פרק 21 – עד שתביני שאת רוצה

מור סיפרה לנו היום בצהריים על הטיול/סיור שיתקיים מחר. לפני שהיא הספיקה להעמיד את בר במקום לא נעים, אני התנדבתי להישאר.
אני יצאתי לדבר כזה בפעם הקודמת כשבר נשארה. זה היה רק הוגן מצידי להתנדב להישאר.
העובדה שהייתה ישיבה חשובה על כל מה שעסקתי בו בחודש האחרון, מחר בבוקר, רק תמך בהתנדבות שלי.
אז סגרתי את זה לפני שהיא הפסיקה להוציא מילה על הבחירה שלה, והעברתי נושא.
היא המשיכה לדבר על דברים שמחכים לנו במשך השבועיים הקרובים, ואני הפסקתי לעקוב אחריה. ידעתי שאם זה יהיה דבר חשוב, היא תחזור עליו עוד 3 פעמים כבר מחר.

אז התפנינו לעבודות שלנו בחזרה, אני סוגרת עוד פרטים קטנים למצגת שלי למחר, ובר חזרה לשחק במחשב. מידי פעם הפרעתי לה וביקשתי ממנה עזרה, ובמקום להתלונן כמו שהיא עושה בדרך כלל, היא שתקה, עזרה, ואז עוד שאלה לעזרה נוספת. היא בטח הרגישה מחויבות כי ויתרתי על הטיול.
ואני רק יכולתי לחשוב על זה שחבל שהוא מחר, הייתי יכולה לסחוט עוד כמה ימים של בר נחמדה.

חצי מהבסיס היה ריק. הטיול היה ב6 בבוקר וכולם ניצלו את שעות השינה המוקדמות שניתנו להם.
ואני נשארתי במשרד לבד, מסיימת דברים שהייתי אמורה לעשות מחר. תכננתי לנצל את ה'בית הריק' שיהיה לי מחר, כשמור ובר בטיול, וללכת לישון ישר אחרי הישיבה בבוקר.
לא שמתי לב לשעה המאוחרת, עד ששמעתי את צלצול הטלפון שלי. הסתכלתי על שעון הקיר לפני שעניתי לשיחה. 22:30.
"ואם הייתי ישנה?"
"אמרת לי שאת לא הולכת לטיול-שטות הזה. אין לך רשות לישון."
"רשות."
"כן, רשות."
"שאני אשאל את הבייביסיטר שלי?"
"זה תלוי."
"תלוי במה?" גיחכתי.
ואז הדלת נפתחה. "הבהלת אותי. אידיוט."
אורי רק המשיך לצחוק.
"ראיתי את האור במשרד ולא הייתי בטוח אם זו את."
"היית דופק."
"וככה לא היית נבהלת." הוא לקח את הכיסא שהיה לידי והתיישב עליו.
"תלוי במה?" השלמתי את המשך השיחה שלנו לפני שהוא התפרץ למשרד.
"אם היא נראית טוב, כמובן."
פתחתי את הקלסר השני שהבאתי איתי.
"ברור."
"איך זה ברור שהיא נראית טוב?"
"לא, ברור שזה ה'תלוי' שלך."
"את יודעת שאני לא שטחי."
"אני חושבת. אני לא יודעת."
"מה גורם לך לא לדעת את זה?"
"אורי, אתה מסבך אותי."
הוא צחק.
"חשבתי שאת יותר חכמה כשנפגשנו."
הרמתי גבה אחת אליו. כאילו הוא זה שעושה לי טובה שאנחנו בכלל מדברים.
"אה, שכחתי להגיד תודה שהסכמת לי להיות ידידה שלך."
"את לא צריכה להגיד לי תודה." הוא המשיך במשחק השחצן שלו.
"פשוט תודיעי לי כשאת רוצה לעבור לשלב הבא."
לא עניתי לו, רק נתתי לו את המבט.
ידעתי שלמרות שהוא חייך וצחק, הוא היה רציני לגמרי.
"אני לא לוחץ." הוא נשען לאחור, עם הידיים תומכות בעורפו. "אני יודע שאמרת שאת לא רוצה."
החזרתי את ראשי לעבודה.
"אני אחכה עד שתביני שאת כן רוצה."
והוא שם לב לחיוך שלי, כי הוא המשיך עם הנושא.
"מה, אני צחקתי, את כן חכמה כמו שחשבתי, ואנחנו מסתדרים. ואני בחור נאה בסך הכל."
"נכון.." מלמלתי כשניגשתי לפלאפון שלי, אחרי ששמעתי אותו מצלצל.
דור.
השתקתי את השיחה וחזרתי למקומי.
"את מסננת."
"כן."
"אותי לא סיננת."
"הייתי קרובה לסנן."
"את משקרת."
"לא תדע לעולם."
"מהמר על זה שאת משקרת." הוא קם מהמקום. עובר על הארונות ומחטט בדברים מבלי שום מטרה.
הפלאפון הפסיק לזהור. דור התייאש וירד מהקו.
לא הייתי עצבנית עליו. למרות שהגיע לו. הפעם האחרונה שדיברנו הייתה כשבאתי אליו, ניסיתי לעזור לו, והוא נפנף אותי.
'נפנף' זו מילה נחמדה לצורה שבה הוא התנהג.
לא היה אכפת לי אם הוא מתקשר בקשר לעבודה, או אפילו להתנצל. אני לא רוצה לדבר איתו.
רציתי להוציא אותו מהחיים שלי.

"מה זה?" אורי הוציא אותי מהמחשבות שלי.
"פרס הצטיינות שקיבלנו."
"יפה."
"זה לא יפה."
"הפרס מכוער, יפה על ההצטיינות."
"תודה." מלמלתי כשראשי היה שקוע בקלסרים שוב. "הרווחנו אותה בכבוד."
"אני בטוח."
"מה זו הציניות הזו?"
"אולי המפקד רוצה שתהיי ידידה שלו."
"אנחנו כבר ידידים."
"וואלה?"
"בטח, הוא בא למשרד שלי בלילה וכל זה."
"וואלה."
"כן, מצחיק שלא נפגשתם."
"מצחיק זה לא."
"טוב, במקום לדבר שטויות, תעשה לי טובה."
"כל דבר." התעלמתי מהחיוך הכפול משמעויות שלו.
"הקלסר הכחול, השני," הצבעתי לארון, וכשהוא נגע בנכון המשכתי, "כן, זה. אליי, תודה."
"עוד משהו?"
"אני אשמח לתה."
הוא קד בפניי, ואז הלך לצד השני של המשרד, לכיוון הקומקום.
"אני לא מאמינה שקדת קידה."
"פה לשירותך." הציץ מעבר לכתפו כשבדק אם יש מספיק מים.
"אני הולך למלא מים. עוד דרך שלא ניצלת אותי בה לפני שאני הולך?"
"לא לבינתיים. תודה." חייכתי אליו, והוא צחק ויצא מהמשרד.
העברתי את הראש למסמך במחשב, מוודאת שכל הנתונים מהקלסר שאורי הביא לי מוזנים טוב.
הפלאפון שלי צלצל שוב, הפעם זה היה צליל הודעה.
'אפשר לדבר?'
לא.
סגרתי את המסך מבלי להגיב על ההודעה.
'אני מצטער על אתמול.'

"והוו, על מה העצבים?" אורי נכנס שוב למשרד ברגע שחבטתי את הפלאפון על השולחן.
"3 כפיות סוכר." בחרתי שלא לענות לו על ההערה הקודמת.
המבט שלו לא היה מופתע, או נגעל, ושום הערת 'תשמרי על הבריאות שלך' לא הגיעה. הוא קיבל את זה וזה היה מרענן.
"אתה יכול לבוא ולהרים לי את הרגליים על הכיסא השני?" ניסיתי לראות עד כמה רחוק הוא יוכל להיות נחמד אליי. ושם זה הפסיק.
"אוקיי, אוקיי. הלכת קצת יותר מידי. קצת."
"חשבתי שתעשה כל דבר."
"אמרתי את זה." הניח את כוס התה המוכנה שלי מלפניי.
"ושיקרת."

״אני לא משקר. אני אף פעם לא משקר.״
״אני יכולה לראות את זה.״
״מה זאת אומרת?״ צחק כתגובה לחצי החיוך שלי.
״שאתה ישיר מידי.״ אמרתי בנונשלנטיות כשהוא עקף את השולחן.
״אני לא רואה את זה כמשהו רע.״
״גם אני לא. לפעמים.״ המשכתי להימנע מלהסתכל עליו, לדעת עד כמה קרוב הוא הפעם.
״לפעמים? מתי כן?״ לא יכולתי להתחמק ממנו יותר. סיימתי עם הקלסר הזה והייתי צריכה את האחד הנוסף שנח לו בתוך הארון.
סגרתי את הקלסר בזהירות, קמה ממקומי ומתחמקת מהיד שלו, שהייתה מונחת קרוב אליי. קרוב מידי.
״עכשיו,״ הפניתי את ראשי אליו כשאני מוציאה את הקלסר מהארון. חזרתי אל כיסאי, אבל לפני שהספקתי להתיישב הוא נעמד, תופס את מה שיש לי ביד ומושך אותו ללא כל התנגדות שלי.
״זה רע?״ הוא התקרב, מעביר לשון על השפתיים שלו, ואז מעביר את עיניו על השפתיים שלי.
מצד שני, למה שאני אתנגד? הוא נחמד. טוב, קצת חצוף, אבל בעיקר בגלל הוא ישיר. וזה שהוא ישיר באמת חייב להיות רע? ככה אני אדע מה הוא באמת חושב. אם אני באמת מוצאת חן בעיניו. כשמשהו יקרה אני אדע, הוא יראה את זה, ולא אצטרך להיות מופתעת, לא כמו מההוא.
לא הייתי צריכה לענות כדי שהוא יבין שהתשובה לשאלה שלו היא ׳לא׳, אז רכנתי קדימה, והוא עשה את השאר.
השפתיים שלנו התחברו, והידיים שלו כרוכות סביב גופי, מושכות אותי אליו אפילו יותר.

ואז הדלת נפתחה.
״מה זה צריך להיות?״ הקול שלו הקפיץ אותי.
אורי התנתק ממני, וכשהסתכלתי עליו יכולתי לראות שהוא דיי רגוע יחסית לסיטואציה.
היד שלו עדיין הייתה מונחת על המותן שלי. דור לא הספיק לסיים את המבט שלו ולהבהיר שהוא שם לב, ואורי הוריד אותה במהירות כזו שזה הרגיש כאילו היא לא הייתה שם לעולם.
״מצטער..״ הוא לא ידע מה להגיד. ולמען האמת, גם אני.
״אתם מודעים לחוק השילוב הראוי?״
״כן אחי- כן. זו לגמרי אשמתי.״
״אני מציע שתיפרדו עכשיו ותלכו לישון.״ הוא העביר את המבט אליי בפעם הראשונה, למשהו כמו מאית שניה. מלא בכעס.
״כן. לילה טוב דור..״ אורי ממלמל כשדור יצא מהמשרד.

״עד כמה זה היה נורא?״ הוא חיכה אזור בטוח של חמש שניות לפני שדיבר.
״אל תחמיר עם עצמך.. אתה יחסית בסדר..״ ניסיתי שלא לצחוק מהבדיחה של עצמי.
״אני מעולה, אל תשקרי לעצמך.״ חייך אליי. ״לפחות לא יהיה משעמם לנו בריתוק.״ הוא ניסה להתקרב אליי שוב והתרחקתי.
״הוא לא ישפוט אותנו.״ הכנסתי את כל הקלסרים בחזרה לארון. זה מספיק עבודה להיום.
״כן, אני אלך לדבר איתו.״
״לא!״ ככה באמת נקבל ריתוק, ״אני אדבר איתו.״
״את בטוחה? שיחה מגבר לגבר תועיל..״
״אני יכולה לבכות.״
״ניצחת.״ צוחק, הוא יצא מהמשרד שלי, מחכה שאני אנעל לפני שאיחל לי לילה טוב.
״לילה טוב.״ חייכתי אליו, שום נשיקה או חיבוק, מחליקה יד על זרועו כשהוא הולך לכיוון המגורים שלו.

לפני שידעתי הרגליים שלי לקחו אותי אליו. מה אפשר כבר להגיד? מה זה משנה דניאל. הוא זרק אותך. הוא לא רצה אותך. אז הוא לא מקנא. אולי זה עניין של גברים ושייכות. זה יעבור לו. רק תבהירי את העניינים. עצרתי במקומי. מה זה להבהיר עניינים? מה תגידי? הסתובבתי לכיוון המגורים שלי. ואז כעבור שניה שוב הסתובבתי לכיוונו. סרקתי את המקום, בודקת שאף אחד לא שם לב לריקוד שעשיתי.
״דניאל,״ גלעד חייך אליי כשהוא נועל את המשרד שלו. ״מה את עושה פה בשעה כזאת?״
״בקשר לישיבה של 8 בבוקר. חייבת לסגור את זה.״
״המשכורת שלך קטנה מידי בשביל כל ההשקעה שלך.״ חייך אליי.
״תגיד את זה לרמטכ״ל!״ צחקתי.
״טוב, תתני לעצמך קצת מנוחה, כן? לילה טוב.״
״לילה טוב.״ החזרתי. סידרתי את הנשימה לפני שדפקתי על דלת המשרד שלו, רואה שרוב האורות בבניין כבויים, חוץ משניים רחוקים בסוף המסדרון.

״פתוח.״ הקול שלו היה קצר ונוקשה.
פתחתי את הדלת, מספיק בשביל לחשוף חצי מגופי. ״אפשר להיכנס?״
הוא הנהן ואז החזיר את תשומת ליבו למחשב.
סגרתי את הדלת אחריי. עומדת, משלבת את כפות הידיים שלי.
"רק רציתי להגיד שאני מצטערת-״ הוא זרק אותך. הוא לא מקנא. הוא לא רוצה אותך. ״על מה שראית.״ השלמתי.
הוא הרים את מבטו אליי בדרמטיות. ״זה היה חסר אחריות. וזה לא מתאים למסגרת הזו דניאל.״
רק הדרך שבה הוא אמר את השם שלי עצבנה אותי. ״רציתי לדעת אם אתה הולך לשפוט אותנו על זה.״ הגעתי לעניין.
פשוט תגיד שלא ונגמור עם כל העניין המביך הזה. זה ברור שהוא סתם מאיים. לעשות עם זה משהו יהיה הדבר הכי צבוע שהוא יכול לעשות, בהתחשב בעובדה שחודש לפני עשינו דברים הרבה יותר גרועים באותו המקום.
״אני עדיין לא יודע.״ מה?
״מה?״
״יש לנו מערכת של חוקים, מצופה ממני לאכוף אותם. אני לא יכול לתת לך פריווילגיות-״
״לאכוף?״ קטעתי אותו. ״תתחיל מלציית להם.״
״דניאל,״ נתן לי מבט מזהיר.
״לא.״ התעצבנתי עוד יותר. ״אני לא יודעת מה בדיוק עובר עליך אבל תפסיק עם זה.״
״דניאל, את מצפה ממני לעבור-״
״לעבור בשתיקה? על מה? על מה שעשית רק לפני חודש?״
״רק חודש.״ הוא חזר על המילים שלי. אז עכשיו הוא מאשים אותי שעברתי הלאה. מעולה.

״אתה יודע מה? אני לא הייתי עצבנית, ואני הייתי בוגרת. ואתה זה שזרקת אותי. אתה-אותי. וזה בסדר וזה מובן ובגלל זה אני לא יכולה להתעצבן. אבל אתה לא יכול לקנא. אתה לא יכול להגיד לי שום דבר על זה. אין לך שום זכות לשום דבר שקשור בי יותר.״
הוא הרפה מכתפיו. כאילו משהו ממה שאמרתי חלחל בו.
״אני מצטערת שראית את זה, ואני מבטיחה שזה לא יקרה יותר לידך,״ הנשימות שלי עדיין היו קצרות. ״כדי לא להעמיד אותך במצב לא נעים, המפקד.״ אמרתי בטון מלא זלזול.
״ואני אעריך מאוד אם לא תעשה כלום לגבי זה.״ הוא עדיין שתק.

״למה באת למשרד שלי?״
״זה כבר לא רלוונטי.״ הוא חזר למחשב שלו.
״כמובן.״ וסגרתי את הדלת אחריי.