פרק 23

פרק 23

ביום למחרת קמתי בלי שעון מעורר ובלי לצרוך את מנת הקופאין שלי. ולמרות כל זה – ועוד בנוסף לזה שהייתי עסוקה כל הלילה בלהתהפך מצד צד במיטה – הייתי ערנית.
לא הפסקתי לשחזר את המבט שלו – הרך והאפל באותה מידה, זה שמקלף שכבה אחר שכבה, מגיע לך ללב וממיס אותו כמו חמאה על מחבת רותח.
לא יכולתי לשכוח את השיחות העמוקות והשתיקות הנעימות, שדווקא בהן הרגשתי את האינטימיות ואת הקרבה.
והחיוך, זה שגורם לכל האיברים שלי לרצות לצאת אליו. זה שמזכיר לי כמה מסתתר מאחורי התדמית הרצינית שלו. כמה צללים יש בו.
הייתי כל כך הרבה זמן לבד שלא ידעתי איך זה להרגיש ביחד. ובכל זאת, הייתי יכולה לדמיין אותנו כמו כל אותם זוגות שהיו חולפים על פניי ברחוב.
המחשבה על כך העלתה בי חיוך והציפה אותי בחמימות. הדבר היחיד שהפך את הבוקר הזה לקשה יותר היה דווקא בחירת הבגדים.
רציתי להיראות סקסית ומושכת. לוהטת. כן, זה המילה. אבל לא מתאמצת מדיי ולא נועזת מדי, איפשהו בגבול הטעם הטוב והחינני.
ידעתי שדניאל הוא גבר שסביבו מלא נשים יפות בין אם ירצה או לא. ואני, לא משנה מה, ארגיש מאוימת.
תקראו לזה חוסר ביטחון אם תרצו אבל הרגשתי שאני צריכה להוכיח שאני ראויה לו. להוות לו גאווה. אף פעם לא לתת לו להיות שבע מתשוקה. שיהיה רעב לה. שיחשוק בי כל יום כל היום.
אז לבשתי את החצאית הגבוהה המחמיאה וחולצה בעלת גזרה שמבליטה את מה שצריך. הכל בשביל לראות את המבט שלו מטייל על גופי כמו רנטגן.
ובדרך למשרד התקשרתי לעדן, לפרוק קצת ולהתעניין מה שלום החבר כי טוב שלי.
"זונה ברת מזל. הייתי בטוח שתישארי בתולה לנצח"
"אוי, שתוק!"
"יאללה שייקח אותך כבר למיטה. את גם ככה צריכה ז-"
"עדן!" צווחתי ופניי התלהטו.
"בסדר, בסדר." הוא גיחך, "רק תבררי אם יש לו חברים גייז בשבילי שאני אוכל גם להרים"
"מקובל" השבתי, "מה עם האנרכיסט שהכרת?"
"לא יצא לנו להיפגש. מתחיל להימרח כל העסק"
"אתה תמיד פוגש את כל המוזרים"
"מעניינים" הוא תיקן אותי. והאמת, הייתי חייבת להסכים עם משהו מזה. היה משהו בכל ה"מוזריות" הזאת והשונה שייחד והפך את זה למעניין. לפעמיים אפילו קינאתי באנשים האלה. ב"מיוחד הזה" שהבדיל אותם מהעולם שנראה שבו כולם אותו הדבר.
"אז איפה היית בשישי?"
"עם דנה. הביאה חומר טוב" אמר, "לא הפסקתי לצחוק. הפעם אכלתי במבה כאילו זה היה מנת גורמה"
הגעתי למעלית ונעצרתי. שנאתי את העובדה שהוא מעשן הרבה יותר ממה שהוא אומר, כאילו משכנע את עצמו שזה רק עניין של "תקופה" ו"פעם ב.." כשלמעשה זה הרבה יותר מזה: יותר מפעם בשבוע למשך תקופה שמתארכת יותר מדיי.
אבל הוא תמיד ביטל את דבריי בהינף יד והבטיח ששבוע הבא זהו. הוא לא נגרר. הוא יעשה הפסקה.
"מבטיח לך, השבוע אני אירגע מזה. אני באמת מתחיל להגעיל קצת את עצמי"
ואז חוזר בו חזרה. כל שבוע מחדש. כי "זה לא כזה נורא. יש לזה השפעה כמו אלכוהול, אפילו פחות גרועה."
"שוב?"
"אל תהיי משביתת סטלות"
"אל תהיה דפוק" עקצתי.
"די, יא סחית, הכל טוב. אני יודע מה אני עושה." אמר ויכולתי לדמיין אותו מניף את היד בביטול, כאילו אני סתם פרנואידית שמדברת שטויות.
אז עזבתי את הנושא. בינתיים. ידעתי שבסופ"ש הבא שאני אפגוש אותו הוא יקבל את סטירת ה"אמא הנוזפת" שלי בתקווה שזה יכניס בו קצת היגיון.

כשכנסתי למשרד נטע שרקה לי כמו ערס מהמכונית, מה שלא התאים לתדמית הצפונבונית מרמת אביב וגרם לי לצחוק.
"מי את ומה עשית לאיה שאני מכירה!?" היא העיפה את המגזין בדרמטיות מעושה ופתחה לעברי זוג עיניים וחיוך גדול.
"תירגעי" אני מנסה לצנן את ההתלהבות ומציצה לעבר המשרד שלו. בחליפה שחורה ועניבה אדומה ודומיננטית, יושב מרוכז בצג המחשב. סקסי כתמיד.
היא קלטה את זה, כמובן.
"עושה לך טוב הבחור" פסקה.
"אני לא יודעת על מה את מדברת" הכחשתי.
"זה קצת מעליב את יודעת?" אמרה וראיתי את פניה קצת נופלות. לא מיהרתי לשתף אותה כי זה היה טרי מדי וכי לא רציתי שהעניינים יהפכו למוזרים כשכולנו עובדים יחד, במיוחד במקום כזה שהכל מתגלגל מפה לאוזן.
מצד שני היא הייתה חברה שלי. שיתוף זה היה בסיס חברות חובה שכזה.
"אבל בסדר, במלא אין לך יותר מדי זמן עד שהמגזינים-" היא נופפה בידיה במגזין שזרקה קודם לכן, "יפרסמו תמונות שלכם."
"מנסה לא לחשוב על הרגע הזה"
"תכיני את עצמך נפשית" הזהירה.
לקחתי נשימה עמוקה ושחררתי אותה לאט. אל תכנסי לפאניקה, אמרתי לעצמי והצצתי לעברו שוב.
מחשבותיי נקרעו בין התחושה הלא נעימה שהכל הולך להשתנות. הפרטיות שלנו, היחסים על זכוכית מגדלת וחשופה לביקורות מאנשים ברחוב. מאנונימיות לשלב שבו כולם מכירים אותך. ומה ההורים שלי יחשבו על זה?
שנאתי את זה.
אבל זאת העסקת חבילה. אני אוהבת את כל הצללים שלו, הבהירים והכהים, העדינים והעמוקים, החשופים והסודיים והתחכום נטול מאמץ.
אהבתי אותו למרות שלא ידעתי עליו הרבה ובטח שלא מספיק. אפילו במגזינים הכי צהובים לא יצא ממנו משהו פרטי. רק הדברים היבשים והשטחיים: בן יחיד לזוג הורים עמידים, במקור מחיפה עד שעברו לעיר הגדולה והצליחו לשווק סטרטאפ חדש שפתח להם את ההצלחה והאימפריה על שמם.
ידעתי שהדרך לגלות עליו יותר תהיה בזמן שהוא ירגיש בטוח ופתוח מספיק כי מעבר לזה שהיה אדם בעל קסם אדיר, משיכה מטורפת ומוח מבריק – הוא היה איש קשה.
כנראה שככה זה. כשאוהבים מישהו לומדים לחיות עם ההרגלים המגעילים והתכונות הרעות, השלדים שקבורים בארון והדברים המביכים בו.
מערכת יחסים טובה זה גם עניין של הקרבה. התפשרות. זה גובה ממך מחיר מסוים. ולא היה מחיר כמעט שלא הייתי מוכנה לשלם עבורו.

"היי, יש לך פגישה ש-"
הוא משך אותי אליו, סגר את הדלת והצמיד אותי.
"את עושה לי את זה בכוונה?" קולו המחוספס היה קצת צרוד, או לפחות ככה נראה לי כשהדם געש לי באוזניים. הקרבה שלו גרמה לחזה שלי להימתח והאלילה הפנימית שלי השתוללה בהתרגשות.
זיהיתי את המבט העז שרשף בתוך עיניו, את התשוקה הבוערת, את הרצון הגברי ואת המתח שנבנה.
"אני לא יודעת על מה אתה מדבר"
גופי היה נואש למגע שלו. בחיים לא הרגשתי את הצורך הזה בעוצמה הזאת. בחיים לא הייתי מגורה כך.
כמעט ורציתי לדרוש שהיד שלו תחליק על גבי, תעבור לאט, תלטף ותעצור במקומות הנכונים.
"החצאית הזאת…" הוא מתנשם לי באוזן בכבדות.
אהבתי את זה.
את שפתיו שנצמדו בעיקול אל הצוואר שלי, מנשקות בעדינות, מלקקות את העורק הפועם ומוצץ באיטיות בזמן שאני קודחת מהחום והלהט.
משתוקקת אליו, נכנעת, נותנת לגוף שלי להרפות ולשחרר ושלעזאזל יעשה בי מה שהוא רוצה. כל דבר. אני לא אוכל להתנגד. גם אם זה נחשב מהיר מדיי. גם אם אנחנו לא מכירים מספיק. לא היה לי אכפת מכלום.
"מה איתה?" היתממתי בטון פלרטטני. כמעט ולא זיהיתי את עצמי. ועדיין, אהבתי את ה"איה" החדשה. משודרגת יותר, בטוחה יותר ופתוחה יותר. אהבתי את מה שהוא הוציא ממני.
"הצלחת לתפוס את תשומת ליבי"
"יש לך פגישה" אני מתרחקת ומתנשפת, "הם מחכים לך"
"אני רוצה אותך. בחיים לא רציתי מישהי כמו שאני רוצה אותך."
אם רק היית יודעת כמה כל תא בגופי כמה אלייך…
אני מחייכת, פניי אדומות ובוערות מתשוקה "יש לך חרא טיימינג"
הוא חתם את שפתיי בנשיקה, סוערת ורטובה. הבטן שלי התהפכה. הלב שלי התכווץ והשתולל. ידו נשמטה אל הירך שלי ואחזה באחת מידי.
"בואי איתי היום לאירוע, משהו קטן, לא רשמי. זה בצהריים"
"אולי אחרי זה נעשה משהו?" ניסיתי להתחמק. עדיין רציתי להישאר בפרופיל נמוך, לנסות לקחת את הדברים לאט, לעכל כל דבר בזמנו.
"זה לא יהיה אפשרי." הוא הניד את ראשו, "תבואי." התעקש.
"אני אשקול את זה" הבטחתי בחיוך ויצאתי, לא לפני שסידרתי את השיער וניסיתי להיראות יותר מקצועית ופחות הרגע-התמזמזתי-עם-הבוס-שלי.

"היי" בחורה בלונדינית בשנות העשרים תפסה אותי לא מוכנה בדיוק כשיצאתי מהמשרד.
"היי" הבטתי בה, מכווצת את גבותיי. היא לא נראתה שייכת למקום. מצועצעת מדיי עם התיק הוורוד הזועק והמכנסיים הקצרים.
"איפה עוז יושב?"
"את בטח טועה בקומה. המקום הזה קצת מסובך"
"לא, לא" היא הנידה את ראשה ונראתה בטוחה בעצמה. "זה פה"
"מי את?"
"שרונה" אמרה, הביטה לשנייה בצג הפלאפון וחזרה להביט בי במין התנשאות זעירה.
"אוקיי, שרונה, אני לא יודעת מי זה עוז אבל-"
"הוא אמר לי שהוא יושב פה. בוודאות."
"כאן-" הצבעתי על הדלת, "יושב דניאל"
"הו, הוא מלמל משהו לגבי זה…" היא נראתה מהוהרת כאילו מנסה להיזכר במשהו, "אולי עוז זה שם המשפחה שלו? לא משנה." הניפה את ידה בביטול, "אני אבדוק"
"רגע, את לא קבעת פגישה" היא צחקקה והניפה את שערה לאחור, בלונדיני צבוע, "לא, מאמי, אני לא צריכה. הוא יודע מי אני. אז כאן הוא יושב?"
"הוא בדיוק הרגע צריך להיכנס לפגישה"
"אני אנסה לתפוס אותו" היא השיבה בקול הצפצפני שלה, "מכאן נכון?"
היא שאלה ולא חיכתה לשום תגובה ממני. פשוט נכנסה. מי זאת לעזאזל? תהיתי לעצמי