסוגלת לדאוג לעצמי."
"זה לא נראה ככה." הוא אמר מספיק חלש אבל גלגול העיניים שלי הראה לו ששמעתי.
נעלתי את הנעל השנייה, אחרי עיכוב קל כשהתבלבלתי בין ימין לשמאל, אבל לא היה נראה שדור שם לב לזה.
קמתי ממקומי, מתקדמת אל הדלת.
ואז הוא חסם אותה.
"אני לא נותן לך לצאת."
"אז נשב ונסתכל אחד על השני?" הטיתי אליו את ראשי.
"אם זה מה שצריך. את לא תצאי ותעשי שטויות."
"שטויות?" הרמתי אליו גבה.
"אני לא נותן לך לצאת ולהיתקל במישהו, להעביר את הל-"

לקחתי צעד אחורה, כאילו אני נהדפת מהמילים הפוגעות שלו.
"זה מה שאתה חושב עלי?"
הרגשתי את הכעס חוזר אליי. הוא היה בטוח שאני אלך על הבחור הראשון שאני רואה. כבר לא ידעתי איך הוא רואה אותי. הייתי בטוחה שלא השתנינו, הייתי בטוחה שהוא עדיין מכיר אותי. אבל זה פגע בי, יותר מכל מה שהוא עשה עד עכשיו.
"תן לי לצאת." ניסיתי לדחוף אותו מהדלת.
"לא, חכי, התכוונתי שכשאת שיכורה-"
"הבנתי למה התכוונת, תן לי לצאת."
הוא ניסה לעצור אותי, מניח יד על זרועי, "אני אתחיל לצעוק."
"את לא תעשי את זה, כי הם יראו ששתית ואז את תהיי בבעיה גדולה מאוד."
חיפשתי פתרון אחר, והדבר הראשון שראיתי כשהסתובבתי היה הווילון הגדול. לאן המרפסת פה מגיעה?
ניסיתי להגיע אל המרפסת, אבל הוא היה מהיר יותר ממני, ובאותו הרגע הבנתי כמה אני שיכורה. איך לא חשבתי על זה שהוא יעקוף אותי.

"בואי נעשה עסקה, את תשתי את המים ואני אתן לך ללכת."
"אני לא עושה איתך שום עסקאות." ניסיתי לעקוף אותו שוב וללכת אל הדלת בחזרה.

"אני לא התכוונתי לזה ככה, אוקיי?" הוא התחיל כשהיינו במסלול הקבוע שלנו, מהדלת למרפסת, ואז ההפך.
צחוק ציני יצא ממני. אז איך הוא התכוון?
"התכוונתי לזה שאת שיכורה, ושמישהו יכול לראות אותך ככה ולנצל את זה-"
"תן לי קצת קרדיט," נתתי לו מבט לא מורשם, "אני יותר חכמה."
מזה. יותר חכמה מזה, ככה אומרים את זה, דניאל. אבל המשפטים שלי לא יצאו הגיוניים.
"אולי תשבי רגע במקום לעשות לעצמך סחרחורת?"
והוא קלע בדיוק. לא ידעתי אם היה אפשר לראות את זה מבחוץ, אבל שוב התחלתי להרגיש מסוחררת. אז ישבתי, עם הבעה זעופה על הפנים שלי. "אז תגיד לי למה התכוונת באמת?"
"אמרתי לך כבר." הוא חצי התיישב על הרגליים שלו מולי.
"אולי תגיד לי את האמת בפעם הראשונה?"
"אני אומר את האמת." הוא לא הסתכל עליי הפעם.
קמתי ממקומי, לא מנסה לצאת, אבל מתהלכת ברחבי החדר. "אמת, 'זו לא את, זה אני', זה לא מקורי דור. זו לא אמת."
"זו האמת."
ואז צחקתי שוב, ואפילו אני לא הבנתי למה. כי הוא עיצבן אותי, לא הצחיק אותי.
"תהיה גבר פעם אחת."
ואז הוא הסתובב אליי, פתאום כועס כמוני.
"את בטוחה שאת רוצה לשמוע את האמת?"
ואז הרמתי את ידיי לאוויר, בסגנון של 'זה לא ברור מאליו?'.
"הם לא מנצלים אותך, את הולכת אליהם."
ואז מחאתי לו כפיים. "סופסוף אתה אומר את מה שאתה חושב." העליתי את הטון בהתאם אליו.
"את הלכת לאידיוט הזה והתנשקת איתו שעה אחרי שנפרדנו."
"אתה צודק."
הוא לא ציפה לתשובה הזו. אז הוא שתק לרגע, שופט אם הייתי רצינית.
"כי, תזכיר לי, הייתי צריכה לחכות לך?"
הוא צחק, "כן." אמר בציניות מוחלטת.
"לא, אבל זה גרם לי להרגיש כאילו בזבזנו את החצי שנה האחרונה ביחד."

"אתה גרמת לזה להרגיש ככה, לא אני."
"אני?" הוא הרים את הקול.
"אתה חייב לזכור שאתה זרקת אותי. לפעמים אתה מתנהג כאילו זה היה הפוך."
הוא קבר את פניו בידיים שלו, "את פשוט לא מבינה."
"אני לא מבינה?" צמצמתי אליו עיניים, "אולי כי אתה הבן אדם הכי פחות החלטי שהכרתי אי פעם?"
הוא תפס בקמט של אפו, עצבני.
ואז המילים יצאו ממני מבלי שבכלל שמתי לב.

"דניאל, כן. דניאל, לא. דניאל, תנשקי אותי. דניאל, אני נפרד ממך. דניאל, תתרחקי ממנו. דניאל, אנחנו לא יכולים להיות ידידים. דניאל, זה פוגע בי. דניאל, לא אכפת לי יותר."
לקחתי אויר במה שנראה בפעם הראשונה מזה כמה שעות, "אתה יכול להחליט, דבר אחד, פעם אחת. תהיה בטוח במשהו. תחליט משהו אחד, כי אני לא מסוגלת להיות בתוך כל זה יותר." התקדמתי אל הדלת שוב. אין לי יותר מה לומר לו.
"דניאל," אמר אחרי הפסקה ארוכה. הוא היה נשמע רגוע, כאילו כל הריב הקודם לא היה בכלל.
שותקת, נותנת לו להמשיך, ומנסה להתגבר על הצריבות בעיניי שמנסה לתפוס את מקומה. לתפוס, יותר להוציא דגל, לסמן את הטריטוריה שלה.
"אל תלכי עכשיו, לא ככה."
"יש לך מה להגיד לי?"
"אני- אני לא יודע.."
"אז בוא נסכם שעד שלא תדע, אנחנו לא צריכים לדבר."
הוא נענע את ראשו, חלק מבולבל, חלק לא מסכים עם דבריי.
"בוא נסכם שגם כשתדע, לא נדבר, טוב?"
"את שתית עכשיו, ואת לא מתכוונת-" הוא נראה אבוד.
"כששיכורים אומרים את האמת, לא שמעת?" סיימתי את השיחה, בוחרת במשפט כל כך קלישאתי שיהיה המשפט האחרון לומר לו אי פעם, והלכתי לכיוון הדלת.

"אני אוהב אותך."

את כל כך שיכורה. הוא לא אמר את זה עכשיו.
אבל רק בשביל להיות בטוחה, רק בשביל הסיכוי הקטן הזה, הסתובבתי אחורה ופגשתי במבטו, נעול על שלי.
כן, הוא אמר את זה.
״ביקשת ממני להיות בטוח. בזה אני בטוח. זה הדבר היחידי שאני בטוח לגביו.״
״אתה לא יודע מה אתה אומר.״
״אני לא יודע, דניאל? את חושבת שהייתי אומר לך את זה אם לא הייתי בטוח, אם לא הייתי עובר על זה בראש שלי עוד מיליון פעמים?״

זה היה אמור לחמם לי את הלב. זה היה אמור לחמם לכל אחת את הלב.
אבל אם חשבתי שהדבר שהוא אמר מקודם היה הדבר הכי פוגע שהוא אמר לי, הייתי חוזרת רבע שעה אחורה וצוחקת על עצמי.
כי זה לא היה כואב כמו לשמוע אותו אומר את זה. אומר שהוא אוהב אותי.
התקדמתי, בפעם המאה, אל הדלת, ״אני עייפה,״ זה היה התירוץ שבחרתי בו.
״עד שאני פעם אחת גבר?״ הוא צחק במרירות.
העפתי את השיער שנפל לי על הפנים. ״מה אתה רוצה שאני אגיד, דור?״
״ביקשת לדעת משהו שאני בטוח לגביו.״ הוא התיישב על המיטה, מראה לי שהוא לא מונע ממני לצאת הפעם. ״אני משתגע, ברצינות, אני מאבד את זה. אבל בזה אני בטוח.״

ואז בפעם הראשונה, במקום שהמילים ישפכו ממני ללא מעצורים, הן נשארו לכודות בגרוני.
הרגשתי שהפה שלי יבש ולקחתי שתי נשימות במקום אחת. אפילו בראש שלי לא יכולתי לבנות משפט הגיוני, אז איך יכולתי להוציא משפט החוצה?
הוא נשאר זהיר במקומו, יודע שצעד לא נכון יבריח אותי.
דממה שררה בנינו, כבדה ומעיקה.
ולא מצאתי משהו להגיד, או כל דבר לעשות.
אז הלכתי משם.