פרק 2- שלוש דקות לקו הסיום
-נקודת מ. יוליה
רומיאו ליקק את שפתיו בהנאה צרופה וקרץ לעברי, לא הבנתי מה הוא מנסה להגיד. למה בכל פעם שאני רואה אותו נשמתי נעצרת, היופי שלו מהפנט.
" כן , כן.. את." אמר רומיאו בחיוך ערמומי ונשך את שפתו התחתונה בטעות.
" לא מתחייבת לקנות לך שום מכונית. " אמרתי בנימה החלטית . " אתה לא תקבע עליי כלום."
" זה "לא" מוחלט?" שאל רומיאו והתקרב אליי.
רצתי אל המכונית אבל מבטו של השוטר גרם לי לחזור לאיפה שעמדתי קודם לכן.
" חבר'ה בבקשה , להתעורר! . הזמן שלי מוגבל איתכם." אמר השוטר בפנים זעומות.
"את מוכרחה להבין שאם פגעת ,אז את מחויבת לשלם לי את מלוא המחיר." אמר רומיאו בהסתכלו עליי מהמקום בו הוא עמד.
" איזה מחיר?" נבחתי בעצבים, רציתי להרוג אותו. השוטר בחן אותי במבטו מכף רגל עד ראש.
" המחיר המלא של המכונית שהייתה לי , כולל כמה מוכרים אותה היום." אמר רומיאו בנחישות מרגיזה.
" נו , החלטת משהו?" הוא שאל שוב והתבונן בי במבט המום.
" לא, לא החלטתי." אמרתי בחיוך שובב והוצאתי לו לשון . אני לא מתכוונת להתנצל בפניו.
פניתי לשוטר בפעם האחרונה בהחלט בתקווה שיבין לליבי הדואב.
" אדוני השוטר, אני יכולה להשתחרר מפה בבקשה. אני צריכה לחזור לבית." אמרתי בקול מתחנן , כמעט זועקת לשמיים כתפילה אילמת ללא קול.
" מכאן את לא זזה לשום מקום .. עד שלא נפתור את העניין. אף אחד מכם לא הולך הביתה." הוא אמר בכובד ראש.
השוטר הזה הוריד לי את מצב הרוח שקמתי איתו בבוקר.
" אוף איתך, בגללך אני לא יכולה לחזור הביתה . יש לי כמה סידורים שאני חייבת להשלים עוד היום." אמרתי בעצבנות.
ניסיתי להסדיר את נשמתי אך לשווא. הלוואי שהרומיאו הזה יתאדה באוויר כלא היה.
" אני מרגיש אותו דבר לגביך." אמר רומיאו באנחת רווחה כאילו הוא נרגע כעת.
" מה לרשום , מר כרמונה?" שאל השוטר ופתח את הפנקס כדי לרשום את ההערות שלו לגבי.
" שיש לי נזקים משמעותיים בגלל שהגברת הנכבדה שכחה איך לנהוג. אני מצפה שהיא תשלם פיצויים מלאים על הנזק העצום שנגרם למכונית ושתקנה לי אוטו חדש." השיב רומיאו בזעם.
" זה לעולם לא יקרה , לידיעתך." אמרתי בתיעוב וסובבתי את גבי אליו. רומיאו הביט בי בפנים חתומות. נראה שהוא לא היה קרוב לוותר לי על הפגיעה הישירה במכוניתו.
" זה הכול? " השוטר עיכב אותי. אני רוצה ללכת מכאן עכשיו.
" כמובן שהמראה הקדמית של הטיוטה שלי נשברה לחלוטין. גם על זה ראוי פיצוי מתאים. מבחינתי תשלח אותה לקנות לי את המכונית מיד עכשיו." ענה רומיאו וצחק לי בפרצוף.
"ומה לגבייך, גברת סיינסטה?" פנה אליי השוטר. הרכנתי את ראשי בבושה כאילו רומיאו ניצח אותי כעת.
" המכונית שלי יחסית חדשה. לעומת מה שאומר פה מר כרמונה. היא יצאה ללא פגע רב. למרבה המזל אני צריכה להגיד לו תודה שבזכותו ההורים שלי יכעסו עליי כפליים." אמרתי ברוגז.
רומיאו כמעט אכל אותי בלי מלח, הוא קיווה שבקטע הזה השוטר יצא להגנתו.
" כפי שבני סיינסטה נוהגים לומר עלינו, שיש לנו מחלה מדבקת. ואסור להם להיות קרובים אלינו." הוא אמר כשהביט בו בעיון רב.
" אל תתעסק עם המשפחה שלי. תישמר על נפשך ותפסיק להפיץ שמועות שווא." אמרתי בחשש מפני כעסו של אחי מאורו.
" אני חושב שהכי הוגן בשבילך . יהיה נכון שגברת יוליה תשלם על המחיר של הנזק שהיא בעצמה גרמה למכונית שלך. מר כרמונה." אמר כשסגר את הפנקס ושיחרר אותי ואת רומיאו.
" תודה על הסבלנות , סליחה על העיכוב. אתם משוחררים עכשיו לביתכם." אמר השוטר ושב לניידת.
" תודה רבה , תצטרך לסלוח לי. יש אנשים חשובים שאני דואגת להם יותר ממר כרמונה. אין לי מה לעשות פה עוד." אמרתי בחיוך מאולץ בעוד רומיאו הביט בי בחוסר אמון.
" הוצאת לי את המילים מהפה, זה בדיוק מה שרציתי לומר. אבל הקדמת אותי.." אמר רומיאו כשהוא נאנח כשהבין שהכול היה מאחוריו.
" הופה, מישהו סוף סוף הודה שהוא טעה." אמרתי בנימה שובבה וגרמתי לו להרגיש מובך במקצת.
" מי שטועה פה זאת את. את תקני את המכונית שהבטחת לי עוד היום." אמר בעקשנות מטופשת שנשמעה מוכרת כילדותיות טיפוסית.
~
-נקודת מ. מאורו-
ישבנו סביב שולחן ערוך. חכינו ליוליה . זאת לא ארוחה חגיגית. אני מריח סכנה מסביבי. אני לא אתן ליוליה להרוס את התכניות שיש לי לגבי החברה שאבי מנהל ביד רמה.
" למי אנחנו מחכים?" שאל אבא בעוד תוהה מדוע יוליה מתעכבת להופיע כל כך.
" ליוליה. אני מקווה שהיא תכבד את עצמה ותטרח להגיע לסעודה." אמרה אימא בנימה ארסית.
" כבר ביררתי עם יוליה. היא כתבה לי את ההודעה כשרק נרדמת. אז כדאי שהיא תבוא, לטובת כולם." אמר אבא ברוגז כשראה את השעון. הוא נכנס ללחץ אטומי.
" היא שכחה מי בעל הבית פה , האמיתי כמובן." אמר בתקווה שיוליה תגיע בעוד אנחנו ערים.
" אתה בעל הבית , נכון?" וידאה אמא בחיוך רשעי וציפתה לבואה בקוצר רוח.
" זה נכון חלקית." אמר אבא בחיוך מסתורי. שתקתי בגללו.
" יוליה צריכה גבולות. אין לי מושג מה היא מתכננת." אמרתי בנחשיות כשאבא מרפק אותי בזרועו.
" בני, יוליה חושבת שאנחנו לא מספיק טובים בשבילה. אז בוא תנמיך את הטון." היא אמרה בשמי והרגיעה אותי במבטה.
"אולי היא כבר שכחה מאיתנו, אני מניח." אמרתי בתסכול .
אבא הביע מחאה כפולה על דברי כאילו אני לא אוהב את יוליה אחותי.
" אלו הנחות לא נכונות בעליל." אמר אבא והגן על יוליה מפניי.
" אז איפה היא?" אמרה אימא כשהרימה את קולה על אבא.
" אני מניח שבשעה הקרובה היא תהיה פה." אמר אבא בחיוך נחוש שמה שהוא יאמר אכן יתקיים.
" אני מקווה בשבילה שהיא תכבד אותנו. הרי אנחנו מכירים היטב. זאת יוליה." אמרתי ללא היסוס ודפקתי על השולחן בעצבים, " היא לא תהסס לבגוד בנו אפילו לשנייה."
אבא תכף קם ממקומו לתת לי מכה הגונה.
המשך יבוא…
תגובות (0)