פרק 20

בבוקר התעוררתי כאילו פיל יושב לי על הלב, דין ודניאל, למשל.
כל הדרך לעבודה הרגשתי אותם רודפים אחריי כמו צל. כשנכנסתי לבניין הזכוכית – ניסיתי לא לבלוט בכל דרך אפשרית.
בחרתי ללבוש בגדים סולידיים, זרמתי עם ההמון ונדחקתי במעלית לפינה הכי רחוקה שיש – הכל בשביל לא להיתקל במקרה בדין, בזוג העיניים המאוכזבות והאצבע הדמיונית המאשימה שהצביעה עליי.
מדניאל, לפחות, היה לי סוג של נחת היום.
זכרתי שהלוז שלו היה עמוס בפגישות מחוץ למשרד למשך כל היום וזה הקל עליי. או לפחות ככה חשבתי.
הלסת שלי כמעט נשמטה מהמקום כשנכנסתי למשרד, "נטע? מה קרה?"
בדרך כלל בשעות האלה נטע לא נמצאת במשרד.
אם יש סיכוי והיא הגיעה בזמן – אז קרוב לוודאי זה נס או שהיא עסוקה בלשתות את הקפה שלה ולחסל מלאי מגזינים חדש על האופנה העדכנית והרכילות השבועית.
אבל בשום מצב לא תראו אותה מפזזת מצד לצד במשרד, פותחת קלסרים ויוצאת משלוותה בשמונה בבוקר.
"צריך לבטל את כל הפגישות היום!" היא כמעט צועקת את זה, "איפה לעזאזל הספר טלפונים הארור הזה?!"
"למה?"
היא נושפת אנחה עצבנית וקצרת רוח, "כי דניאל קם על רגל שמאל היום"
"את רצינית?"
"אני נראית לך צוחקת?"
לא. את נראית כמו התמוטטות עצבים מתקרבת. ואני לא רחוקה מלהגיע לאותו מצב.
"שיט" אני פולטת כשאני מבינה את משמעות הנסתרת של העניין. הוא יהיה פה כל היום. איזה חרא.
הידיעה הזאת גורמת לי לאבד את הצבע מהפרצוף. לא ידעתי איך להתמודד מולו. לא ידעתי איך להתמודד עם עצמי: הכל היה כל כך מבלבל והייתי צריכה זמן להתאושש…מה שבבירור לא היה לי.
"את מתכוונת לעזור? צריך להתקשר ולהודיע גם לכל הכתבים שלא יבואו"
"כן" אני ממלמלת בחרש ומתפללת שהאדמה תבלע אותי. ללא ספק, למרפי תמיד יש דרכים לצחוק עליי.

שעתיים אחרי המשרד חזר לשלוותו…חוץ מהשלווה שלי.
"בבקשה תכנסי את ותיקחי את הדוח"
"מותק," נטע מרימה את העיניים מהמגזין שהייתה שקועה בו, "אני עברתי עד לא מזמן התמוטטות עצבים"
"את פשוט דרמה קווין, זה לא תירוץ"
"טוב, אז התקשרתי לאביגדור החופר. את חייבת לי על זה גם ככה"
שיט. 1-0 לה.
"אז אני אהיה חייבת לך כפול" אני משיבה, כמעט מתחננת.
היא מצביעה לי אצבע משולשת בלי להעתיק את עיניה מהמגזין, ואני מגלגלת עיניים ונאנחת. זה פשוט אבוד.
אז בלתי ברירה אני נכנסת למשרד לא לפני שאני משננת לעצמי בעצבנות ש"אין לי ממה להתרגש. זה כולה דניאל." ונלחמת בפיתוי לפזר את השיער ולבדוק את האיפור – כי זה לא משנה. לא אכפת לי מה הוא יחשוב.
זה כמובן שקר.
כמה שניסיתי להכחיש או לפחות לגמד את ההשפעה שלו עליי – זה היה בלתי אפשרי. הוא היה מושך בצורה שצריכה להיות בלתי חוקית.
וכן, לעזאזל, בנוכחות שלו הייתי מודעת לאלף ואחת דברים. רציתי שיאהב את מה שהוא רואה. רציתי להיות מושלמת עבורו, בדיוק כמו שהוא מושלם עבורי.
"אני באה רק בשביל לקחת דוח" אני ממלמלת, מתקדמת לעבר הספרייה ומרגישה את הבחילה עולה לי במעלה הגרון. זיכרונות מליל אמש מתגנבות לזיכרוני ואני די בטוחה שהלב שלי הולם חזק יותר.
"זה בסדר"
אני מרגישה את עיניו נעוצות בי. אומנם לא באותה בוטות שהייתה ליל אמש אבל מספיק בשביל שהביישנות תתקוף אותי במפתיע.
"תפסיק" אני פוקדת עליו.
פניי מתלהטות והסומק כמעט וחודר לשכבה החיצונית. אבל אני עדיין מנסה להראות חזות אדישה, להעמיד פנים שאני לא מסוחררת מהמתח המיני.
הוא מחייך חצי חיוך. לא מהחיוך המתגרה והזומם של אני-רוצה-אותך-איתי-במיטה, אלא יותר אבירי ומשועשע. "מה?" הוא מיתמם ולרגע זה נראה לי חמוד ושובה.
ברגע הבא אני מזכירה לעצמי שזה בדיוק הרגעים שגורמים לי ליפול ברשת שלו. שניה של חוסר שליטה והחוטים יהיו בידיים שלו. תשמרי על פאסון, אני גוערת בעצמי.
"להסתכל עליי"
"מצטער." הוא אומר ונראה מודאג – אבל לא ברור ממה, "יש משהו בנוסף שמפריע לך? את נראית…עצבנית"
זו שאלה פשוטה אבל מערערת ומעצבנת רק מעצם העובדה שזה מגיע מפיו. מה אני אמורה לענות?
כן, מפריע לי שאתה מחכה לי בלילה מתחת לבית מפריע לי. ועוד רשימה ארוכה של דברים שמפריעים ומעצבנים אותי.
אבל לא התחשק לי לעלות את הנושא הזה. לא רק שזה יעלה את כל מה שנאבקתי להסתיר מתחת לשטיח ולהתכחש לקיומו – אלא גם שידעתי שזה ייגרר למקומות שאצטרך להסביר את עצמי על דברים שאני עדיין לא יודעת מהם בשבילי.
לבסוף אני מחליטה לענות בתשובה לא ממש מתאימה אבל היחידה שנראית לי בטוחה.
"כן, עבדנו קשה על הלוז השבוע שתספיק לעשות הכל בזמן הקצר ביותר. ואתה החלטת בדקה התשעים לבטל הכל."
"זה לא צריך להפריע לך." איש-העסקים חזר בטון ענייני ורציני. הבעת פניו חתומה וקולו נטול כל רגש – שונה לגמרי מהתדמית של הילד הרע שמופיע לי בלילות, "זה העבודה שלך וזה מה שאת נדרשת לעשות. אני מבין שזה מעצבן אבל זה צורכי המערכת"
"אני לא אתנהל לפי המצב רוח שלך"
"את כן. אני הבוס שלך."
"אז מפריע לי שהבוס שלי מחכה לי מתחת לבית לזיון לילה" אני אומרת והופכת את המצב על פיו.
"את מוכנה להנמיך את הקול שלך?" מצחו מזדעף ושפתיו הופכות לקו דק
"הו, זה מביך אותך? תתאר לעצמך כמה זה מביך אותי!" אני מקדירה פנים, פוגשת את עיניו לשנייה ואז מסיטה אותן לצידו האחר של החדר .
ואז באותו מהירות שפניו הפכו לנוקשים, הם התרככו. כל קמט, כל הבעה, כל תו בפניו.
"אני מצטער" הוא מבטא את מילותיו בנוקשות, אבל הטון שלו רחוק מלהיות מכני. הוא מתכוון לזה. השאלה למה בדיוק.
"על מה?"
"על אתמול, על מה שזה גורם לך להרגיש… על הכל." הוא מהסס, ולרגע נראה לי, כאילו הוא שוקל להגיד משהו שהוא לא התכוון להגיד, "זה לא הייתי אני" הוא נושך את השפה התחתונה כאילו הוא מנסה לרסן את עצמו ולשמור על איפוק.
אני מגחכת בבוז למשמע התשובה הילדותית הזאת, "אז מי זה היה? דני דין שהתחפש אלייך?"
הוא נראה אבוד בניסיון להסביר את עצמו, נואש אחר תשובה לגיטימית וכל הסבר אחר שיצדיק אותו. אבל שנינו ידענו שלא קיים אחד כזה.
"אתה תמיד מצטער, אומר שזה לא יקרה שוב וש-"
"איה, לעזאזל, אני יודע!" הוא מרים את קולו, קוטע אותי בחדות ונראה כמו מישהו שמאבד את עשתונותיו. זה לא הפחיד אותי, אם כי זה בהחלט היה צריך להיות. זה רק גרם לי לצעוק חזק יותר.
"אז תתחיל לעמוד במילה שלך!"
"יש עליי הרבה לחץ כרגע…דברים שאת לא יודעת"
"זה לא תירוץ"
הוא מתנשף בתסכול, מרכין את ראשו. כשהוא מרים את מבטו אלי לבסוף, עיניו מצטלבות בעיניי במבט הכי חודר ועוצמתי שהכרתי. כאילו עיניו היו שני כדורי אש של תשוקה בוערת.
"את יודעת מה, אני לא מצטער. לפחות לא מצטער על הכוונה."
אני לא בטוחה למה הוא מתכוון אבל הנשימה שלי נעתקת מהחזה. הראש שלי מסתחרר מאלף ואחת כיוונים שהוא יכול לקחת את הדברים שלו – אבל בעיקר מהפחד ומהכמיהה שהוא יגיד את מה שאני חושבת שהוא רוצה להגיד.
"אני מצטער על דבר אחד – על הדרך המוזרה שאני עושה את הדברים. אני יודע שזה מבלבל אותך, מטעה, יוצר לי רושם נוראי." הוא מתקרב, צעד אחר צעד עד שאני מרגישה את הבל נשימתו על שערי.
"אבל אני לא מצטער על הכוונה." ידו על סנטרו והוא מסיט אותו כדי להביט בעיני.
"דניאל…" הקול שלי בקושי נשמע. הגרון שלי חנוק אני זזה ממנו בעדינות.
"לא, איה" הוא נושם שוב, הפעם קרוב יותר לצווארי והעור שעל זרועותיי מתחיל לסמור, "אני לא מצטער על זה שאני אוהב להסתכל עלייך"
זה היה יכול להישמע כמו איזה קלישאה מאולצת אבל לא כשזה נשמע מפיו של דניאל.
זה היה כנה ואמיתי. כזה הוא היה. תמיד יגיד את האמת הכנה – גם כשהיא פוגעת וגם אם יש דברים שעדיף שלא ייאמרו. זה, ללא ספק, התכונה הכי טובה ובו זמנית הכי גרועה שלו.
כרגע, הכנות הזאת הצליחה להמיס אותי.
"ואני לא מצטער שאני רוצה אותך מאותו יום שנפגשנו לראשונה, מחפש איך להתקרב אלייך בכל דרך אפשרית"
זה באמת קורה? אני תוהה לעצמי, ואז בלי לשים לב מהרהרת ושואלת את השאלה בקול.
"כן" דניאל לוחש, "אני, את…זה קורה"
אני מריחה את העור שלו ואומרת את שמו, מבלי שאדע אם אני מוחה או נכנעת. הראש שלי מתרוקן מהכל ואני מרגישה אבודה מעט.
הוא כל-כך שונה מליל אמש.
כאילו היצר החייתי והפראי שלו התפרץ החוצה ללא שליטה. חוצפן, נועז, אובססיבי, רוכשני… אדם שונה לגמרי.
וכאן עכשיו – זה אותו דניאל רק זה שאומר את המילים הנכונות בכוונה לגרום לקרקע שלך לרועד מתחתייך.
המגע העדין אבל הבטוח, העיניים שמלאות תשוקה, השפתיים שמחכות לטעום.
ואז זה קורה. באמת קורה. גם אם זה נדמה שנצח עבר, גם אם זה הבלתי אפשרי או המובן מאליו – שפתיו מתחככות בשפתי העליונה, נפגשים ברכות, נצמדים ונפשקים.
ואנחנו דביקים במשהו שאני לא יודעת איך לקרוא לו… אבל אי אפשר להתכחש לו.