פרק 19

"ללכת או לא?" אני שואלת את עדן שנמצא איתי מעבר לקו הפלאפון.
עדן פולט אנחה דרמטית ומוגזמת, "תלכי כבר יא משקולת"
"הוא חמוד והכל…אבל אני לא רואה את עצמי מפתחת אליו משהו מעבר" אני מנסה לעשות סדר במחשבות בזמן שאני שולפת מהארון שמלה באופן אקראי (ומזכירה לעצמי שגם דרוש סדר בארון).
זה עוד סימן שהוכיח לי שהדייט הזה סתמי. אם את לא מחליפה בגדים כמו משוגעת ומתלבטת אם זה משדר "סקס" או "מתאמץ מדיי" – זה כנראה לא זה.
"די, מותק, תני לבחור הזדמנות." אמר, "את תמיד פוסלת מהר מדיי"
וזה היה נכון.
דין היה בחור טוב בכל מובן המילה ולא היה לי ספק שכל בחורה שתהיה איתו – תהיה מאושרת.
אז למה כל-כך קשה לי להאמין שהוא זה שיצליח לגרום לי להיות מאושרת?
אני ישר מזינה את התסכול שלי מעולם הדייטים בטענה ש"זה גם ככה לא ילך" ובערמה קבועה של תלונות עלובות על כל מה שלא מוצא חן בעיניי בו – לא מתוך התנשאות שאני מושלמת אלא כי זה פשוט לא מתאים.
אני ממשיכה לשקר לעצמי ש"אני בכלל לא רוצה קשר עכשיו" רק כי האמת מפחידה אותי. אני רוצה קשר אבל אני מפחדת מהמחויבות שהעניין דורש, מההתנהגות "הזוגית" שאין לי מושג מהי.
אני מתלוננת ומחפשת את הרע – כי אני נתקפת בהלה ולא יודעת איך לקבל טוב.
"אתה צודק" אני פולטת לבסוף ולמרות הרצון לצנוח למיטה ולשקוע בשינה ארוכה – אני מסתכלת על המראה ובוחנת את השמלה.
"הו, סוף-סוף" הוא משיב בהקלה מעושה, "איחלתי לחייל בהצלחה" הוא מתבדח ומעלה לי חיוך.

חצי שעה אחר-כך אני עוברת את הסמטה החשוכה ליציאה מהבניין ומרגישה כמו שחקנית ראשית בסרט אימה.
המקום נראה שונה לחלוטין בלילה. פתאום העצים מסביב נראים מאיימים וכל רשרוש קטן בין השיחים מרגיש כאילו מישהו אורב לי בפינה ומחכה לתקוף אותי.
"אלוהים ישמור" אני מתנשפת ולא בטוחה אם סף המתח עולה או יורד כשאני פוגשת את דמותו של דניאל בין הצללים.
מה הוא עושה פה? אני תוהה לעצמי, מוכת הלם.
"זה רק אני" הוא אומר בקריצה ואז מתבונן בי ארוכות, עיניו סוקרות אותי כמו רנטגן, "את נראית טוב"
"תודה" אני מתפתלת קלות תחת מבטו הבוחן, מרגישה כמו שיקוף.
פניו מתקשחות כאילו הבהוב של הבנה חודר למוחו, "יש לך דייט" קולו העמוק והבטוח בעצמו פילח את האוויר אחרי כמה שניות של דממה.
תמיד היה לו את הקטע לגרום לשתיקות דרמטיות, כאלה שמיד לאחר מכן את יודעת שמגיע הסערה.
אבל לזה לא ציפיתי.
כן, ידעתי שדניאל הוא לא בן-אדם צפוי, ובכל זאת, הופתעתי לגלות אותו אורב לי הלילה, מדבר בטון ביקורתי, שולח חצים ונשמע כאילו הוא מטיח בי אשמות בלי איפוק או ריסון.
ועל מה בעצם?
אני לא חייבת לו דין וחשבון, האלילה הפנימית שלי מתקוממת יחד איתי.
"דיברנו על זה" אני מרגישה את הזעם עולה בי. אין לו את הזכות לבוא עד לפתח דלת ביתי ולתחקר אותי.
"תזכירי לי על מה מדובר"
אני מזדעפת למשמע התשובה שלו ותוהה לעצמי אם הוא רציני. לרגע אני גם שוקלת אם לענות לו ברצינות, אם בכלל.
הרי דיברנו על זה כמה שעות קודם לכן. ההתנהגות שלו מוזרה ומבלבלת, אני מחליטה ותוהה לעצמי מה עומד מאחורי זה. הוא עושה מעצמו מטומטם בכוונה?
"למשל על זה שאתה לא יכול להופיע לי באמצע הלילה" אני לבסוף עונה בקרירות.
"הו," הוא חייך חיוך זחוח שגרם לי לרטוט בעצבים.
"מישהו מחכה לי" אני משיבה ופשוט עוקפת אותו כאילו היה עמוד באמצע הרחוב.
אלא שדניאל לא התכוון לתת לי לחמוק ככה. בטח כשהמילה האחרונה הייתה שלי.
הוא חוסם את דרכי ומצמיד אותי אל הגדר, מביט בי באפלוליות. אני רוצה להוריד מעליי את ידיו ומסרבת להודות שאלה הידיים החמימות והנעימות שעטפו אותי מזה זמן רב. כנראה שזאת הסיבה שהדפתי אותו ממני כמה שניות מאוחר יותר מהדרוש.
"אני אוהב את זה כשאת עצבנית" הוא לוחש לאוזניי בטון פלרטטני.
אני לא משנה את הבעת פניי הקודרת אפילו כשהמרחק שמפריד בנינו הם סנטימטרים בודדים והמתח המיני מטורף.
"לא מעניין אותי מה אתה אוהב" זה שקר.
האמת היא שעניין אותי לדעת עליו הכל. החל מהפרטים הקטנים כמו "מה המאכל האהוב עליו?" ועד סוג השאלות החטטניות של "מה הטעם שלו בנשים?"
כן, בעיקר את זה. ואם נרד עוד קצת לעומק הדברים – שאלה ספציפית במיוחד עניינה אותי – האם אני הטעם שלו?
אני מנסה להתרחק אפילו שהאינסטינקט שלי – לטוב או לרע – הוא להישאר, קרובה וצמודה לאליל הסקס הלא מובן הזה. אבל זה רק הלב והגוף שבוגדים בי. אני משכנעת את עצמי שגם זה קורה.
תחושת הסחרור, שמקורה בו, משתלטת עליי וממיסה לי את האיברים הפנימיים.
יש לי הרגשה שאני לא אצליח לעמוד בפיתוי. לעזאזל. לא משנה כמה תירוצים סיפרתי לעצמי וכמה עוד אמשיך לתרץ, אני לא יכולה להסתיר את הלהט שעובר בי מהנוכחות שלו.
כזה שלא הרגשתי אף-פעם, תחושת ריגוש עוצמתית ומעקצצת שמתפשטת בכל הגוף.
"אז בואי נדבר על מה שאת אוהבת" הקול שלו אפילו מצליח לגרות אותי. כל דבר בו צועק "סקס!" כאן ועכשיו.
הוא מסית קצווה מרדנית מאחוריי אוזניי, מתקרב עד שאני מרגישה את נשיפותיו על עורפי ומצטמררת.
הוא נושך קלות את התנוך שלי ומנשק את צווארי בנשיקות עדינות, "את זה את אוהבת?"
ואני משתתקת. לא מצליחה להוציא מילה. קופאת במקומי, מרגישה כמו בובה על חוטים שהוא שולט בה.
"אני אקח את השתיקה הזאת כפירושה לכן"
תפסיק לדבר, אני חושבת לעצמי, פשוט תמשיך לעשות.
"וזה?" לחש לאוזניי, שפתיו ריחפו מעל שלי, אצבעותיו ליטפו את צווארי והחליקו לעבר המחשוף. "איך זה מרגיש לך?"
שפתיו כעת נצמדו לעורפי שוב, מנשקות בעדינות מסחררת חושים וגורמות לי לגנוח מתשוקה ומעונג.
"הו, אני רואה שאת אוהבת את זה" הוא ממלמל וכל החושים מתקהים יחד עם ההיגיון שמתערפל.
בדרך כלל אני לא מתמסרת במהירות ובטח שלא מגיעה לאינטימיות שכזאת. אבל הוא פרץ את כל החומות והמחסומים ואת כל הגבולות האדומים.
איכשהו, נתתי לזה לקרות. הצלחתי להדחיק כל צד רציונלי ולתת לעצמי להשתחרר, מולו. אפילו החוסר ביטחון שלי והחוסר ניסיון לא באמת עצרו אותי.
ואז אני מבחינה בצללית של דמות שמתקרבת אלינו ובנקישות של צעדים כבדים. דין. אני יודעת שזה הוא כמו שאני מזהה את הרשרוש המוכר של המפתחות של אבא שלי לפני שהוא נכנס הביתה.
אני נרתעת לאחור, מתרחקת במהירות אבל קצת מאוחר מדיי בשביל לטאטא את כל מה שקרה פה מתחת לשטיח.
"דין" אני כמעט לוחשת, מרגישה שהמילים נבלעות לי. ומה עוד אני יכולה להגיד?
אפילו ההתנצלות שלי תראה עלובה וחסרת תועלת. הוא מעיף מבט בדניאל, קצר ומאיים – ואני מבינה שלא רק נקלעתי לסיטואציה מביכה אלא גם נגעתי בנקודה רגישה.
דניאל ודין היו אויבים מושבעים מהעבר על אלוהים-יודע-מה ואני הרמתי את הדגל המלחמה שוב, יורה את יריית הפתיחה הראשונה.
המשקעים מהעבר לא ייעלמו. להפך. הכנסתי עוד דלק ורעל שיזין את הרוע שהצטבר בין השניים.
"דווקא את?" הוא מנענע את ראשו, מאוכזב וכמעט נוחר בבוז. "שיהיה בהצלחה" הוסיף ביובש והתרחק.
אני מרגישה הבן-אדם הכי מגעיל בעולם.
רגשות האשמה מזדחלים ותופסים להם מקום כמו אבן כבדה על הלב, מעיקים ומכבידים.
"זה מי שהתכוונת לצאת איתו?" דניאל מגחך בבוז, "דין? באמת?"
"תשתוק" אני מגלגלת עיניים ורוצה להטביע אותו בחומצה – רק בשביל שהחיוך השמח לאיד יימחק לו מהפרצוף. הוא נהנה מכל מה שקרה כאן
"את יודעת, עשיתי לך טובה רצינית"
מה אתה אומר! רציתי לצעוק מספיק חזק בשביל שהשכנים יתעוררו.
"בטח אתה גם מצפה לתודה" עניתי בסרקזם.
"אני אסתפק בלהשאיר את זה מאוחר ולחזור למצב שהיינו מקודם" הוא מצמיד אותי אליו אבל הפעם זה מרגיש רכושני ומעלה לי בחילה. הידיים החמות שטיילו על גופי עכשיו צרבו כמו כוויות.
הנורה האדומה סוף-סוף מאותת לה.
"ביי דניאל" אני מתרחקת ממנו, כמעט ובורחת חזרה אל ארבעה קירות בטוחים – בית.

–

שעה וחצי אחר-כך אני מוצא את עצמי במסיבה,
עוד כמה שעות זה כבר לא יהיה אני. זה יהיה דניאל שיקום בבוקר עם הנגאובר מטורף, ערום לצד שתי בחורות בלונדיות שחולקות איתו מיטה.
כן, עוד סטוץ ועוד עבודה שחורה שהשארתי לדניאל המושלם לנקות אחריי. לא שבאמת אכפת לי.
נמאס לי מהתדמית של הפיצול אישיות המושלמת שלי. זה מעורר בי חלחלה.
"הי דניאל," אני מפעיל את המצלמת וידוא באייפון ומדליק סיגריה על הדרך "כרגע אני נמצא מחוץ למסיבה. אני יודע שאתה מחפש אחרי תרופה שתשתיק את הצד הלא רצוי שבך, שזה אני.
אבל החל מהרגע הזה אתה תפסיק לחפש ותפטר את הדוקטור המטורף שלך…אלא אם כן אתה רוצה לראות את המזכירה הכוסית שלך בצרות, מובן?"
אני שואף ונושף את העשן הסמיך, נזכר באיה ומגחך – המזכירה הכוסית והמשעשעת הייתה בשבילו יותר מקלף מנצח מול דניאל – היא הייתה אתגר שסקרן אותו.
הו, איה, את לא יודעת מה מחכה לך, חשב לעצמו בחיוך זומם.