פרק 24

פרק 24
"ידעתי שהגעתי למקום הנכון!" בלונדינית עם קול צפצפני עמדה בפתח הדלת.
עיניי מתכווצות ואני משתדל להחניק גיחוך. היא נראתה כמו בליינית בגיל הטיפש-עשרה שהגיעה בטעות לבניין משרדים במקום למסיבה בשעה הלא נכונה.
"אני חושב שבכל זאת טעית"
"עוז!" היא צחקקה ושפתיה נצמדו אל שפתיי בנשיקה חטופה. זיעה קרה כיסתה את גופי תוך שניות. עוז. היא חושבת שזה אני.
"הא…" לא הצלחתי לבטא שום מילה. אחוז אימה. מבועת כאילו ראיתי בתולת ים או מישהו שהתעורר מהמתים.
הלב שלי הולם בחוזקה כאילו עוד שניה פורץ מהחזה. מה לעזאזל.
"מופתע?"
רוצה להיות מופתעת? לא קוראים לי עוז. לפיצול אישיות שלי כן. כנראה שהגעת בכל זאת למקום הלא נכון. חשבתי לעצמי בעגמומיות ותהיתי איך אני אוכל לצאת מהמצב המביך הזה בלי נזק.
בלעתי את הרוק וניסיתי להתעשת על עצמי. קדימה, מפגר, גערתי בעצמי. תדבר, תתנצל ותעיף את הזיון של עוז מליל אמש לכל הרוחות. "מה את עושה פה?"
"חשבתי נשב לאכול איפשהו" חיוך מזמין ומפתה נמרח על שפתייה המשוכות באדום.
"אני צריך ללכת לפגישה" הדפתי אותה ממני בעדינות. אבל לא נראה שהיא קלטה את הרמז בין השורות.
"אין בעיה." היא קרצה ובתנועה חדה העיפה את כל הקלסרים והתיישבה על השולחן, "אפשר לעשות את זה זריז" משכה אותי אליה, אצבעותיה פורמות בזריזות שלוש כפתורים מהחולצה לפני שאני מצליח לעכל את העניין ומתרחק צעד אחד אחורה.
"מה יש לך?" זרועותיה נכרכו סביב כתפיי. זה היה ניסיון נוסף ונואש שלה להתקרב אבל בשבילי זה היה כמו חבל שנכרך על צווארי ומתהדק. "אתמול היית כיפי" אמרה, "במיוחד במיטה." הדגישה בחיוך פלרטטני, "נראה לי שהחליפה הזאת עושה אותך כבד…אולי תוריד אותה כבר?"
"מצטער" אמרתי ושלפתי מהארנק שטר של מאתיים. זה אמור לכסות ולהשתיק את העניין. "קחי" הושטתי לה, "על המונית והטרחה."
החיוך יורד משפתייה. העלבון הצורב מתפשט על פנייה, "אני נראית לך זונה?"
"הא.." ניסיתי לקרוא את שמה מהשרשרת הנוצצת שנחה על צווארה. היא קלטה את העניין.
"שרונה" היא כעסה, ללא ספק, והייתה לה סיבה מוצדקת לכך. זוג העיניים שלה הביטו בי כמו שני כדורי אש.
"אתה תשלם על זה" קולה רעד מזעם והיא לבסוף יצאה בטריקת דלת.
אני לא מאמינה שאני בוהה בדלת, מקלפת את הלק – כמו שאני תמיד עושה במצב של לחץ – מקללת את הכלבה הבלונדינית שנכנסה למשרד של דניאל וחושבת על כל הדרכים המייסרות להכאיב לה.
אלוהים. ממתי הפכתי להיות כזאת? קנאית בצורה בלתי נשלטת? מהבחורות הלחוצות וההיסטריות מכל מבט שבחורה אקראית מעיפה על הגבר שלה?
ניסיתי להירגע. פשוט תנשמי. לשאוף עמוק ואז לנשוף ולשחרר באופן סדיר.
ואז היא יוצאת, אדומה כמו האודם האדום שעל שפתיה, עצבנית וכעוסה – בדיוק ההפך מאיך שנכנסה.
ואחרי דקה יוצא דניאל, בחליפת שלושת החלקים שתמיד מסודרת ומתקתקת – רק שהפעם עם כפתור אחד שנשאר פתוח.
כפתור אחד שמערער לי את המחשבה ומעורר את הדמיון לגבי מה שקרה שם בין ארבע קירות.
הוא מתקרב אליי וההרגשה המוכרת מחלחלת עמוק לתוכי. אותה הרגשה בכל פעם שהוא חולף לידי וגופי נדרך כמו קפיץ במטען חבלה.
"איה, בואי תלווי אותי למעלית" הוא אומר באותו טון ציווי שלו, "יש לי כמה שינויים בלוז" הוסיף וידעתי שזה הדרך שלו להשיג כמה שניות שלנו לבד בלי לעורר את הרמת הגבה מצד העובדים.
"מי זאת הייתה?"
"לא יודע" הוא אומר ביובש ומשהו בתוכי מתקומם. אני מרגישה שהוא משקר לי אם כי אני לא יכולה להוכיח זאת. "טעות" הוא ממשיך ואני תוהה עם עצמי לאן אני אמורה להמשיך מכאן.
האם להבליג? לתת לזה להפוך להיות הסדק הראשון בחומת האמון שלנו?
"וואלה" קולי נשמע מנוכר וחסר רגש. עיניי לא זזות מהכפתור הפתוח. אני משתדלת לא לתת לזה לצאת החוצה אבל אני מרגישה את זה קורה בכל מקרה. בשקט שנוצר בנינו, בנשימות הכבדות והעמוקות כאילו קשה ומעיק לשמור זה בבטן.
"איה" הוא מניח אצבע על שפתיי בדיוק כשרציתי לזרוק את הפצצה לאוויר ואז לוחץ את ידי בידיו השניה ומסתכל עמוק בעיני. לעזאזל עם הכוח הזה שלו עליי.
מבט אחד שלו, נגיעה חטופה, צעד אחד קרוב יותר ואני מאבדת את הכעס. שוכחת הכל. נותנת לרעידות הבלתי נשלטות לאחוז בי ולטלטל אותי.
"תהיי מוכנה עוד שעתיים" שפתיי נפשקות על שלו בתשוקה, הוא מוצץ את השפה התחתונה, פוגש בלשוני ומשחרר אצלי גניחה מסופקת לפני שהוא מתנתק ומשאיר אותי צמאה ורעבה לעוד.
"נתראה" אמר ודלתות המעלית נסגרו בצליל מתכתי.
"מותק!" אני שמחה לקבל שיחה מרעננת מעדן, "מה קורה?"
"יש לי חדשות רעות" הוא היה רציני להחריד. בחיים לא שמעתי אותו ככה, מדבר ישר ולעניין, קצר והחלטי – בלי שום נימה משעשעת ולהוטה מהתלהבות.
"אל תלחיץ אותי" אני מרגישה הנשימות שלי מתקצרות ואת גופי נכנס למצב של "תתכונני לגרוע מכל".
"תפסו את דנה" אמר בנשימה אחת כאילו שלף את הפלסטר במכה, "הילדה לא סתמה את הפה. יום אחד אפילו באה חצי מסטולה לבסיס וכנראה איזה שטינקר הלך עם זה לרס"ר ."
אני נאנחת. מצד אחד הוקל לי שזה לא עדן. מצד שני ידעתי כמה היא חשובה לו.
"איפה היא עכשיו?"
"מעוכבת לחקירה."
"ייתנו לה כלא" לא היה מקום לעידוד. זה היה ברור.
"זה בטוח" הסכים איתי באנחה כבדה, "והיא גם ככה במצב נפשי לא טוב…אני לא יודע איך היא תתמודד עם זה. היא מדאיגה אותי."
הדבר היחיד שרציתי להגיד זה שהיא הביאה את זה על עצמה. שהיא מטומטמת והוא היה יכול להיות מטומטם כמוה.
שסוף-סוף עדן הבין כמה הוא נגרר וכמה הוא בקלות היה יכול להגיע לאותו מצב. אבל לא רציתי לזרוע מלח על הפצעים. אז פשוט ניחמתי בצורה הכי פשוטה וכנה, "אני מצטערת מותק"
"בטוח ינסו להוציא ממנה מי עשה איתה. את חושבת שהיא תגיד משהו?"
"היא לא תגיד כלום" בזה הייתי בטוחה. דנה לא הייתה מלשינה על עדן בתמורה לשום עסקה בעולם.
"ואם יסתכלו לה בפלאפון? איה, כל השיחות שלנו בערך על זה."
"די, מותק, זה לא יקרה. יהיה בסדר!" ניסיתי להרגיע אותו. אבל האמת היא שהחשש הזה גם התגנב לראשי. קיוויתי שזה לא יהפוך למצב אמתי.
אחרי השיחה הלכתי להתרענן קצת בשירותים. הוספתי קצת סומק על הלחיים, פיזרתי וסידרתי את השיער והכנסתי את החולצה למכנס הג'ינס הגבוהה.
זה היה סך הכל אירוע קטן ומצומצם, לא משהו חגיגי ומפואר שדרש קוד לבוש אלגנטי יותר – אבל ידעתי שהנוכחות לצד דניאל הולך לגרום להרבה זוגות עיניים להביט בי בסקרנות.
אנשים יתחילו שוב לתהות וציפיתי כבר לכותרות הבאות בגב העיתון, שם ממקומם מדור הרכילות.
הפעם, בשונה מפעם שעברה, ידעתי להכין את עצמי נפשית. הייתי יותר בטוחה ונינוחה בעצמי אבל לא מספיק. עדיין קצת חסרת ביטחון וספקות, המון תהיות ושאלות לגבי האיש והעבר שלו.
Xרדי ללובי.X קיבלתי את הSMS .
אני נכנסת למעלית, עיניי נפגשות בחום כהה שמביט בי בהפתעה ואז בניכור. אני בולעת את רוקי. דין.
"היי" אני ממלמלת חלושות. הרגשתי שכל החמצן מתנדף בין ארבע קירות המעלית שנסגרו. היינו סך הכל שמונה קומות עד הלובי, שניות ספורות שהרגישו כמו נצח.
"מה את רוצה איה?" דין נוחר בבוז, המבט החטוף והמזלזל שהעיף לעברי גרם לי להרגיש רע יותר.
"שנדבר" קולי רעד.
"אין על מה" פסק.
"אני מצטערת." אני ממלמלת בכל זאת כי זה המעט שאני יכולה לעשות, "ואני יודעת שזה לא מספיק אבל-"
"-אבל את מעדיפה את דניאל. את הבן-אדם שיעשה לך הכל חוץ מטוב"
"איך אתה יודע?" אני מכווצת את פניי בכעס. נמאס לי לספוג את היחס הזה שלו לדניאל ולא להבין מאיפה זה מגיע. נמאס לי בעיקר מסודות. "מאיפה אתה כל-כך בטוח?"
"כי הוא היה החבר הכי טוב שלי לפני שהפך להיות אגואיסט מניאק. הוא מתוסבך, איה. את הולכת להיפגע. אבל היי, בחירה שלך, בהצלחה" הטון שלו היה מריר וציני. כל-כך שונה מדין שאני הכרתי וכל-כך שונה מכל האפשרויות שחשבתי שאני הולכת לשמוע.