פרק 24 – תתרחקי ממנו

"איך מביאים לטיפשים כאלה להנחות תוכנית?" נועם התלונן, לוקח עוד מקערת הפופקורן שהכנתי לעצמי.
"כסף-" מלמלתי בפה מלא אוכל.
"את רוצה להגיד לי שכשתתחתני עם מיליונר, הם יתנו גם לך להנחות-" המשפט שלו נעצר כי זרקתי עליו קצת מהפופקורן שלי.
"מצחיק, חשבת על זה הרבה?"
"אמא!", הוא צעק, "דניאל מלכלכת את הבית." הוספתי מכה בעזרת הרגל שלי. "ואני לא חושב שהיא זאת שמנקה!"
"גם אתה לא מנקה!" שמעתי את אמא שלי קוראת מהחדר שלה בקצה המסדרון.
"חה חה!"
"אני לא מאמין שהם אוהבים אותך יותר.." מלמל. נשמעו דפיקות על הדלת.
"אתה מופתע?" צחקתי בקול כשהוא כבר התקדם אל הדלת.
"דניאל!" הוא צעק אחרי מספר שניות. שיט. מה השעה? אורי הקדים? התקדמתי לכניסת הבית, מסתכלת על השעון בדרך. יש לו עוד שעה לפחות.
נועם עבר אותי, מחייך-קורץ אליי. אולי באמת אורי הקדים. אבל אני לא מוכנה, אפילו לא קצת.

"דור?"
"היי," הוא חייך, משאיר את החיוך למרות שהפנים שלי לא מרמזות על קצה חיוך גם. "אנחנו צריכים לדבר.."
"אני לא יכולה עכשיו." או אף פעם. אבל אני באמת צריכה להתארגן.
"למה לא?" הוא כיווץ את גבותיו, עדיין משאיר את החיוך.
"כי אני יוצאת, אני צריכה להתארגן." הייתי חסרת סבלנות. קיוויתי שאם אתחיל לסגור את הדלת, הוא יבין את הרמז.
"את מתרצת לי?"
"לא, אני לא צריכה תירוץ בשביל להגיד לך שאני לא רוצה לדבר." משהו בהבעה שלו השתנה.
"אבל אני ממש צריך לדבר איתך."
"אתה שיכור?" השעה רק 8 בערב. זה יהיה עצוב אם הוא שיכור. החיוך שלו רק הסגיר את התשובה.
"שתיתי כמה בירות אצל מאור.."
"ונהגת לפה ככה?"
"לא, מישהו הקפיץ אותי.. אני יכול להיכנס?"
"לא, דור."
"אני אדבר, את צריכה רק להקשיב."
"דיי-"
"בבקשה," הוא תפס את ידי, ונתתי לו להישאר שתי שניות שם, מרוב ההפתעה, לפני שלקחתי אותה חזרה אליי.
"אני באמת צריכה להתארגן."
"תתארגני, אני אדבר בזמן ש-"
השארתי את הדלת פתוחה והתחלתי ללכת, מסמנת לו שיכנס אחריי.

עליתי ישר לחדר, נמנעת ממבטו של נועם שיושב בסלון. הוא האחרון שיש לי כוח אליו עכשיו.
דור התיישב על המיטה בזמן שאני ניגשתי לארון, מוציאה לי את הסקיני השחור, ועוברת על האפשרויות שלי לחולצה.
הוצאתי אחת שאני אוהבת, מסתובבת ורואה שהוא בוהה בי.
"דבר." האצתי בו.
"את לא מחליפה בגדים קודם?" המבט שלו עדיין נשאר על הגוף שלי.
העברתי יד על המצח שלי, מכסה את העיניים. ידעתי שזו לא הייתה החלטה טובה להכניס אותו לפה. אני לא יודעת אם בכלל יש לו משהו להגיד לי.
"אני צוחק."
"אתה לא." נפלט לו גיחוך, כזה שמראה שצדקתי.

"למה אתה פה?" הנחתי את הבגדים על השולחן, ניגשת לשידת האיפור שלי. אני מסתכלת עליו ברפרוף דרך המראה, מבהירה לו היטב שאני עדיין כועסת עליו. לקחתי את האיילינר שלי והתחלתי למרוח פס דק. אני לא הולכת להתאפר יותר מידי. אף פעם לא אהבתי.
הוא שתק. עדיין מסתכל עליי. לא ידעתי אם זה בגלל שהוא שיכור, משהו שלא יצא לי לראות הרבה פעמים, או כי באמת יש לו משהו חשוב לומר לי.
סיימתי כבר להתאפר בעין אחת, עד שהוא התחיל לדבר.
"לאן את יוצאת?"
שתקתי, מתסכלת עליו לשנייה דרך המראה וחוזרת להתעסק באיפור שלי.
"עם מי את יוצאת?"
"זה ממש לא עניינך." הוא שתק. אני יכולה לראות על מה הוא חושב. אבל זה מטופש, באותה מידה יכולתי לצאת עם החברות, החברים. דניאל? למה את מצטדקת? אין לו זכות בכלל להביע דעה.
"את יוצאת איתו, נכון?" הוא חייך, אבל החיוך לא הגיע לעיניים שלו.
שתקתי, ועברו כמה שניות עד שהוא פלט גיחוך לחוץ.

"דור, למה אתה פה?" נשענתי על השולחן. מתלבטת שוב לגבי החולצה. בא לי בכלל ללבוש אותה?
"את יוצאת איתו?"
גלגלתי את עיניי. הוא קם מהמיטה, מתקרב אליי. תפסתי את הבגדים והתכוונתי להיכנס לשירותים, אבל הוא היה מהיר יותר.
"זהו? סיימת להתאפר?" הוא הניח יד אחת על המותן שלי, אבל לא הרגשתי צורך להוריד אותה. משהו במבט שלו השאיר אותי חסרת תזוזה.
בלעתי רוק בכבדות.
"סיימת להתאפר?" הוא הרחיק את הראש שלו ממני קצת, מנסה לקלוט את מבטי. מה? זו שאלה רצינית? למה?
כיווצתי את גבותיי, מוסיפה תנועה של 'ואם כן, אז?'
הוא התקדם לשידה שלי, עובר בין הדברים ובוחר את האודם הראשון שמצא שם, לא טורח לסדר את הדברים שהוא הפיל.
הוא התקרב אליי, יותר קרוב ממקודם, והגיש אותו אליי.
"מה?"
"שכחת אודם." הוא היה, עצבני? מה. פלאשבק לרגע שהייתי שיכורה, והתוודיתי מולו שלא שמתי אודם בדייט הראשון שלנו, כי קיוויתי שהוא ינשק אותי בסוף הערב. אני בטוחה שאני מסמיקה עכשיו, אבל אני לא יכולה אפילו להעביר יד על הלחי שלי, כי הוא צמוד אליי כל כך.

״דור..״ יכולתי להריח ממנו את האלכוהול. נצמדתי יותר ויותר לשולחן שמאחוריי כשיכולתי להרגיש אותי סנטימטרים ממני.
העיניים שלי נעצמו באופן אוטומטי. הרגשתי מגע עדין, אבל גם מחוספס איכשהו, על שפתיי.
״זה שלי.״ הוא העביר את האגודל שלו על השפה התחתונה שלי.
נתתי לאנחה קטנה לברוח מפי לפני שדחפתי אותו ממני.

״יש לך חצי דקה.״ שילבתי את ידיי.

הוא התקדם כמה צעדים אחורה, כשהפנים שלו עדיין אליי.
״אני מצטער.״ הוא מלמל בשקט, גורם לי לחשוב אם הוא התכוון שאני אשמע זאת.
״אני מצטער,״ חזר יותר בקול, ״על זה,״ העביר את ידיו בנינו, מדגים את מה שקרה מלפני מספר שניות.
״על שפגעתי בבחורה הזאת היום.״ וואו. הוא גרוע בהתנצלויות.
״על שחיבלתי ברומן הטיפשי-״ עצר את עצמו לנוכח המבט שלי, ״במה שהולך אצלך בחיים.״
״אני סולחת, אם תבטיח שתפסיק להתנהג ככה.״ הוא הנהן פעמיים בראשו.
״אני מצטער על זה שפגעתי בך.״
שתיקה.
הוא התקרב אליי שוב, מתכוון לקחת את ידי ומתחרט באמצע הדרך.
״אני כל כך מצטער על זה.״
שתיקה.
״אני רוצה שתדעי, לא, שיט- אני צריך שתדעי, שזה לא קשור אלייך. שפשוט מגיע לך יותר.״

״אתה יודע שהייתי יכולה להתמודד עם הכל.״ זזתי ממנו, משנה את נתיב ההליכה שלי שלא מוביל לשום מקום. ״הכל, חוץ מזה שאתה לא סומך עליי.״
״בחיים לא סמכתי על מישהו יותר-״
״אם כן, היית נפתח אליי.״
״זה שונה, דן, זה..״ אנחת ייאוש נפלטה ממנו.
״זה כבר לא משנה,״ יכולתי להתערב שזה היה החיוך הכי מכוער שיצא ממני בכל שנות קיומי, ״זה לא ישנה כלום.״
״אני יודע.״ הוא צחק לעצמו, מגרד את המצח שלו בתסכול.
״לא משנה לי מה תחשבי עליי. זה לא משנה לי אם תשנאי אותי. זה לא משנה לי אם לא תסתכלי עליי יותר. זה לא משנה לי אם תהפכי את השם שלי לקללה אצלך. אני אפילו לא צריך שתסלחי לי.״
הוא שתק לכמה שניות, מתרכז בעיניי.
״אני צריך שתדעי שאני הדפוק. תגידי שאני עם הבעיות מחויבות, תאשימי אותי שאני פוגע בכולם מבלי לשים לב.״ הוא דיבר הרבה, דיבר מהר. זו הייתה ההשפעה של הבירות בוודאות. ״אני צריך שתדעי שזו לא את. את הדבר הכי טוב-״ צלצול הפלאפון שלי קטע את המשפט שלו.

״הלו,״
״אני מוודא שלא שכחת אותי.״
״בדיוק מתארגנת לכבודך.״ המשפט נפלט ממני, גורם לדור לעוות את פניו, כאילו קיבל מכה בבטן.
התקדמתי לצד השני של החדר, מקווה שזה ירגיש קצת יותר פרטי.
״אני מקווה שאת לא מגזימה. האולם חשוך.״
״חשבתי שאנחנו הולכים לאכול קודם.״
״גם שם, את יכולה לשים שק וכולם עדיין יקנאו בי.״
לא יכולתי שלא לצחקק למחמאה הנדושה.
״אז מתי לצאת?״
״אממ,״ הסתובבתי, תופסת את מבטו של דור מרוכז בי. ״תן לי חצי שעה?״
חישבתי את הזמן שייקח לי להסיע אותו בחזרה אל המושב שלו.
״אולי קצת יותר. צריכה לפתור משהו קטן עם אחי, אני אסמס לך?״
״זה לא שאני אשב ואחכה ליד הפלאפון.״
״שנינו יודעים שזה בדיוק מה שתעשה.״
״צודקת, תמהרי.״
״ביי.״

"בוא. ניקח אותך הביתה."
"אני יכול לחכות לך פה."
"אתה רוצה משהו לשתות קודם? מים?" שאלתי אותו כשכבר ירדנו במדרגות, לוקחת את המפתחות של הרכב, שתלויים על הוו. מתעלמת מההערה הקודמת שלו.
"נועם, תגיד לאמא שלקחתי את הרכב שלה. אני אחזור עוד מעט."
הוא הנהן יחד עם קריצה.
"אתה צריך לבדוק את זה, נראה לי שיש לך בעיה בעין." הוצאתי בקבוק מהמקרר.
"עצבנית."
"אתה לא עוזר לזה."

"בוא."
הוא יצא מהדלת, סגר אותה אחריי.
"לא קר לך?" הוא היה עם חולצה קצרה, והיה לי קר רק מלהסתכל על העננים שמילאו את השמיים.
"אני אוהב את זה שאת דואגת לי."
"יודע מה? אני מקווה שקר לך."
הוא צחק אבל אני לא שיתפתי איתו פעולה. הייתי עצבנית? ברור. כבר עבדתי על עצמי ושכנעתי, וזה הצליח, והייתי אמורה לצאת עם אורי ושהראש שלי יהיה נקי מכל שאר השטויות. אבל הוא היה חייב להיכנס לשם שוב.
הייתי חסרת סבלנות וכעסתי עליו, אבל מצד שני לא יכולתי להשתיק את זה בתוכי, את ההקלה הזאת שהוא בא דווקא אליי כשהוא במצב הפגיע שלו.
אבל הייתי חייבת להשתיק אותה. אז התמקדתי בעצבים, ולא הפסקתי להזכיר לעצמי סיבות שראויות לזה.
פתחתי את נעילת הרכב, נכנסת למושב הנהג ומדליקה את המזגן במידיות.
הוא נכנס אחריי. הוא התיישב ושתק.
אם זאת הרבע שעה שמחכה לנו, אני אשתגע.
"זהו? נגמר הריגוש של האלכוהול? אתה חוזר להיות הגיוני?"
"אני הגיוני. תמיד."
צחקוק קטן נפלט ממני.
"במיוחד עכשיו."
הפעם החזקתי את הצחוק הציני בתוכי.
"צפויים לי עוד ביקורי פתע?"
"דן.."
נלחמתי בדחף לתקן אותו שיגיד את שמי המלא. הוא איבד את הזכות הזו ממזמן.
"מה?"
"אני רוצה לבקש ממך משהו." סליחה? היינו שם כבר.
"אני יודע שאין לי זכות לבקש את זה."
העברתי את מבטי אליו לחצי שניה. הלסת שלו הייתה חשוקה.
"נו."
"תתרחקי ממנו."
הסתובבתי אליו, ואז חזרתי לכביש. ואז עוד פעם אחת אליו, לנסות לגלות כל רמז של חיוך. אבל הוא לא היה קיים. הוא היה רציני.

שחררתי את יד ימין מההגה והתחלתי להכות אותו. הוא השמיע צלילי כאב, אבל התעלמתי מהם.
"אתה טיפש."
"אני יודע."
"ודביל."
"אני יודע."
"וכל כך, כל כך, אידיוט."
"אני יודע."

"אתה רוצה לחזור?"
ואז הוא עצר את הנשימה שלו לשניה, לפני שהוא התחיל לגמגם, כמו בכל פעם שהוא נתן לי הרגשה כאילו אני דוחקת אותו לפינה.
"זו שאלה פשוטה, דור."
"אני-"
"בדיוק. אז מאיפה הזכות להגיד לי להתרחק ממנו?"
"אמרתי שאין לי זכות-"
"אז גם אני אגיד 'אין לי זכות' וזה יפתור אותי ואני אוכל להגיד את המשפטים הכי מטומטמים שאני יכולה לחשוב עליהם?" רק כשסיימתי את המשפט שמתי לב כמה זמן לא נשמתי. הרגל שלי לחצה על הגז. בקצב הזה אני יכולה להגיע עוד 5 דקות אל הבית שלו.

"אני לא יוצא עם אף אחת אחרת."
"יופי לך."
"זה כי אני לא מפסיק לחשוב עלייך."
האטתי את הרכב, לכמעט עצירה. "אתה רוצה לרדת פה?"
"לא. אני אשמח אם תיקחי אותי הביתה." השכרות שוב התגלתה ממנו.
"מה אתה רוצה ממני?"
"אמרתי כבר מה אני רוצה."
"מה אתה רוצה ממני, במושגים שיחשבו נורמליים אצל אנשים תקינים?"
"כנראה שכלום." הוא צחק.
"אתה לא רוצה אותי. ואתה לא רוצה שאני אתראה עם אנשים אחרים. זה לא נשמע לך אגואיסטי?"
"זה מאוד אגואיסטי."
"אז-"
"אז רק אמרתי את מה שאני חושב." הוא סובב את הראש אל הכביש. "מחר אני לא אהיה מסוגל לומר את זה."

"אני צריכה שנפסיק עם זה."
"דן-"
"דניאל. אנחנו לא יכולים להמשיך לעשות את זה."
"דניאל."
"אני לא יכולה להמשיך לעשות את זה."
"אני הייתי חייב."
"אוקיי. ואחרי שסיימת לפרוק מבלי שום התחשבות בי," הקול שלי כמעט ונשבר הפעם, "תוכל להפסיק להתעלל בי?"
הוא פתח את הפה. יכולתי לראות את זה מזווית העין שלי. אבל הוא חישב מה הוא יוכל לומר שיהיה חכם מספיק. ותודה לאל, בפעם הראשונה היום, הוא שתק.
ראיתי את הפנייה שמובילה אל הבית שלו במרחק של דקה נסיעה. ועד שהגעתי אל הפנייה, הדקה הזו עברה בשקט מוחלט. שקט מעיק. הרגישו על האוויר.
עצרתי ליד הבית שלו, והוא ירד, מבלי לחלק מבטים מיותרים. "תודה." הוא אמר בשקט.
הנהנתי, נמנעת מלהסתכל עליו. ואז כשהדלת נסגרה, נסעתי משם.