פרק 2 – רוצה את החברה שלה

"יושבת."
"את מצחיקה אותי."
"אני באמת. יושבת." זו הייתה הפעם הראשונה שהוא התקשר אליי. בר צחקה על זה אתמול. אמרה שיצאנו כבר לדייט ואנחנו לא מדברים בטלפון, רק מסתמסים. אפילו ירין הסכימה איתה, אבל היא לא באמת הייתה מרוכזת בשיחה, רק ענתה 'כן' כשבר ביקשה.
"קראתי ספר והתעייפתי. אז הוא מונח בצד עכשיו."
"ואני צריך ללכת 400 קילומטר בערך עכשיו," שמעתי את הרוח נושבת בצד השני. "אני לא מבין איך יש לי קליטה."
"בלי עין הרע."
"חמש חמש חמש," צחק אליי.
"אני שומעת את הרוח." נשכבתי יותר בכיסא, מניחה את הפלאפון בין האוזן לכתף שלי. ואז, באותו הרגע, הבנתי למה נועם קורא לי עצלני.
"ראיתי מישהו הופך לקרח מקודם, בגלל זה אני ממשיך ללכת וללכת,"
"זה טוב לכושר."
"זה טוב להיפותרמיה."
"טוב, אתה זה ש-"
"אל תגידי קצין. או בחירה. בבקשה, לא עכשיו."
"לא התכוונתי." שיקרתי, מסווה את הקול שלי ברוגע.
"נורא קר פה."
"אני שומעת." שמעתי את הרוח, שמעתי גם אותו מקרב את ידיו לפיו, ונושף עליהן.
" אני חושב שמתחיל לרדת שלג."
"מתי אתה חוזר למקום מוגן? לקירות? לציוולי-"
"ציוויליזציה."
"כן, זה, אדון מתנשא." שמעתי אותו מחניק צחקוק מעבר לקו. "יש לי בעיה של דיקציה."
"את לא נראית מישהי שיש לה בעיו-" ניסה לכפר על שניה קודם.
"אל תתחנף. כבר יש לך נקודה רעה."
"רשמתי לי." הוא צחק, ואני יחד איתו.

הידיים של בר העירו אותי מהבהייה. כיווצתי אליה גבות, מבינה שהיא רק רצתה למסור לו ד"ש. והם לא דיברו. אף פעם.
"יש לך ד"ש מבר." אה, אולי עשר שניות.
"חזרה, מה עם חבר שלה?"
"תום, הוא בסדר. רגל שבורה." והתגובה של בר הייתה חסרת תחליף. היא הניחה את שתי ידיה על החזה, קרוב ללב, והחיוך שלה גרם לה לקמטים בקצה העין. אני אזכור את המראה הזה עד יום מותי. אולי בחתונה שלה אני אראה את התגובה הזו שוב, היא כל כך התרגשה.
"היא ממש שמחה שהראית בה התעניינות." היא הנהנה בראשה למשמע דבריי, ואז התחמקה מהעט הרנדומלי שמצאתי על השולחן והעפתי לכיוונה.
"הו, באמת?" זייף טון מתנשא.
"אני חושבת שהיא בקטע שלך."
"אני מוחמא.."
"אני יכולה להביא לך את המספר שלה אם תרצה." צחקתי למראה ה'כן' הדרמטי שציירה עם פיה.
"זה קצת בעייתי."
"הוא אומר שזה בעייתי," פניתי אל המבט שהתחלף במשחק מאוכזב.
"יש לה חבר." הוסיף אחרי שניות ארוכות.
"וזו הבעיה היחידה?" הטון שלי היה אדיש.
"זה, וזה שאני קצת רוצה את החברה היפה שלה."

__________

"אלוהים אדירים." יד אחת שלי הונחה על החזה, כאילו שומרת מהלב שלי לא לצאת ממקומו מרוב הבהלה, והשניה נשלחת לידיים שמכסות את עיניי.
"נחשי מי זה."
"אני מזהה את הריח שלך, אידיוט."
"נחשי מי זה."
"רועי."
"טעות. תנסי שוב."
"רועי," הטון שלי היה יותר מזהיר. ויכול להיות שהוא שם לב, וקצת חשש, כי הרגשתי את הידיים שלו יורדות מעיניי.
"אהובך, התכוונת."
"אבל לא התכוונתי."
"זה הכל בשפת גוף שלך, יקירתי."
"חשבתי שתקום עוד שלוש שעות לפחות.."
"הלוואי," הוא נשען על הדלפק בשק"ם, כשאני מחכה לתורי. "טל פתח את החלון בזווית עם השמש, כאילו שהוא תכנן להעיר אותי."
"אולי הוא באמת תכנן להעיר אותך."
"כל עוד הוא לא מודה בזה, אני לא יכול להרוג אותו." הוא הרחיק את מבטו ממני, כשהשלים "עדיין."
"מה בשבילך?" המוכר פנה אליי.
"אממ, במבה גדולה, הענקית." הוא אחז באחת ואישרתי אותה, "כן. וקולה גדול." הוא ניגש למקרר.
"מה אתה רוצה לשתות?"
"כלום."
"בטוח?"
"כן, טל חייב להכין לי כל מה שאני רוצה."
המוכר החזיר לי את העודף מהשטר שהגשתי לו, ואת השקית עם מה שקניתי.
"ואנחנו ננצל את היום הזה. אם תרצי משהו חם לשתות, לאכול, מסאג', הוא חייב לי על הבוקר."
"אני אזכור את זה." צחקתי כשהוא לקח ממני את השקית, עוזר לי להרים אותה.

רועי נכנס למשרד לפני, מוצא שם את בר וירין, לוקחות הפסקה.
אצל ירין זה לא היה מיוחד. כשראיתי אותה עובדת, אז זה היה יוצא מהכלל.
"בר," הוא הנהן אליה, "ירין," וכשהיא הרימה את מבטה מהעיתון שהחזיקה, התגובה שלה הייתה הרגילה: נאנחת, מייאוש. "תפסיק לקרוץ לי."
"לא עד שתהיי שלי."
התרווחתי על הכיסא, מרימה את הרגליים על הכיסא השני שהיה לידי, לפני שרועי יתפוס אותו.
נתתי לחיוך שלי להופיע. הם הצחיקו אותי. היא לא רצתה אותו, היא הייתה חסרת סבלנות אליו, ואיכשהו הצליחה שלא לצחוק מכל ההערות שלו. והוא, המשיך בשלו. כבר חודשים.
"תעזוב אותה כבר."
"דניאל, את מקנאה?" הוא צמצם אליי את עיניו.
"נו באמת. אני לא רוצה אותך."
הוא הרים את רגליי מהכיסא, מניח אותן עליו כשהוא התיישב.
"את בטוחה?" הוא התכופף, מנסה להתקרב אליי יותר.
הוצאתי את הפלאפון שלי, מפסיקה לייחס חשיבות למה שהוא אומר.
"אם הייתי רוצה אותך, כבר היית שלי."
"ולי אין מה להגיד בעניין?"
הרמתי את העיניים אליו, מחזירה אותן אל הפלאפון לאחר כמה שניות של בהייה.
"תאמין לי שזה יבוא ממך."
"הרבה ביטחון. אני אוהב."
וכשהרמתי את עיניי שוב לא יכולתי שלא להתפרץ בצחוק, מהמבט המטופש שלבש.
"אה. מזון."
"מה הבאת?" בר, בפעם הראשונה, התנתקה מהמחשב.
"הקבוע." הושטתי את ידי ומשכתי אליי את השקית, מוציאה את הבמבה וזורקת אותה אליה, כדי שהיא תפתח אותה בעצמה, ואת הקולה הנחתי בחזרה על השולחן.
"רועי.."
"אל תעשי עליי את הטון הזה."
"איזה טון?" החזרתי בתמימות. "פשוט אני קצת צמאה."
"הנה, קולה."
"אבל אין כוסות.."
"יש בארון." בר הצביעה עליו, מכוונת את רועי, שלא נראה כאילו הוא מתכוון לקום.
"זה רק בגלל שאני אוהב אותך." הוא התמתח במקומו.
"ואתה יודע שאני אוהבת אותך. המון והרבה."
התכוונתי להוריד ממנו את הרגליים כדי שהוא יקום להביא את הכוסות, אבל הוא השאיר אותן עליו, בעזרת ידו, ועם היד השניה מוציא את הפלאפון מהכיס.
"מה?"
"אני מתקשר לטל. אנחנו צריכים לנצל את היום הזה."
"אתה לא מתקשר אליו כדי שיעשה את השני מטר האלה במקומך."
"הוא העיר אותי, הוא ישלם על זה."

__________

"שלום." ירין נכנסה לחדר שלנו, מבלי לדפוק. סוגרת אחריה את הדלת וניגשת ישירות למקרר. היא הרתיחה מים לפני שהוציאה לעצמה חלב, מתכננת להכין לעצמה לשתות.
"רוצות משהו?"
בר מצטרפת לשתיקה שלי, כששתינו לא זוכרות על מה דיברנו קודם, לפני הכניסה הדרמטית של ירין.
"לא היית אמורה להיות בבית עכשיו?"
"פספסתי את האוטובוס, הוא מוציא אותי יום לפני."
"לא מבינה איך אפשר לפספס אוטובוס הביתה." בר נשכבה על המיטה שלה, מפנה את השאלה לשתינו.
"איך?" ירין נגסה באחת מהעוגיות הביתיות שהבאתי בתחילת השבוע. "זה מזל שפספסתי."
בר העבירה את מבטה אליי, מרחיבה עיניים, כאילו מסמנת 'היא משוגעת', ואחרי פחות מחצי שניה נזרקת לעברה כרית.
היא זורקת אותה על ירין בחזרה, "את היחידה שאוהבת את הבסיס ככה."
"אוי, שקט. קרה משהו."
"מה קרה?"
"אני חוזרת עכשיו מהטקס הזה, של מזרחי,"
"אה, איך היה?"
"משעמם, אבל זה לא העיקר, דניאל."
"סליחה."
"אז אני הולכת עם טל, ליד המגורים שלהם, בדרך לפה," וכשהיא הסתובבה למזוג לה את המים שרתחו, אני קורצת אל בר.
טל רצה אותה, אבל כנראה שהיא לא רצתה אותו. כי כשהעלנו את הנושא היא התחמקה. ידעתי שזה כדי לא לפגוע בו. אבל לא הבנתי למה היא לא רצתה אותו. הוא היה אחד מהבחורים הטובים. ביישן, אולי קצת שקט. אבל היה לו חוש הומור.
היא הייתה נעולה. היא לא מצאה את הנושא מצחיק אפילו. כזאת הייתה ירין. היא הייתה רצינית. היא לא סיפרה הרבה בדיחות. היא לא הייתה זאת שתקום ותגיד את מה שהיא חושבת בפני כולם. היא הייתה מצחיקה אבל היא לא התכוונה לזה, והחיוך שלה אחרי שהיא סיפרה משהו שהצחיק את כולם, אותו החיוך הראה שהיא מראש לא התכוונה להצחיק.
היא הייתה האדם הכי אמיתי שאני מכירה. ואני לא חושבת ששמעתי אותה מתנצלת איי פעם, כי היא הייתה כל כך רגועה ומחושבת שבקושי היו לה פליטות פה שהיו נורמטיביות אצל כל אחד אחר. היא הייתה זאת שאתה יודע, שמה שאתה רואה זה מה שאתה מקבל.
"ומי מתקשר אליי?"
"מי מתקשר אלייך?"
"א'." ככה קראנו לו. החלטנו שאם ניתן שם למשהו-כמו-אקס-שלה, זה יראה שהוא בן אדם, כמונו. אבל לא הגיע לו להיקרא ככה.
"ענית?"
"כן.."
"מסכן טל."
היא התעלמה באלגנטיות. "הוא אף פעם לא מתקשר אליי. חשבתי שקרה משהו."
"וקרה משהו?"
"לא." היא לקחה לגימה מהנס שהכינה, ואז עיוותה את פרצופה כיוון שהוא היה חם מידי.
"הוא רוצה להיפגש. הוא רוצה לדבר איתי על מה שקרה, אמר שיש לו משהו חשוב-"
"דיי, באמת." לא יכולתי שלא להגיב ככה, עוד באמצע הדיבור שלה.
"לא היית צריכה לענות לו בכלל." בר התיישבה.
היא הנמיכה את מבטה אל הכוס, נושפת ולוקחת לגימה, הפעם עוברת בשלום.
השתיקה הסגירה אותה. "את רוצה להיפגש איתו." הכרזתי. לא שאלתי.
"לא.. לא."
שתיקה.
"כאילו.."
"ידעתי."
"זה קצת מעניין מה- אתן לא חושבות?"
"לא." בר ענתה במהירות.
"יש סיבה לזה שאנחנו קוראות לו א'. את זוכרת? או שאת צריכה שאני אזכיר לך את הכל?"
"אני זוכרת."
"אז את לא חוזרת לדבר איתו. ואת עכשיו חוסמת את המספר שלו."
"דניאל.."
"ירין."
היא הייתה החכמה מבנינו. הקשוחה, היא ידעה מה הדרך החכמה להתמודד בכל מצב. אבל כשזה היה נוגע אליו…
"בסדר, הנה, באתי אליכן לפני שעשיתי טעות. אני בסדר, סתם הכל חזר אליי."
"אני גם חושבת שאת צריכה לחסום אותו." בר הרימה את ידה.
"אבל אם יקרה משהו, והוא יתקשר בשביל-"
"מה יכול לקרות? הוא ימות מטמטום?"
שתינו צחקנו, אבל את ירין זה לא הצחיק.
קמתי ממקומי, תופסת את ירין בכתפייה.
"את חייבת לשחרר. את לא חוזרת לשטות הזו שוב. את יותר חכמה מזה."
"אני יודעת."
"יופי."
היא לקחה עוד לגימה.
"מזל שלא יצאתי הביתה."