פרק 26 – שחיית לילה

הנחתי את המזוודה שלי על המיטה הראשונה שראיתי. הראשונה שהייתה פנויה. בר נכנסה לחדר לפני, וכמובן חסמה את הכניסה עד שהבינה איזו מיטה הכי טובה, היא בחרה בזו שמול הטלוויזיה.
"אני נשבעת, אם מזרחי יכנס עוד ישיבה אחת, אני בורחת מפה."
"אין אלכוהול, שמעת?" צחקתי עם ירין, שהסבלנות שלה לגבי המשפט נעלמה כבר מלפני שעה וחצי.
"אין להבריח מבחוץ, לא מעניין אותי מי החברים שלכם שמחכים לכם מחוץ לש.ג, סגור?"
"סגור המפקד."
"הוא חופר." בר הצטרפה לשיחה.
"גם אסור לצאת מפה, שמעת?"
"קיבלתי."
"אבל המסיבה באמת יכולה להיות נחמדה."
"כן, יש גם סטנד אפ לפני." עניתי לבר.
"כן, זה נראה- ראשונה במקלחת." היא שינתה את הטון שלה והבהילה אותי ואת ירין. "לא מאמינה שכמעט שכחתי."
"אז כן, תשכחי מזה. לקחת את המיטה הטובה." ירין נשכבה על המיטה שלה.
"כאילו יהיה לנו זמן לצפות בטלוויזיה."
"אז תהיה לך בעיה אם נחליף מיטות?"
ובתגובה, בר הדליקה את הטלוויזיה.

__________

"אין אלכוהול?"
"נראה לך?" הושטתי לאורי את המשקה, "מזרחי עדיין צופה."
"ו… הנה. הוא הלך."
"בטח," לגמתי מהמשקה שלי, "כבר אחרי שמונה בערב, הוא צריך ללכת לישון."
אורי צחק, "הוא באמת זקן, נכון?"
"הוא נראה כמו האבא של כולנו."
"אני יכול לגנוב לך אותה לרגע?"
"לרגע?" אורי ניסה להתחכם עם דור, ואז כנראה נזכר שהוא תפס אותנו כבר פעמיים, כי הפנים שלו הרצינו והוא הרים את ידו כמחווה ל'כן'.
אבל דור כבר משך אותי משם. במהירות כזו שאפילו אם אורי היה מסרב, הייתי נלקחת משם.

"לא היית צריך לגרור אותי משם."
"לא גררתי אותך. ביקשתי רשות." אמר כשכבר היינו רחוקים יחסית, וכבר לא מוקפים במוזיקה הרועשת.
"ואם הוא לא היה מסכים?"
"אז הייתי גורר אותך."
"זו הדרך שלך להתנצל על הסופ"ש?" עקפתי אותו, מתקדמת ויוצאת מהמבנה, כשהוא אחריי.
"יש לי על מה להתנצל?" פלט גיחוך. "באתי כי יש שמועות שהחבורה שלך הבריחה אלכוהול. אני האחראי פה."
גלגלתי אליו עיניים. "לא, שום אלכוהול." הסתובבתי אליו. "אני יכולה לחזור או שיש לך עוד תירוץ טיפשי לדבר איתי?" זה יצא לי רע מידי?

"על מה אני צריך להתנצל?"
"על שניסית לנשק אותי?"
"אני לא ניסיתי לנשק אותך."
עצרתי את הצחוק המתוסכל שלי שאיים לפרוץ. "אוקיי, אז אני מצטערת שטעיתי."
"ההתנצלות התקבלה." הוא חייך אליי חצי חיוך, שגרם לי לרצות להעיף לו אותו מהפנים. חשבתי לסטור לו, אבל בחרתי בללכת משם.
"אתה לא מצחיק אותי."
הוא תפס את ידי, מונע ממני להמשיך ללכת. חשבתי שיגיע הזמן שאתרגל למגע שלו, שיגיע הזמן שהלב שלי לא יעצור ואז יהיה מהיר פי 3 בשניה שלאחר מכן.
"אתה מסתכל לי על השפתיים."
"אני לא." אמר אחרי כמה שניות ארוכות, כשהרים את מבטו אל עיניי.
"שתית?"
"לא."
"עישנת?" התקרבתי אליו יותר, מנסה להבחין בשינוי כלשהו בעיניו.
"לא!"
"אז מה עובר עליך?" הוא שתק שוב, מעביר את המבט בין השפתיים לעיניים שלי, ושוב, ושוב. ניסיתי להתרחק אבל הוא עדיין אחז בי.
"אני יכולה להיכנס? מתחיל להיות לי קר."
"לא משהו שאני לא יכול לתקן."

"שתית."
"קצת." הגדיל את חיוכו. "אני בחדר 113, לבד-"
ואז זה הגיע. סטרתי לו.
"לא התכוונתי לזה ככה," מופתע, עם יד על המקום הפגוע, המשיך, "אני לא צריך אותך בשביל זה, תאמיני לי שיש-"
הרחבת העיניים שלי גרמה לו לזנוח את המשך המשפט.
"חשבתי שנדבר קצת."
"יש לנו על מה לדבר?"
שתיקה.
"בוא, נלך לשטוף פנים לפני שמעיפים אותך מהתפקיד."

נכנסנו אל שירותי הבנים, כשאני מקבלת מבט מלוכלך ממישהו שלא מוכר לי, ושאני לא אראה יותר בחיים. פתחתי את הברז ונשענתי על הכיור, מחכה שהוא יתיז על עצמו קצת מים, וכשהוא לא עשה את זה, התקרבתי ועשיתי את זה בעצמי.
"למה אתה עושה את זה לעצמך?"
מילאתי את ידי בעוד מים והחזרתי אותה אל פניו, מנסה להימנע מכך שזה ירגיש כאילו אני מלטפת אותו.
"ממתי אתה שותה כל כך הרבה? אתה בכלל לא אוהב לשתות."
"לא שתיתי הרבה עכשיו."
"התכוונתי שאתה שותה בתדירות גבוהה." פניו לבשו הבעה של 'הו'.
"אני מניח. שהרבה דברים עוברים עליי עכשיו."
"אז? יש לך משפחה מדהימה, וחברים שאוהבים אותך," נשענתי על הכיור שוב, הוא נגרר קצת אליי. "ואני לא יודעת למה, כי לא מגיע לך בכלל, אבל יש לך גם אותי."
"אם היה לי אותך לא הייתי עושה את זה." הוא מלמל, כאילו לא התכוון שאשמע.
"אל תגרום לי להרגיש אשמה."
"את לא אשמה. ואני לא שותה הרבה. אני פשוט, לאחרונה, פשוט אוהב את ההרגשה של זה."
"זה מה שאלכוהוליסטים אומרים."
הוא התקרב עוד קצת, והסתכל שוב על שפתיי.
"זה הזמן לחזור. אתה הולך לישון." גררתי את שנינו מחוץ לשירותים. לפני שנעשה משהו שאני אתחרט עליו.

__________

״את יכולה להזיז את התחת שלך?"
"אני לא מאמינה שאני עושה את זה."
"מה?" רועי נעצר, "את זאת שהצעת את זה." הרים את ידיו באוויר, מתוסכל. נראה שזו התגובה שאני מוציאה ממנו הכי הרבה.
"בצחוק. הייתי במצב פגיע. היה לי נעים וחמים."
"ותכף יהיה לך קר וחווייתי." ירין הוסיפה מאחוריי, דוחפת אותי ואת בר יחד איתה.
התקדמנו חמשתנו, מנסים לשמור על השקט, כשהסיטואציה גורמת לנו לרצות לצחוק רק יותר. כשנתקלנו בשער, אחרי סריקה מהירה של רועי, הוא טיפס מעליו בקלילות, מסמן לנו לבוא אחריו.
טל היה זה שעבר את השער אחריו. מחכה לנו מהצד השני, מרסן את רועי שמרעיש יותר מידי. ירין מטפסת אחריו, ומהצד זה נראה קל, אבל העבר שלה בריקודים הוא זה שמטעה אותנו, כי ישר אחריה בר נתקעת על קצה השער, מפוחדת.
"בואי, אני תופס אותך."
הכרתי אותה מספיק טוב בשביל לדעת שהיא רוצה לכסות את פניה עכשיו, לקחת בחזרה כל החלטה שגרמה לה להגיע למצב הזה, אבל האחיזה שלה בשער הייתה כל כך חזקה, שלמרות החושך של השעה 1 בלילה, יכולתי לראות את פרקי אצבעותיה מלבינים.

"אני לא זזה מפה." היא נראתה מבועתת, והפנים שלה רק גרמו לי לצחוק יותר, ולספוג עוד תגובה של 'ששש' מירין וטל.
"פשוט תקפצי אליי, זה ממש לא גבוה. תראי, אני כמעט בגובה של-"
"רועי, שקט." היה הדבר היחיד שיכלה להוציא מפיה.
"אוקיי, אז נישאר ככה עד הבוקר."
"אני לא צריכה את הסרקזם שלך עכשיו."
"פשוט תעבירי את הרגל, כן- זו, יופי, הנה, תתכופפי טיפל'ה ואני תופס את הרגליים שלך."
"טיפל'ה?" טל סינן מאחוריו.
"זה לא הזמן." החזיר לו, מבלי לנתק את מבטו מבר.
"טוב, מעולה." הוא תפס בה לבסוף. "ממש ריקוד מושחת מצדינו." הרים את מבטו, עדיין לא מוריד אותה, כשידיו כרוכות סביב ירכיה והידיים שלה מייצבות אותה על הכתפיים שלו.
"טל," קראתי לו שכבר הייתי בצד שלהם, אבל יותר מידי גבוהה בשביל לקפוץ, "קצת עזרה."

"זה לא הוגן שירין בחוץ."
"כי קר לי. אני עם הרגליים בפנים."
"לכולנו קר." הוספתי.
"וכולנו בפנים." בר השלימה אותי.
טל העביר מבט בין כולנו, וכשזכה להנהון האישור, הוא התקרב אל ירין בכזאת מהירות שהיא לא הספיקה לברוח, ומשך אותה מהרגליים אל תוך המים.
"אתם אנשים רעים." היא רעדה, גורמת לי להתקרב ולחבק אותה. "קשה לכם כשלמישהו אחר שמח. אני לא עשיתי לכם שום דבר רע. בחיים."
"דיי, דיי, יריני," רועי התקרב אליה מהצד השני, כורך את ידיו סביבה גם הוא, "את יודעת שזה רק כי אני רוצה להיות קרוב יותר אלייך."

חצי שעה עברה, ואנחנו עדיין במים, שכבר לא הרגישו לי קרים כמו קודם, כשירין היא היחידה שנראה שעדיין קר לה.
"רכבות הרים?"
"כן." עניתי. "מה הבעיה?"
"את מפחדת מרכבות הרים?"
"כן."
"אבל את לא מפחדת מהגובה."
"בקטנה."
"זה מוזר." רועי צמצם את עיניו.
"מה מוזר בזה?" באמת. מה מוזר בזה. "אני מכירה הרבה שמפחדים מרכבות הרים."
"כן, נשים בהריון ואנשים עם בעיות לב."
"הצבעה, מי חושב שרועי מרושע ואנחנו לא צריכים לדבר איתו יותר?"
ירין הייתה הראשונה שהרימה את ידה, גבוה. "כבר עכשיו אם אפשר."
בר הרימה את ידה גם היא, ואז תשומת הלב הופנה אל טל. הרמתי אליו גבה, מזרזת אותו.
"סליחה אחי, הבנות תמיד צודקות."
"ברוז ביפור הו-"
"אתה לא רוצה להשלים את המשפט." הזהרתי את רועי.
"שיהיה," התרחק קצת, נשען על דופן הבריכה, "אני עושה את כל הצחוקים." הוא הסתכל אל הצד השני, כאילו נמנע מלדבר איתנו. "ואני הכי חכם פה."
"תתעלמו."
"וכשאני גורם לכם לריב אני רק מלכד אתכם יותר כשאתם משלימים."
"אתה מנסה לגרום לנו להודות לך על הסכסכנות שלך?" בר צחקה.
"אני לא צריך תודה, לא בעל פה. פשוט הייתי שמח אם הייתם מראים שאתם מעריכים אותי. רק קצת."

__________

״בוקר טוב.״ זיהיתי את הקול, ועניתי מבלי להסתובב ולוודא שזה הוא.
״האנגאובר?״
״את אוהבת להגזים.״ דור שם חביתה בצלחת שלו ועקף אותי.
״אז, נהנית פה?״
״לא אמרת שאנחנו לא יכולים להיות ידידים?״ התגריתי בו.
הוא השווה לחיוך שלי, ״כרגע אנחנו שני אנשים שלוקחים אוכל.״

״קמת מאוחר.״ הוא הוסיף לאחר שתיקה מצידי.
״גם אתה.״ היינו מבין האחרונים בחדר האוכל.
חזרנו לחדרים בשעה 3 אחרי השחייה הלילית.
זה הפך ל3 וחצי אחרי שהתקלחנו ואז ל4 עד שנרדמנו באמת.
החדר שלנו חשב לוותר על ארוחת הבוקר, אבל מצד רועי, זו לא הייתה בכלל אפשרות. כי הוא דפק על הדלת שלנו עד שירין העייפה פתחה אותה.
היא נתקלה בנאום על כמה שצריך לנצל את הימים שנשארו, ושלישון היא תוכל בבית.
אז בלית ברירה ובהתארגנות מהירה, היינו בין האחרונות בחדר האוכל. בר מתפקדת כמו זומבי ואני עם אותו המצב רוח מאז הלילה, כאילו לא ישנתי מאז.

״לילה מעניין?״ גם כשהוא ניסה להישמע נונשלנטי, הכוונה שלו הייתה ברורה.
״מאוד.״
״וואלה? גם אורן קם מאוחר?״
והפעם, אחרי מאה פעמים פחות או יותר, לא עלה בי הצורך לתקן אותו. זה גם לא עיצבן אותי. החיוך שלו כשהוא אמר את זה אפילו גרם לי לחייך קצת.
״מה?״ הוא צחק בתגובה אליי. ״אני לא מחטט או משהו, את יכולה לעשות מה שאת רוצה.״
״אז?״
״אני מעלים עין כמו שביקשת ממני.״
״הבקשה החדשה שלי היא שנפסיק לדבר עליו.״
שמתי לי בצלחת ירקות, והוא לקח את הכף ממני כשסיימתי, מתעכב על האצבעות שלי, כששנינו יודעים שיש עוד 4 כפות במרחק של סנטימטר ממנו. השיטה הכי טובה הייתה לא ליחס לזה חשיבות. את זה כבר למדתי.
״אני רק מנסה לעזור.״
״יש רשימה ארוכה של תיאורים שאני אחשוב עליהם כדי לתאר אותך.״ עקפתי אותו שוב, ״׳עוזר׳ לא נכנס לרשימה הזו.״
הוא הרים את ראשו, בולע צחוק ומתקרב אליי שוב. ״אז על מה כן נדבר?״
צמצמתי אליו את עיניי.
״נפסיק לדבר עליו. אז על מה את רוצה לדבר?״
״אני אשמח אם נפסיק בכלל.״
״אוקיי. אם זה מה שאת רוצה.״ הוא חייך כאילו הוא יודע משהו שאני לא יודעת.

התיישבתי במקום שבר שמרה לי. לא מרוכזת בשיחה שלהם.
הוא התיישב במרחק של שני שולחנות ממני.
הוא הסתכל עליי וחייך. לא בצורה גלויה, ולא בצורה שלא היה לי נעים ממנה.
הוא צחק ממשהו שחברים לשולחן כנראה סיפרו, כי כולם צחקו מסביבו, אבל הוא המשיך לחייך ולתפוס את מבטי כשהם כבר נחו מהצחוק.

וזה הרגיש לי כמו בהתחלה. כמו כשרק הכרנו.
ולפני שחזרתי לחשוב הגיוני ולהוציא את המחשבה הזו מראשי, נכנסה לי מחשבה אחרת.
אני לא יכולה להמשיך להיות עם אורי.
עברנו את הגבול.
הגבול הזה שזה רק כיף ובלי מחויבות. יכולתי לראות שהוא רצה יותר מזה, אבל הוא לא העז להגיד משהו.
היו לו הערות קטנות אבל הוא שינה נושא לאחר כל אחת מהן, כאילו התחרט שהן יצאו ממנו מלכתחילה.
ידעתי שזה לא הוגן כלפיו. להחזיק אותו במה שזה לא יהיה כשהרגשות שלי לדור, לא משנה כמה חזק ניסיתי, לא השתנו.
הבנתי שזה הזמן לעצור את זה, זה הזמן להגיד את ה׳דיי׳, לפני שזה יהיה מביך מידי.