פרק 2

-ליאת-

אני מגיעה לפארק בדיוק בזמן כשכולם מכינים את עצמם לריצה, לבושה בטייץ שחור, גופייה אדומה ונעלי ספורט. אין ספק שאני נראית טוב בבגדים האלה. אייל יאהב את זה. הוא מעולם לא ראה אותי על אזרחי.

אני מחפשת אותו בעיניי אבל לא קולטת אותו מיד, ורק כשאני מתקדמת, אני רואה אותו יושב על הספסל ושורך שרוכים. "בוקר טוב", אני נעמדת מולו. הוא מרים אלי את מבטו ומחייך את החיוך המתוק שלו. לפלרטט איתו הפך להיות תחביב, אני נהנית מהפלירטוטים העדינים שלו ומחכה לראות מתי הוא יעשה צעד נוסף. עד עכשיו הוא לא העז. טוב, הוא נשוי, אני יודעת. אני לא מתכוונת למשהו פיזי, אלא רק רוצה לדעת אם הוא נמשך אלי, לסחוט ממנו תגובות ולהוציא אותו מהביישנות שלו. אני רואה איך הוא מסתכל עלי, בא לי לנער אותו קצת!
במהלך היום אנחנו עושים ריצה מסביב לפארק במסלול מוכן, ואני דואגת להיות בטווח ראייה של אייל, נותנת לו על מה להסכל ומוודא שהוא יודע שזה מופע בשבילו.
אנחנו רצים כל כך הרבה ואני לא ממש בכושר. בסוף היום אני נזרקת על הדשא בפארק, עוצמת עיניים ומתנשפת, מרגישה את השרירים ברגליים כואבים. זה עומד להתנקם בי מחר, והכאני מנסה להרשים? גבר נשוי? מה נהיה ממני…
"תראו תראו מי פה. לא ידעתי שאת ב5+1 השבוע", אני פוקחת את עיניי ובקושי מצליחה לראות משהו כשהשמש בדיוק מעליי, מסנוורת אותי כך שאני רואה רק דמות שחורה. עומרי נשכב לידי על הדשא ונושק לי על הלחי. "התגעגעתי אליך", הוא אומר ומוחץ אותי בחיבוק אל גופו הגדול. "מה אתה עושה פה?"
"ליעד מהיחידה שלי עושה אתכם גם את האימון אז הצטרפתי אליו היום", אני מתרוממת לישיבה והוא מתיישב יחד איתי, "תשמעי, היום בערב יש יום הולדת לחבר טוב שלי באיזה מועדון, את באה איתי?", למרות שאני יודעת שאצטער על זה בבוקר כשלא אצליח להתעורר, אני מסכימה. "יופי. אני אוסף אותך ב-22:00", הוא נושק לי הפעם על השפתיים והולך.
אני מנסה לא לסרב לבילויים, ובתקופה האחרונה עומרי הפך להיות הבילוי הקבוע שלי. הוא בן אדם מצחיק וחברותי לעולם, יודע לבלות, סקס טוב עם גוף של אליל. אף אחד מאיתנו לא מעוניין בקשר מחייב ורציני וזו הסיבה שהסידור הזה עובד עבור שנינו. החבר'ה בעבודה יודעים שמשהו קורה בינינו אבל אף אחד לא שואל שאלות ואני לא מנדברת מידע.
***
אני עומדת מול הארון ומנסה להחליט מה ללבוש. מוציאה שמלת מיני אדומה צמודה עם כתפיות רחבות וזורקת אותה על המיטה, מוציאה עוד שמלת שיפון שחורה עד הברכיים עם כתפיות דקות וגב חשוף וזורקת גם אותה על המיטה. בסופו של דבר אני מחליטה ללכת על השמלה השחורה, נועלת נעלי עקב שחורות, מתאפרת מעט ומרגישה מיליון דולר.
בשעה 22:00 עומרי מגיע ומחכה לי באוטו. כשאני יורדת למטה, הוא יוצא מהרכב ומסתכל עלי בתאווה, בוחן אותי בגסות מלמעלה עד למטה, "את משגעת!" הוא אומר בהתלהבות ואנחנו נכנסים לרכב.
אנחנו מגיעים למועדון ומיד נכנסים פנימה. המקום לא כל כך גדול, מצד ימין לכניסה נמצאים השירותים, ממולינו יש מסדרון קצר שנפתח לרחבה. מאחורי הרחבה בצד השני עומד בר לאורך כל הקיר, ומעל הבר יושב הדי. ג'יי בעמדה. אנחנו עוברים את הרחבה ורק לאחר מכן אני רואה את איזורי הישיבה שבצדדים. אנחנו ניגשים לאיזור ישיבה תחום עם ספות בצורת האות ר', כשבאמצע שולחן נמוך עם כמה בקבוקי אלכוהול מכל הסוגים. עומרי אומר שלום לכל מי שנמצא שם, שאת חלקם אני מזהה מהיחידה שלו ואת חלקם האחר אני לא מזהה.
אנחנו מתיישבים בינהם ואני בקושי שומעת משהו ממה שנאמר. "קחי" עומרי מושיט לי צ'ייסר של ג'ין, המשקה האהוב עלי, "לחייך", הוא מכריז ואנחנו שותים את הצ'ייסר.
אחרי שאני שותה כמה כוסות, אני מושכת את עומרי איתי לרחבה, והוא נצמד עם החזה שלו לגבי ואוחז בי במותניי, "את סקסית בטירוף" הוא לוחש לי לאוזן. הוא גם כבר שיכור כמוני, ואנחנו יודעים להנות כשאנחנו שיכורים. אני נצמדת אליו חזק יותר ומעבירה את הישבן שלי על הג'ינס שלו וכבר מרגישה את הזין שלו מתקשה בתוך המכנסיים. אני אוהבת את התחושה הזו, אני מודה, ורק לרגע אחד, אני נותנת לעצמי להסחף עם המוסיקה, עוצמת את העיניים ורוקדת צמוד לעומרי כשזרועותיו כרוכות סביבי. האלכוהול מתפשט היטב בגופי וגורם לראשי להיות כבד, ורק לרגע אחד קטן אני מרגישה את אייל אוחז בי. אני מרגישה את המשיכה אליו בכל איבר בגופי. "בואי נזוז", קולו של עומרי מחזיר אותי למציאות.
המונית נעצרת מתחת לבניין שלי. "עומרי, מאמי, הראש מתפוצץ לי. אני חושבת שאני אלך לישון", הוא מבין את הרמז, נושק לשפתיי נשיקה עדינה ואני יורדת מהמונית והוא ממשיך לביתו. הלילה אני רוצה להיות לבד.

-אייל-

"כולם לשולחן", לימור צועקת לעברינו ואנחנו מתיישבים לאכול. הערב היא החליטה להזמין את אחותה, תמי ובעלה האידיוט הזה. לא סבלתי אותו אף פעם. הוא מתנשא ותמיד חושב שהוא טוב יותר מאחרים, שהוא יודע הכל. יש לו פרצוף מרגיז.
"אייל לא איתנו" הוא אומר בקול וחושב שהוא הכי מצחיק בשולחן. בסוף אני אכניס לו אגרוף.
כולם צוחקים ומשוחחים סביב השולחן ואני לא מקשיב למילה. הראש שלי נודד ואני חושב על כל האימון היום בבוקר בפארק, חושב על ליאת. הופתעתי לראות שעומרי נישק אותה. לא ידעתי שהם ביחד. אני לא מבין עדיין למה, אבל אני מרגיש חוסר נוחות בכל הגוף כשאני נזכר בה מנשקת אותו בחזרה.

סוף סוף הארוחה המייגעת הזו הסתיימה, תמי ואפי עוזבים, ואני עוזר ללימור לסדר את המטבח והסלון.
אני שם לב שלימור בוחנת כל תנועה שלי. אני מסתכל עליה חזרה ומנסה להבין מה היא רוצה. "מה עובר עליך?" בסוף היא שואלת. "כלום, מה עובר עליי?"
"היית שקט כל הארוחה"
"היה נדמה שאפי דווקא פלפל יופי את האוירה, למה הייתי צריך לדבר?"
"אייל זה לא יפה. אני לא מבינה מה יש לך ממנו"
"אין לי כלום ממנו, זה בדיוק העניין", אני מנסה לסיים את השיחה הזו לפני שהיא תתחיל להרצות לי על כמה הוא איש נפלא ושוחר שלום.
אנחנו מסיימים את הניקיונות ומתיישבים בסלון מול הטלויזיה, כשאליה יושבת בינינו. פעם היינו עושים את זה כל הזמן, פשוט יושבים יחד וצופים בטלויזיה. מאז התאונה הכל השתנה.
אני מסתכל על אליה ורואה שהיא נרדמה בישיבה, ואני בוחן את פניה הקטנות והיפות. כמה היא דומה ללימור. אני מרים את עיניי ומסתכל על לימור שבוהה במסך הטלויזיה. היא תעשה הכל כדי לא להביט בי. היא כבר לא מביטה בי, היא כבר לא מסתכלת לכיווני.
אני מעביר את אליה למיטה וחוזר לסלון. לימור נמצאת בדיוק באותה פוזה. אני כל כך רוצה לדבר איתה אבל חושש לפתוח שיחה על זה. אני לא רוצה לצער אותה ולהעלות זכרונות קשים אבל גם לא יכול לסבול את המצב בינינו, זה מעיק עלי יום ולילה ואין לי מפלט. אני חייב לדבר איתה. אני עושה מעשה ומכבה את הטלויזיה.
"לימור, אנחנו חייבים לדבר" אני אומר לפני שהיא מספיקה לשאול שאלות.
"הכל בסדר?"
"כן. בעצם לא. לא הכל בסדר. אנחנו כבר לא מתקשרים יותר. השיחות היחידות שלנו הן על אליה או הבית וקשה לי עם זה. יש לי מועקה כבדה שאני לא מצליח להסיר מעליי. אני מסתכל עלייך ואת אפילו לא מזיזה את המבט שלך לכיווני". זהו, זרקתי את זה כמו כדור, אמרתי את מה שהיה לי לומר, הוצאתי את זה ממני בלי להתלבט.
היא מסתכלת עלי בלי שום הבעה, כאילו מה שאמרתי עכשיו לא השפיע עליה בכלל. אני לא מצליח להבין מה קורה פה, היא עד כדי כך התנתקה ממני? עד כדי כך זה לא מזיז לה?
"תגידי משהו!" אני מפציר בה.
"מה אתה רוצה שאני אגיד?"
"הכל, רק אל תהיי אדישה לכל זה. אנחנו מאבדים אחד את השניה". העיניים שלה ריקות. היא מסרבת לשתף איתי פעולה. אני לא מסוגל יותר.
אני קם מהספה בהחלטיות. "לאן אתה הולך?" היא שואלת בהפתעה.
"לכל מקום. רק לא כאן. אני לא מסוגל להיות כאן ולהרגיש כמה לא אכפת לך מאיתנו", אני יוצא מהבית ולא מחכה לתשובה שלה. גם ככה אין לה מה לומר לי.
אני נכנס לרכב ומתחיל בנסיעה, אפילו לא יודע לאן. כבר 01:00 ואני מסתובב בכבישים כבר שעה בלי לדעת לאן אני נוסע. אולי היא חיפשה אותי? אני עומד בצד הדרך ומוציא אל הפלאפון מהכיס. שום הודעה, שום שיחה שלא נענתה. היא לא חיפשה אותי. יצאתי מהבית ולה אפילו לא אכפת לאן הלכתי. לעזאזל עם זה.
אני: מה קורה? (01:02)
מה אני עושה? אני יודע שזו טעות.
הפלאפון מצפצף.
ליאת: בסדר גמור. מה איתך? (01:02)
שיט. היא ענתה. איך אני יוצא מזה? אני מכניס חזרה את הפלאפון לכיס. אני לא אענה לה. זו הייתה טעות. אני מתחיל שוב בנסיעה ומחליט לחזור הביתה. הפלאפון שוב מצפצף. בבקשה שזו לא תהיה היא. אני עוצר שוב בצד הדרך ובודק את הפלאפון.
ליאת: התחרטת? (01:11)
כן. התחרטתי.
אני: לא (01:11)
אני בכלל לא בטוח מה לומר לה, לא בטוח מה אני רוצה.
אני: את עסוקה? (01:12)
ליאת: לא (01:12)
אני: תני לי את הכתובת שלך. אני בדרך. (01:13)

-ליאת-

אני קמה מהמיטה במהירות. לא מאמינה ששלחתי לו את הכתובת שלי. לא מאמינה בכלל למה שקרה עכשיו. הוא זה שחיפש אותי, הוא זה ששלח לי הודעה בשעה כזו. אני מסתכלת על עצמי במראה. אני נראית זוועה. אני מפזרת במהירות את השיער, מחליפה את הסחבה שאני לובשת לגופייה דקה ולובשת על עצמי מכנס בית קצרצר. מסתכלת על עצמי שוב במראה. לא. מורידה חזרה את המכנס ונשארת עם תחתונים.
דפיקות בדלת. הלב שלי דופק במהירות ואני מרגישה שהוא תכף יוצא לי מתוך בית החזה. נעמדת מול הדלת ונושמת נשימה עמוקה. הוא כאן. אני פותחת את הדלת בביטחון מזוייף והוא עומד שם בדיוק באותה הנקודה לבוש בטריקו שחורה וג'ינס ומסתכל עליי, בוחן את גופי מלמעלה למטה. הוא נכנס פנימה, טורק אחריו את הדלת ומיד נצמד אלי, כשידו הימנית חובקת את גבי התחתון ומצמידה אותי אליו, וידו האחרת משתחלת בין שערותיי. לא הבחנתי בגובה שלו עד עכשיו. ראשי מגיע לסנטרו ואני מרגישה את פעימות ליבי מאיצות עוד ועוד. אני לא מספיקה להוציא מילה והוא מצמיד את שפתיו לשפתיי ומנשק אותי בתאווה. אני מנשקת אותו בחזרה ומרגישה את החום בשפתיו. וואו. אני לא מאמינה שאני עושה את זה. אני מרימה את ידיי לחזהו ומרגישה את אצבעותיו מלטפות את כתפי. הוא משיל ממני את כתפיות הגופיה ומושך אותה מעליי. אני נותרת מולו עם תחתונים והוא שוב מביט בי. "את כל כך יפה". אני לוקחת את ידו ומובילה אותו אחריי לחדר השינה. הוא מוריד את החולצה ונזרק מעליי במיטה, מנשק אותי בתשוקה ובכוחניות שאני אוהבת, לא נותן לי לחשוב, לא נותן לי להתחרט. הגוף שלי רוטט תחתיו ואני משתוקקת לכל דבר ממנו, כל מה שייתן לי. הוא נעמד מעליי על ברכיו ואני בוחנת את גופו. הוא חטוב מאוד ורואים בבירור כל שריר בחזה שלו ובבטנו. דרך המדים הוא תמיד היה נראה לי רזה. אלוהים! הוא סקסי! אני מושיטה את ידיי אל החגורה שלו, פותחת את הכפתורים ומורידה ממנו את הג'ינס.
הוא מושיט אצבע לסנטרי ומרים את ראשי אליו, "תשכבי" הוא אומר במן פקודה ואני מיד מצייתת, לא מסוגלת להגיד אחרת. הוא מוריד ממני את התחתונים, מפשק את רגליי וצולל בינהם עם לשונו. פאק! הגוף שלי כמעט מאבד שליטה! אני מתפתלת מעונג תחת לשונו שתובעת את מקומה בנקודות הרגישות שלי. הוא יודע מה הוא עושה. אני שולחת את ידיי לשיערו ומצליחה לאחוז בו, מזיזה את אגני בקצב והוא מתאים את תנועותיו אלי. "כן…" אני לוחשת בלי להתכוון, ובשניה אחת מגיעה לרגע המיוחל ומתפרקת תחתיו ברעידות.
הוא מתרומם מעליי ואני מורידה ממנו את התחתונים. הזקפה שלו קופצת החוצה ואני אוחזת בה בידי. עולה ויורדת עם היד ומרגישה את הזין שלו מתקשה עוד יותר. הוא רוכן מעליי ומנשק אותי שוב. אני כורכת את זרועותיי סביב צווארו כשהוא מתמקם בין רגליי. הוא חודר אלי באיטיות ממכרת ושוב זרמים עולים ויורדים במורד גופי שנרפה לחלוטין עם כל מגע שלו. הוא מגביר את הקצב, מתקרב בעצמו, ידיו אוחזות בפניי והוא מביט בי, מנשק אותי ושוב מביט בי. "איפה לגמור?" הוא שואל בלחש, "בתוכי", הוא מגביר את הקצב עוד ועוד עד שהוא מתפוצץ בתוכי ונותן לי לחוות תשוקה אמיתית.

אני יוצאת מהמקלחת ורואה אותו שוכב על הגב. הוא נרדם. אני נשכבת לידו ומסתכלת עליו ישן. לא מאמינה למה שקרה עכשיו, לא מאמינה שהוא פה.
"אייל", אני קוראת בקול חרישי, מנסה להעיר אותו, "כבר 03:00 לפנות בוקר". הוא פוקח את עיניו ומחייך. "מה אתה מחייך?", "בואי לפה", הוא מושך אותי אליו ומנשק אותי בעדינות, מחבק אותי אליו. "אתה לא צריך ללכת?" אני שואלת, בטוחה שאשתו עלולה לחפש אותו.
"את רוצה שאני אלך?"
"לא"
"אז תתני לי להשאר".
ובלי לשאול עוד שאלות, אני מניחה את ראשי על חזהו ונרדמת.

השעון מצלצל בשש בבוקר. אני בקושי מצליחה לפקוח את עיניי, ומרגישה אותו מלטף את שיערי, "בוקר טוב" הוא אומר בחיוך קטן. "בוקר טוב", אני מחכה שיגיד משהו על אתמול או יסביר לי איך הגיע אלי באמצע הלילה, אבל הוא לא מדבר ואני לא שואלת. אני מניחה שזה היה חד פעמי. הוא נשוי, דבר כזה לא יכול להמשך, אין לדבר כזה שום עתיד, אין מקום, אין סיבת קיום. ובכל זאת… התחושות הופכות לי את הבטן. אף פעם לא הייתי עם גבר נשוי, תמיד נמנעתי מזה, וגם איתו לא חשבתי שזה יעבור את שלב הפלירטוטים. אני פלרטטנית, כזו אני, אבל אף פעם לא חשבתי שאתעורר איתו במיטתי.
"קפה?" אני שואלת בזמן שהוא מתלבש. "בלי סוכר".
אנחנו יושבים יחד במטבח שלי ושותים קפה ביחד, עד שלבסוף אני מדברת. "אתה מתכוון לומר משהו על אתמול בלילה או שאני אמורה להעביר את זה מתחת לשולחן?",
הוא מביט בי ונראה שהוא חושב איך לענות לי. בטוח שהוא יגיד לי שזה לא משהו שיחזור על עצמו, ואני מבינה. איך אני יכולה להאשים אותו? הוא לא חייב לי כלום, הוא נשוי.
"אחח.. ליאת היפה. ידעתי שאת תהרגי אותי בסוף"
"אתה דווקא נראה חי מתמיד" אני מנסה להסתיר את המתח העצום שממלא אותי.
"אתמול בלילה היה מדהים. אני מצטער שהופעתי ככה באמצע הלילה"
"אני לא"
הוא מתקרב אלי ומלטף את פניי, "את יודעת שאני לא יכול להמשיך עם זה". כן, ידעתי, ועדיין זה עוקץ אותי.
"אני יודעת. לא ציפיתי" אני עונה בחיוך מבין. אני באמת מבינה. זה היה סקס וזה היה חד פעמי.
פתאום אני שמה לב שהשעה כבר 06:45. "אני חייבת לצאת כדי להגיע בזמן. אחרי הכל יש לי קצין קשוח", ובלי להתאפק, הוא צוחק צחוק אמיתי, "מאוד קשוח".
רגע לפני שאני פותחת את דלת הבית, הוא מושך אותי מזרועי ומצמיד אותי אליו, "רגע. תני לי עוד קצת ממך לפני שאני שוכח אותך", ומצמיד לי נשיקה תובענית, מחדיר את לשונו לפי ומחפש את לשוני. אני נותנת לו את מה שהוא מחפש. מנשקת אותו בחזרה נשיקה אחרונה ואמיתית.
אנחנו יוצאים מבית ונכנסים כל אחד לרכבו. איך אני אמורה להעביר איתו את כל השבוע? זה בטוח יחרפן אותי!
כשאני מגיעה לתחנה, אני רואה את כל השוטרים כבר עומדים ביומן. היום לוקחים אותנו לאיזה מוזיאון. אני לא רואה את אייל בינהם. מסתכלת על השעון, 07:28, הוא תכף צריך להיות פה. איך אני אסתכל לו בעיניים? איך אני אמורה להעביר את היום? איך אני אמורה להעביר את שאר השבוע? שיט! אני מתחילה להרגיש את ליבי שוב מאיץ. אני חייבת אויר! אני יוצאת החוצה ומתיישבת על הספסל, מנסה להסדיר נשימה. "הכל בסדר?" שחר מתיישב לידי. "כן. יש לך סיגריה?" הוא מוציא אחת מהכיס ומדליק לי אותה.
"לא ידעתי שאת מעשנת"
"אני לא", שואפת עוד שאכטה ומרגישה את גופי נרגע.
אחרי כמה דקות, מגיעות שתי ניידות גדולות וכל השוטרים שועטים פנימה. אני עדיין לא רואה את אייל. כשאני מתקרבת לכביש, אני רואה את אייל נוהג באחת מהן, ומיד מחליטה להכנס לניידת האחרת. אני אתחמק ממנו היום. זה מה שאני אעשה.

-אייל-

היא התחמקה ממני. זה לא המצב שרציתי להגיע אליו. לא רציתי להעמיד אותה באמצע הבלאגן של החיים שלי. אני כזה דפוק!!!:
מזל שיש לי עוד מדים בארון במשרד, כך שיכולתי להתקלח בתחנה ולהתארגן. לימור לא חיפשה אותי אתמול בלילה ולא חיפשה אותי הבוקר. כבר 08:30, היא כבר שמה את אליה בגן ויצאה לעבודה. איך זה שהיא לא חיפשה אותי? ולמרות זאת אני מרגיש הקלה. לא יודע איך הייתי מסביר לה איפה הייתי אם הייתה שואלת, לא יודע איך הייתי יכול לעמוד מולה ולשקר לה. היא הייתה עולה על זה, היא מכירה אותי, או לפחות לימור של פעם הייתה עולה על זה. לימור של פעם הכירה אותי.
וליאת… אוי ליאת… מטריפה ומשגעת. אני לא מפסיק להזכר במגע שלה, והשפתיים שלה שכל כך רציתי לנשק. לא מפסיק לחשוב על גופה העירום צמוד לשלי, מתמסר לחלוטין.
טוב די, אני לא אוכל להתרכז ככה היום. חייב להתאפס.
אנחנו לא מחליפים מילים במהלך כל היום ואני לא אוהב את זה. מידי פעם מבטינו נפגשים אבל היא ממהרת לברוח. הכנסתי אותה למשהו שאולי גדול עליה, היא ילדה! על מה חשבתי? לא הייתה לי זכות להעמיד אותה במצב הזה.
במהלך הסיור במוזיאון, אנחנו עוברים הרצאה, ואני לא מסוגל לחשוב על שום דבר. אני יושב מאחור ומסתכל עליה. השיער הארוך שלה גולש לה על הגב ואני מדמיין איך אני מעביר את ידי בתוך שיערה, מקרב אותה אלי ומריח אותה. אני מחליט לעשות מעשה. אני עובר כמה שורות קדימה, ומתיישב כסא אחד מאחוריה. "את לא יכולה להתחמק ממני כל השבוע" אני לוחש לה באוזן. היא מסובבת את ראשה ופוגשת בעיניי, "אני לא מנסה להתחמק ממך",
"לא? אז בואי לפה ותשבי לידי", אני רואה שהיא נלחצת ואני מת על זה. שוב אני עושה את זה. גורר אותה למקום שאין בו תכלית. אבל אני מתגעגע לפלירטוטים הקטנים שלה, לחיוכים, לתשומת הלב.
היא עוברת שורה אחורה ומתיישבת לידי. אני מתסכל עליה ומחייך חיוך מרוצה. היא מנסה להיראות רצינית אבל אני מבחין בחיוך שעולה על שפתיה.
"את לא חייבת להיות רצינית כל כך"
"אני לא יכולה שלא. אם אני אסתכל עליך אני ארצה לגעת בך, אני ארצה לנשק אותך, אני ארצה אותך שוב בתוכי". אני שומע את המילים יוצאות מפיה וצמרמורת נעימה עוברת לכל אורך גבי. אני כבר מרגיש את הזין שלי מתקשה לי בתוך המכנס.
"את גומרת אותי"
"ומה אתה חושב שאתה עושה לי?"
ההרצאה מסתיימת ואיתה הסיור במוזיאון. אני מסתכל על השעון. 15:00. סיימנו את היום מוקדם משחשבתי.
אנחנו חוזרים לתחנה ואני מכריח את ליאת לשבת לידי בניידת. כשאנחנו מגיעים לתחנה, כולם פורקים מהר החוצה ואני אוחז בידה לפני שהיא מספיקה לצאת, "חכי", והיא מתיישבת חזרה. "איפה האוטו שלך?" אני שואל אותה.
"למטה, בחניון".
אני נכנס עם הניידת לחניון התת קרקעי, 2 קומות למטה, ומחנה ליד הרכב שלה. "תודה" היא אומרת ופותחת את הדלת של הניידת, שוב אני מושך אותה מזרועה, "חכי שניה", ואני לא יודע בכלל מה אני רוצה לומר, רק לא רוצה שהיא תלך. היא מסובבת אלי את מבטה ומביטה בי במבט מתוסכל, "מה אתה רוצה ממני, אייל?". אותך. אני רוצה אותך.
"אני לא יודע מה אני רוצה, אני רק יודע שאני לא יכול לשכוח את אתמול בלילה"
"ואיך זה מסתדר עם אשתך?" היא זורקת את זה לאויר ואני מרגיש את ליבי מתכווץ וכואב. לימור. היא לא מחכה לתשובה שלי ויוצאת מהניידת, ואין דבר שאני יכול לעשות כדי לעצור אותה. היא צודקת. זה לא מסתדר.