פרק 25 – ידידים

עבר שבוע. שבוע שלם מאז אותו הסופ"ש.
וכבר הייתי בטוחה שמה שאמרתי חלחל בדור, כי לא ראיתי אותו כל השבוע. ובניגוד לשבוע שעבר, הוא גם לא חיפש אותי.
זה היה נראה שכאילו בלעה אותו האדמה. עברו שלושה ימים עד שראיתי אותו בפעם הראשונה מאז שהסעתי אותו חזרה לבית שלו באותו יום חמישי. הוא ראה אותי מרחוק ושינה כיוון. עברו עוד שלושה ימים עד אז, וביום השלישי הזה לא חשבתי עליו עד הצהריים.
פתטית.
אבל זה ירד. לאט לאט. ויכולתי לראות אופטימיות בדבר, אם הוא היה ממשיך להתנהג כמו כל אקס הגיוני ולהתחמק ממני.

״כן רון.״
״את בטוחה בטוחה?״
״רון, אני לא הולכת לטפס על האוורסט, רק להגיד שלום-״
״אבל הוא פה.״
נאנחתי. ״הוא יושב בצד השני בכלל.״ הערכתי את זה שהיא דואגת לי, באמת. אבל אני לא ילדה. כשאני אומרת שאני אסתדר, היא צריכה לסמוך עליי.
״ביי.״ החזירה לי כאישור. ״והמטאפורות שלך חננות.״
״תודה.״ חייכתי אליה מאחורי גבי. התקדמתי אל עבר הבר. אהבתי את המקום הזה בראשון. פעם יצאנו אליו הרבה יותר, אבל כמו כל דבר בחיים, גם זה מיצה את עצמו. אז התחלנו לחפש מקומות אחרים והסתובבנו בכל מקום חוץ מהפאב הזה. פיתחנו שנאה אל המקום. אבל כשלא הייתה ברירה, וכשהיה מאוחר מידי בכדי להיות ספונטניים, שוב הגענו אל המקום הזה. ואז נזכרנו למה אנחנו אוהבים אותו כל כך. בגלל שכולם יוצאים אל המקום הזה. אנשים שלא ראיתי המון זמן, חברים מבית הספר, אולי גם קצת מהגן, כולם היו יוצאים לפה. ואין לילה שאני אהיה פה ולא אפגוש בפנים מוכרות.
שניה לפני שתפסתי את החבורה שהייתה איתי עוד בשכבה, הרגשתי מגע על ידי.
לא עוד שיכור. בבקשה.
״דניאל.״
הקול הזה.
הכרחתי את עצמי לחייך חלושות. היד שלו גלשה אל סוף ידי והוא אחז בה, מעביר את האצבעות שלו על שלי.
לקחה לי שניה כדי לצאת מההלם, ולהזיז אותה משם במהירות.

״אני צריכה ללכת.״
אל החיוך המזויף, החלש, הפגיע הזה, הצטרפה יד שהתנועה שלה התאימה בדיוק למלמול שלי, מסמנת לאן אני כביכול צריכה ללכת.
״חכי שניה,״ הוא חייך אליי. אלוהים. דניאל! את לא נכנסת לזה. הוא בן זונה. את לא אמורה להיות מושפעת בכלל. תזכרי מה הבטחת לעצמך.
״לא, אני באמת צריכה ללכת.״ החיוך שלי נמחק. החיוך שלי לא מגיע לו.
״רק,״ הוא העלה את ידו אל המרפק שלי, ״רק, תשמעי את מה שיש לי להגיד.״
״דיי, זה לא באמת משנה,״ החיוך הציני השתלט עליי. ״זה לא שנחזור לדבר,״
הוא עיוות את פניו בכאב. ממש אוסקר.
״הכל בסדר, היה נחמד, ביי.״
״לא, דניאל,״ התפיסה שלו התחזקה. ״אני ממש רוצה שנדבר.״ אף פעם לא זכרתי אותו כוותרן. אבל כל כך טיפש? בשביל מה הוא מתעקש.
״הכל בסדר כאן?״

מה? הסתובבתי בהפתעה גמורה. אפילו לא שמתי לב שהוא היה פה הלילה. איפה הוא ישב בכלל?
שמעתי צחוק מהצד השני, אותו הגיחוך המתנשא שהיה לו תמיד.
״כן גיבור.״ הוא פלט שוב את הצחוק הזה. ״אנחנו מסתדרים.״
״לא שאלתי אותך.״ דור סינן אפילו מבלי להסתכל עליו. מבטו נלכד בשלי.
״גבר, אני חושב שאתה צריך ללכת.״
הפעם זה היה תורו של דור לחייך. ״ואני חושב שהיד שלך לא במקום שהיא צריכה להיות בו.״
היד שלו ירדה ממני, מזיזה אותי קצת הצידה. לא. ראיתי אותו במצב הזה יותר מידי פעמים. הוא הולך להרביץ לו.
״זיו, לא,״ נדחפתי שוב פנימה. מנסה ליצור מרווח.
״זיו?״ הסתובבתי אל דור, רואה אותו עם גבה מורמת, בוחן את מבטי, מוודא אם זה באמת ה-זיו.
״דיי, בבקשה, בואו נתפזר לפני-״
״אז שמעת עליי.״ זיו חייך, חיוך גדול יותר מאיי פעם, מוחא כפיים. שיכור בוודאות.
״מי זה? החבר החדש?״ הוא פנה אליי עכשיו, ״הריבאונד?״ הוא התגרה בו, ויכולתי לראות שזה משפיע עליו, בדרך שבה הלסת שלו התהדקה.

״אני תמיד מקיים את ההבטחות שלי.״ דור הסתכל עליו, לא מוריד את המבט למאית שניה.
״תמיד. ואת זוכרת מה הבטחתי לך?״ שאם הוא יפגוש אותו, הוא יגמור בבית חולים.
״דור, לא.״ הסתובבתי אחורה, מחפשת את רון בעיניים שלי, מחפשת את השולחן שבו ישבנו, מחפשת עזרה, מישהו שיפריד בין שניהם.
״אני אשמח לדעת מה הבטחת לפרח היפה פה.״ הוא העביר יד על קצה הפנים שלי, והמגע נקטע במהירות, כשדור דחף אותו ממני.
לקח לזיו זמן להתאושש, להבין מה קרה, ולפני שהוא יכל להגיע אל דור, נכנסתי שוב ביניהם, למרות היד של דור שניסתה להרחיק אותי מכל הסיפור.
״בבקשה,״
״תזוזי.״ הסתכלתי עליו, אבל זה כאילו שהוא ראה דרכי. ״דור,״ קירבתי יד אל הפנים שלו, וברגע שנגעתי בו, הוא העביר את תשומת הלב אליי.
״בבקשה.״

״אתה לא הולך לדבר איתה יותר.״ הוא הרים את היד שלו, ״אני לא רוצה לראות אותך מתקרב אליה.״
״אתה חושב שאתה מפחיד-״
״זה לא היה איום. זו הייתה הבטחה.״
הוא התרחק משם ולקח אותי איתו. המבט בעיניים שלו. אני לא חושבת שראיתי אותו אי פעם עצבני כל כך.

״יכולתי להסתדר.״ מלמלתי כשהוא הוציא אותי מהפאב, האוזניים שלי מתרגלות לשקט החדש.
הוא התהלך במהירות, נושף, מנסה להרגיע את עצמו.
״אין סיבה שתסתדרי לבד.״ הוא החזיר, עדיין מנסה להשתלט על הזעם.
״אוקיי, טוב, אז-״ דיברתי שוב עם היד למעלה, ״אני חוזרת.״ הורדתי אותה בעזרת יד שמאל, משאירה אותה צמוד לגופי הפעם.
״דן..״ נעצרתי במקומי. הייתי אמורה לומר תודה? מה עושים במצב כזה, כשאני עצבנית על האחד יותר מעל השני.
״ממ-?״
״רק, אני-״ בקושי יכולתי לשמוע אותו, ״אני צריך-, שיט, אכפת לך להישאר איתי קצת?״

הרמתי אליו גבה. ״אני צריך להירגע, ואני לא מצליח לבד.״
ניסיתי להיזכר מתי ראיתי אותו עצבני.
״אוקיי,״ לקחתי כמה צעדים אליו. אני מניחה שאני חייבת לו את זה, אני הסיבה להתמוטטות העצבים הזו שלו.
הלכתי כמה מטרים, מסתובבת ומסמנת לו לעקוב אחריי.
התיישבתי על המדרכה המלוכלכת. אני באמת הקרבתי בשבילו.
הוא התהלך מולי, עדיין במהירות, מחזיק את אפו, לוחץ חזק ועוצם עיניים.
שתקתי, חיכיתי שהוא יפתח את העיניים, וכשהוא עשה זאת, ביקשתי ממנו לשבת לידי.
״מה עוזר לך במצבים כאלה?״ ראיתי אותו משחק באצבעותיו. זה היה נראה שהוא מכאיב לעצמו אפילו.
"תספרי לי סיפור.״ הוא הסתכל על הידיים שלו.
״אוקיי, אז.. אממ..״ ניסיתי לחשוב על משהו, אבל התרכזתי רק בנשימות שלו. כאב לו.
״הפעם הזאת שיצאנו לשיט, המשפחה שלי.״ הסתכלתי על התגובה שלו, הוא עצם עיניים שוב, ראשו נשאר מורכן.
״זה היה בבר מצווה של אחי. שיט ליוון, כאילו כל המתנות והחגיגה באולם ובעוד אלפי מקומות לא הספיקו לו. אתה מכיר אותו. הוא התעקש.״ יכולתי לראות חצי חיוך שלו.
״אז הוא העביר שבוע בבית, מסתובב אחרי שרבנו על משהו מטופש, באמת שאני לא זוכרת. הסתובב והתלונן שגם אני מצטרפת לטיול, ושאני בטח אהרוס את הטיול. ואז כשיצאנו, כל הדרך דיברנו על מה נעשה בספינה, מה הוא שמע שיש שם, הוא תכנן כל כך הרבה דברים,״ הוא הרפה מהאצבעות שלו, ולא יכולתי שלא לחייך.
״המציא מיליון מתיחות שאנחנו צריכים לעשות על אנשים. לא ראיתי אותו מתלהב ככה משום דבר אף פעם. ואז, עשרים דקות אחרי שעלינו לספינה, הוא חטף מחלת ים. הוא העביר ארבעה ימים במיטה.״ הוא חייך.
״לא הפסקתי להתלונן להורים לידו, על למה הם צירפו אותו לטיול, כי זה היה ברור שהוא יהרוס אותו.״ צחקתי לנוכח הזיכרון של הפנים שלו, עמוק בתוך המיטה, מנסה להתעלם מהשירה שלי סביבו.
דור צחק. ״וזה הסיפור על הפעם שאחי הקיא עליי בזמן ששרתי.״
הוא צחק אפילו יותר. ״אמרתי לך שאת לא יודעת לשיר.״
״אבל עד כדי כך?״
״טוב, הוא לקח את זה רחוק.״ הוא חייך אליי, ויכולתי לראות שהנשימות שלו הסתדרו, והוא אפילו לא שם לב שהוא לא צריך לשאוף ולנשוף בקצב מסוים יותר.
בפעם הראשונה מזה המון זמן, השקט היה נעים.

״תודה שלא הרבצת לו.״
״הייתי צריך.״ הוא הרצין שוב.
״אבל לא עשית את זה, ואני מעריכה את זה.״ חייכתי אליו קלות, הוא שחרר את הכתפיים שלו מעט.
״צריך הרבה יותר גבריות בשביל לא ללכת מכות.״
״זה משהו שאומרים לחננות, דניאל.״
״אבל אתה לא חננה. אתה חזק, מכה אחת והוא היה למטה.״
״הוא פחד, אה?״ הוא חייך אליי את החיוך הרגיל שלו, האחד המטופש.
״ברור.״ צחקתי איתו.

״זה נחמד ככה, לא?״
״מה נחמד?״ הוא בחן את ההבעה שלי.
״אנחנו, ככה, ידידים.״
״זה בגלל ששתית. מחר את תחזרי לשנוא אותי.״
״אני לא חייבת. אנחנו לא חייבים. אנחנו מסתדרים.״
״דניאל, אנחנו לא נוכל להיות ידידים.״
״למה לא?״ לא יכולתי לקלוט את ההבעה שלו. אני צריכה להיעלב? להיפגע? למה הוא מתכוון-
הוא התקרב אליי, מנסה לנשק אותי. התרחקתי במהירות.
״לא, דור, מה אתה עושה?״ קמתי ממקומי, מסדרת את הבגדים, מנקה אותם קצת מהלכלוכים של המדרכה.
״אני-״
״אנחנו לא הולכים לחזור-״
״אני יודע שאנחנו לא חוזרים.״ הוא עצר אותי. אומר את זה בכזאת החלטיות. אז למה לנשק אותי?
״אני לא יודע.״ הוא הודה. הוא ענה לי על המחשבות? לא. אמרת את זה בקול דניאל. יופי, זה הזמן לאחורה פנה. תתרחקי ממנו עכשיו, לפני שתעשי משהו ששניכם תתחרטו עליו.
״ביי דור.״
״היא צריכה לשנוא אותך.״ יכולתי להישבע ששמעתי אותו אומר לעצמו, כשכבר הייתי רחוקה מספיק.

נזכרתי למה אני שונאת את הפאב הזה.