פרק 27 – אמת או שקר?

״בבקשה.״
״תודה טל.״ לקחתי ממנו את כוס הלימונדה שהגיש לי. הוא התיישב בכיסא לידי כשהוא אוחז בכוס משלו.
התיישבתי יותר בכיסא שלי והרמתי את משקפי השמש מעיניי, מסתכלת על ההבעה שלו.
הוא סקר את ירין מרחוק. ולא יכולתי להישאר אדישה גם הפעם. ידעתי שזה לא מענייני, אבל הוא לא יכול היה להראות את זה בצורה בולטת יותר, אז זה היה שווה התייחסות.
״אז אתה עושה עם זה משהו?״
״אה?״ הוא התעורר ממחשבותיו.
״שאלתי אם אתה הולך לעשות עם זה משהו?״
״זה עד כדי כך בולט?״
״כן.״
הוא גיחך לחוץ לתגובה שלי.
״היא לא רוצה.״
״ירין לא יודעת מה טוב בשבילה.״
הוא צחקק שוב ואז נשען על כיסא השיזוף שלו. חיקיתי אותו ונשכבתי גם.
״דיברתן עליי?״
״קצת.״ לא שיקרתי.
התשובה שלה לגבי טל הייתה לא. אני חשבתי שזה בגלל שהיא רגילה לחיים קשים במערכות יחסים. היא לא האמינה שיכול היה להיות פשוט. אולי היא פחדה.
זו לפחות הייתה התיאוריה שלי.
כי היא כן נמשכה אליו, היא פלטה את זה פעם ואני ובר הצקנו לה כל הלילה לגבי זה.
אבל לא היה לי מושג למה התשובה שלה הייתה לא.
״אולי היא לא חשבה על זה ברצינות מספיק.״
המשכתי את המחשבות שלי בקול. ובאמת האמנתי בזה.
אולי היא צריכה את הדחיפה הזו, שהוא יראה נוכחות כדי שהיא תתחיל להתייחס אליו ברצינות.
הוא היה חמוד. אולי הכי מתוק שאני מכירה. ויכולתי לראות אותם ביחד.
ואם לי לא הולך, אז לפחות אצליח לתקן את זה אצל מישהו אחר.

״אוקיי.״
״אוקיי?״
הוא צחק שוב.
״חומר למחשבה מפי דניאל.״
״תמסרי לדניאל שהבנתי אותה.״
״אני אמסור.״
״את נכנסת למים?״
״אני דיי עייפה, אולי אני עולה לחדר.״
״בטוחה?״
״כן, תהנו.״ חייכתי אליו כשהוא קם והתקדם אל הבריכה.

עברו רק שעתיים מאז ארוחת הבוקר, אבל זה הרגיש לי הרבה יותר. המחשבה על אורי הציקה לי. לא יכולתי להעביר דקה של שקט. ידעתי שאני חייבת לעשות את זה בהקדם האפשרי.
לא אהבתי את ההרגשה הזו שיש משהו שאני צריכה לעשות ועדיין לא עשיתי אותו.
אז לפני שנת הצהריים-המשך שנת הלילה שלי, בהתחשב בשעה, החלטתי שאדבר איתו ואסיים עם זה כבר.
הקול שלו עצר אותי שניה מלחייג את המספר.
״אני מפריע?״
״יש לך חיים ארוכים.״ הראיתי לו ששמו מופיע על הצג.
״אני שמח שאת מחפשת אותי.״
״כן.״ זה מה שיצא ממני. אידיוטית. תגידי לו שאתם צריכים לדבר.
״אז.. גיליתי שיש פה מגרש טניס, את אוהבת?״
״כן, דיי.״
אבל את עייפה. אבל את מסיימת את הקטע הזה שלכם. רק תבחרי הסבר כבר ותפסיקי לענות מוזר.
״כן? את משחקת?״
״שיחקתי לא מזמן-״
שתיקה.
״עם ההוא.״
״כן.״ צחקוק קטן נפלט לי.
״למען האמת, אורי, רציתי לדבר איתך.״
״אני רואה.״ הוא כיווץ את הגבות כמבין, אחרי ההתנהגות המוזרה שלי.
״פה?״
״אני דיי עייפה אז תכננתי לעלות לחדר.״
״אז בואי, אני אלווה אותך.״
הוא קם, התקדם כמה צעדים ועצר עד שהשתוויתי אליו.

״אז?״
חשבתי על איך להתחיל את זה, וכנראה שחשבתי יותר מידי זמן כי הוא העיר אותי מהמחשבות שלי, כשכבר עברנו מרחק מכובד מהדרך לחדר.
״אז-״
״הוא התקשר אלייך?״
״מי?״
״האקס.״ הוא חייך אליי. ״את נראית מבולבלת כאילו דיברת איתו.״
״אמ- לא. בערך. לא. אבל, זה קשור גם. אני חושבת.״
״את רוצה להפסיק את זה.״
״כן..״ הטון שלי לא היה החלטי. הוא היה מלא בהיסוס, ידעת שהוא יתקבע רק אחרי שהייתי רואה את ההבעה שלו.
״אוקיי.״
״אתה כועס עליי?״
״אני לא יכול לכעוס עלייך.״ הוא שוב חייך. ״זה מה שסיכמנו מההתחלה.״
״אז אנחנו באמת בסדר?״
״כן דני, אני מבטיח.״
״אוקיי.״
״ועכשיו תפסיקי להיות מוזרה?״
״זו בעיקר העייפות.״
״אז נדבר עוד שעתיים ותהיי בסדר?"
"נהפוך את זה לשלוש. ליתר ביטחון."
"אוקיי." הוא עצר כשפתחתי את דלת החדר. "אז אם בכל מקרה יבוא לך טניס.."
"אני צריכה קודם לישון לפני לקחת החלטות פזיזות כאלה."
"צודקת, מטורפת." הוא צחק עליי. "נדבר אחר כך."
"כן, נדבר כשאני אתעורר."
הוא חייך והלך משם.
וכשסגרתי את הדלת ונשענתי עליה, שחררתי נשימה שהייתה תקועה אצלי בחזה מהבוקר. לראשונה מזה חודש הרגשתי הקלה.

__________

"אז מה אנחנו עושים?"
"אני חושב שאנחנו יודעים מה אנחנו עושים." טל ענה לרועי, כאילו זו שיחה שהם קבעו לעשות מראש, לפני שנכנסנו לחדר שלהם.
טל התקדם לאחד מהתיקים שהיו מתחת למיטה, ואז הוציא ממנו בקבוק וודקה, מוסיף חיוך ענקי על פניו.
"מלך!", ו"איך?" נאמרו ביחד, ירין שמחה ובר מחכה לתשובה.
"מכיר חבר מהאזור, הקפיץ לנו מתנה."
"הוא הפך להיות המנהיג של החבורה הרגע." ירין התיישבה לצד טל, מתגרה ברועי.

"יתפסו אותנו." ארבעתם סובבו אליי את הראש.
זה לא שהייתי מבשרת רעות, או פסימית, או שלא היה לי מצב רוח.
היה לי מצב רוח. הוא פשוט לא התאים לשתות.
המחשבות שלי עזבו את אורי בשניה שנפרדתי ממנו לשלום בצהריים. אבל אז הן חזרו לאותו אחד שהיה לי בראש בחצי שנה האחרונה. ידעתי שזה לא חכם כי שום דבר טוב לא היה יכול לצאת מזה, אבל לא סבלתי את זה שהוא היה כל כך קרוב והרגיש כל כך מוכר אבל היה עליו שלט גדול של הכניסה אסורה.
והעברתי את כל השבועיים האחרונים בראש. את כל ההתחכמויות שלו, ורגעי הטיפשות שלו, וזה שהוא הגן עליי. ואז את השיחה הפשוטה ביותר, את זו שהסתדרנו בה וגרמה לי לראות את הכל באופטימיות כל כך גדולה.
אבל זו הייתה דרמה. דרמה מהסוג של הסרטים, דרמה שלא היה לנו חלקיק ממנה במשך כל החודשים שיצאנו.
והכרתי את עצמי מספיק טוב, ידעתי שאם אני אשתה, אז האפשרויות שלי ינועו בין שיכורה דיכאונית לבין שיכורה שעושה טעויות.

החזרתי להם מבט לא מורשם והם הסתובבו בחזרה.
"משחקי שתיה?" רועי הכריז.
"משחקי שתיה." בר המשועשעת ענתה.
"נבר!"
"לא, משהו אחר."
"קדימה, תציע." ירין חייכה אל טל, מאתגרת אותו.
"אמת או שקר." ולפני שמישהו שאל למה הוא התכוון בדיוק, הוא כבר ענה בעצמו, "אומרים משהו, אתם מנחשים אם זה אמת או שקר. מי שטועה שותה."
"אני בעד." בר אמרה רגע לפני שהיא נשכבה על המיטה.
"איפה יש כוסות?" ירין קמה ממקומה, מחפשת את האריזה של הכוסות החד פעמיות שהם בטח הצטיידו בה מראש.

"אז את קוראת לחבר שלך?"
"אנחנו לא חברים."
"הו, דני לא אוהבת הגדרות." רועי התגרה בי. "הפאק באדי שלך."
"לא מצחיק." פרעתי את שערי.
רועי קם ממקומו, מתקרב אליי, ומגיש לי את הבקבוק. "אני חושב שכולנו מסכימים שאת הראשונה שצריכה את זה."
"דני כבדה היום." בר הרימה את ידה כששכבה על המיטה, מנסה להבליט את עצמה כשאין לה את הכוח להתרומם.
"דני אומרת שנתחיל." חיקיתי אותם. לוקחת את הכוסות מירין ומוזגת מספיק בשביל כולנו, ושותה את הראשונה שלי מראש, מראה להם שאני איתם. הרגשתי את הצריבה בגרון, אבל לא נתתי לזה להיראות כלפי חוץ.
"הופה, דני התחילה."
זרקתי את ידיי באוויר כאילו הכל היה שטויות. "קדימה."
"תתחילי."
"קפצתי על כיתה ג'."
כולם ענו במהירות, קצת מעליבה, 'שקר', חוץ מטל שאמר 'אמת'.
"מה, היא דיי חכמה."
"אבל הגיל שלה לא מתאים לזה."
"טל, תודה רבה, אבל תשתה."
"אני מפסיד בכבוד." הוא הרים את כוסו באוויר ושתה את כולה.

"מי הבא בתור?" בר הסתכלה על כולם, מוכנה לנדב את עצמה אם לא תמצא תשובה, אבל רועי עקף אותי.
"הייתי במעצר יום שלם כשהייתי בן 15."
ירין צחקה, ואני הוצאתי את המחשבות שלי לקול, "אני לא אתפלא, אבל זה לא מתאים. ההורים שלך אוהבים אותך, הם לא היו נותנים לך להיות שם יום שלם."
"או שהם עשו את זה כדי ללמד אותי לקח?" פניו היו אדישות לגמרי.
"שקר! אתה מנסה לשכנע אותנו. שקר!"
הוא הסתכל על כולם מסביב. בר וירין הצטרפו אליי, וטל שוב תפקד כשונה מבנינו כשענה 'אמת'. הוא גרם לי לחשוש, הוא בטח יודע את התשובה.
"לרוויה בנות."
"מה?" בר הופתעה, "באמת? באמת באמת? תישבע."
"זה לא היה כזה מרגש כמו שאתם חושבים. פרצנו לבריכה ביישוב ותפסו אותנו. ההורים שלי היו בחו"ל, אז הורים של חבר שיחררו אותי, קצת מאוחר מידי, אבל הכרתי אנשים מדהימים."

"יש לי 7 כלבים." זה היה תורה של ירין. וכשעניתי אמת יחד עם טל, טעינו, כי אלה היו 8 כלבים.
בינתיים הייתי היחידה שהפסידה בכל הפעמים.
"כשהייתי קטנה גרמתי לזה שיזמינו לנו עובדת סוציאלית." כולנו ענינו 'אמת' לבר. לא כי הכרנו את הסיפור, כי זה היה נשמע משהו שהיה מתאים לה לעשות, במכוון או לא במכוון.
היא צחקה באכזבה כשאמרה לנו שצדקנו. היא אמרה שטויות בגן, משהו על זה שמתעללים בה בבית. הגננת לא לקחה סיכון. כבר מגיל קטן היא עשתה בעיות.
"פעם בלעתי מטבע של 5 שקלים." החיוך הערמומי של טל גרם לי להתבלבל. לא ידעתי אם הוא עושה אותו כדי שאחשוד בו או כדי להסיר מעליו את החשד. מה שכן ידעתי הוא שכבר התחלתי להרגיש את ההשפעה של הוודקה, וזה גרם לי לצחוק קצת מהמשפט של טל.
"אמת. אני מקווה, כי אני לא יודעת איך חשבת על זה אם זה לא קרה באמת."
"אני איתה." רועי הכריז.
"חמודים." הוא הגיש לנו 2 כוסות. "זה היה מטבע של 10 שקלים."
ירין צחקה ברקע, ובר קצת דאגה לגבי הדרך שבה זה קרה, אבל אני התמקדתי בשתייה שלי, שהרגישה פחות שורפת בגרון שלי עכשיו.
ידעתי שאסור לי לטעות מעכשיו, כי אני מגיעה לנקודת האל חזור.
אבל טעיתי עוד 3 פעמים לפני שהם החליטו להוציא אותי מהמשחק, למען בריאותי.

"דניאל?"
"מה?" הסתובבתי לאחור והסתחררתי קצת. "מה?" חזרתי אחרי שאיפסתי את הראיה שלי.
"מה את עושה?"
"מחפשת מאכל. אני רעבה."
"את צריכה עזרה?"
"אני מסתדרת." חיטטתי במטבחון שלהם, לא מוצאת שום דבר שבא לי כרגע.
"את בטוחה?" רועי דיבר איתי שוב.
"שקט, אתה עושה לי כאב ראש." מלמלתי אליו. "אין לכם פה כלום. אני הולכת."
"הו, הו," בר קמה אליי, מתעכבת לשנייה ואז מתקדמת יותר. "את לא הולכת ככה, את שיכורה מהתחת."
"תראי," קדתי קידה ושמרתי על איזון מושלם. "אני בסדר." גם הושטתי את היד קדימה וניסיתי לגעת באף שלי, אבל כשזה לא הצליח מחאתי כף אחת. "אני הולכת למצוא לנו משהו טעים. להתראות."
"אולי שמישהו ילווה אותה?"
ולא שמעתי אם מישהו ענה, כי טרקתי את הדלת אחריי. בטעות, כמובן.