משחק אסור- פרק 19 (ליז) פרק אחרון !

כשהגעתי לביתו של מייקל, אביו הכניס אותי לבית ואמר לי שהוא בחדרו. מייקל לא ידע שאני באה.
עליתי לקומה השנייה במעלה המדרגות וניגשתי לדלת חדרו של מייקל ודפקתי.
"מה?" נשמע קולו העמום של מייקל מבעד לדלת.
"זאת ליז…" קראתי חזרה.
שמעתי קולות צעדים ונפתחה הדלת; מייקל נראה פרוע שיער ומרושל. הוא נראה מופתע לראות אותי. "מה את עושה פה?" הוא שאל.
הוא זז הצידה מהדלת כדי לתת לי להיכנס; חדרו היה מבולגן, המיטה שלו היתה פרועה כשמחשב הנייד מונחת עליו פתוח, היו צלחות אוכל על השידה שלו והיו בגדים זרוקים על הרצפה.
"הייתי צריכה לראות אותך…" אמרתי כשהוא סגר אחריי את הדלת.
"מצטער על הבלגן," הוא מלמל ומיד ניגש לקחת את מחשב הנייד מהמיטה כדי לתת לי להתיישב בו.
"זה בסדר…" חייכתי קלות והתיישבתי. מייקל סגר את המחשב והניח אותו על השולחן שהיה בפינה וניגש כדי להתיישב לידי; הוא נישק אותי ברכות כשהתיישב.
"מה קורה?" הוא שאל, מעט מסוקרן. פניו היו כול כך תמימות וטובות לב שכמעט התכווצתי במקומי כשחשבתי על מה שבאתי לספר לו. "הכול בסדר?" הוא שאל והניח את ידו על הירך שלי.
"לא…" עניתי והסטתי ממנו את פניי. לא הצלחתי להסתכל עליו.
היתה שתיקה ארוכה בינינו כשניסיתי לאזור אומץ כדי לספר לו מה קרה ביני לבין ניק; לא רציתי לפגוע בו, אבל לא היתה לי ברירה. הלב שלי התחיל לפעום במהירות והרגשתי את הבטן שלי מתהפכת שוב ושוב. הרגשתי בחילה.
"ליז, את מפחידה אותי-" מייקל אמר.
"בגדתי בך-" פלטתי מבלי להביט בו. לא רציתי שיגיד מילה נוספת מבלי שיידע מה עשיתי לו; כול דבר שהוא אמר גרם לי להרגיש גרוע יותר…
מייקל שתק. הוא הסיר בתנועה איטית את היד שלו מהירך שלי.
הרמתי אליו את עיניי; הוא הביט בי בעיניים שלא הצלחתי להבין מה הן הביעו.
"מייקל?" אמרתי בקול חלוש כשהוא המשיך לשתוק.
"עם ניק?" הוא שאל בקול חסר רגש והבחנתי שגופו נרתע ממני.
הנהנתי ושוב השפלתי את הפנים שלי.
"שכבת איתו?" הוא שאל.
"כן…" עניתי בשקט ונעצתי את מבטי ברצפה, לא היה לי אומץ להביט בו. "זה קרה רק פעם אחת" הוספתי.
הוא שתק.
"אני כול כך מצטערת…" הדמעות הציפו את עיניי והרמתי את פניי להביט בו. ידעתי שאני לא אמורה לבכות; זאת אני שפגעתי בו, לא היה לי שום זכות לבכות ולהיראות כקורבן במצב הזה.
בנים בטח שונאים את זה כשבנות בוכות בנוכחותם ועוד במצבים כמו אלה…
מייקל קם והתרחק ממני; הוא תפס בראשו בידיו וגבו היה מופנה אליי. הוא לא אמר דבר.
"אני שונאת שעשיתי לך את זה…" אמרתי לו וקמתי כדי לגשת אליו. "אני שונאת שאני פוגעת בך".
מייקל נשען על הקיר בידיו ולא הביט בי.
"לי ולניק יש פשוט היסטוריה כול כך ארוכה ביחד," לא יכולתי להפסיק לדבר. "הוא היה החבר הכי טוב שלי מגיל 9, וכשהוא איתי, אני לא-"
מייקל חבט באגרופו בקיר וקפצתי בבהלה.
"מייקל-"
"אז מה אני הייתי בשבילך?" הוא שאל בקול מריר. "רק מישהו להעביר איתו את הזמן עד שהוא יחזור הביתה?"
"לא, מה פתאום!" אמרתי מיד.
"מישהו שיגן עלייך מפני אנשים כמו קנדל וג'ורג' עד שניק המהולל יחזור?" מייקל הסתובב להביט בי. פני נראו כועסות ועיניו אדומות מעט. הוא בכה.
"אל תגיד ככה," אמרתי לו והתחלתי לבכות ללא רצון. "אני אוהבת אותך-"
"תפסיקי, ליז," מייקל קטע אותי בעצבנות. "אל תעשי את זה עכשיו…"
הדמעות שלי לא הפסיקו לרדת, ניסיתי לנשום נשימה עמוקה כדי להפסיק. לא רציתי להכעיס עוד יותר את מייקל.
הוא עקף אותי והתרחק ממני לכיוון המיטה בצעדים עצבניים.
"אני כול כך מצטערת…" אמרתי שוב. "אני כול כך מצטערת," מלמלתי עוד הפעם, אולי יותר לעצמי מאשר אליו. לא ידעתי מה להגיד, לא ידעתי אם יש משהו להגיד במצב כזה.
מייקל התיישב חזרה במיטה ונשען על ברכיו בידיו והרכין את ראשו ביניהם.
עמדתי במקומי מבלי לזוז. ידעתי שהוא לא רוצה אותי קרובה אליו.
"את מאוהבת בו?" הוא שאל לאחר רגע ארוך של דממה.
לא היה טעם לשקר, וגם לא רציתי לעשות זאת.
"כן…" עניתי. מייקל צחקק במרירות וחפן את פניו בכפות ידיו.
ידעתי שהוא רוצה שאעזוב אותו לבד אבל הוא היה מנומס מדי כדי להגיד זאת. ניגשתי למיטה והוצאתי את הצמיד שקנה לי וענדתי אותה בידי, ושמתי אותה בעדינות לידו. הלכתי לדלת ופתחתי אותה; הסתובבתי בפעם האחרונה למייקל והוא סוף סוף הביט בי חזרה.
"אני באמת מצטערת…" אמרתי לו בשקט ויצאתי מהחדר, עוזבת אותו מאחוריי…

הימים חלפו כשניק התאושש בבית. לא סיפרתי לו עדיין שנפרדתי ממייקל כי לא הרגשתי שזה הזמן הנכון. הוא התחיל להרגיש הרבה יותר טוב לאחר כמה ימים; ג'יי וברודי באו לבקר אותו ושלושתם בילו יחד בחדרו כול הלילה ביום רביעי. ג'וליה המשיכה לטפל בניק באדיקות ואני המשכתי לשמור מרחק סביר ממנו. ניק לא שאל אותי על מייקל וגם לא ניסה לדבר איתי על מה שקרה בשדה בלילה שעשינו בו תאונה.
המכונית של ג'וליה חזרה הביתה מהמוסך כמו חדשה לאחר שבועיים. הם לא כעסו עלינו יותר מדי בגלל התאונה לאחר שניק התעקש שאי אפשר היה למנוע את התאונה בגלל הכלב שהתפרץ לכביש.
מייקל לא יצר איתי קשר מאז אותו יום. ראיתי אותו נוהג במכונית לאחר שבוע אבל הוא לא הביט לעברי והרגשתי שהוא מתעלם ממני בכוונה. זה היה לגיטימי.
הרגשתי רע בנוגע למה שעשיתי לו אבל לא התחרטתי על כך שנפרדתי ממנו. זאת היתה ההחלטה הנכונה בשבילי.
לאחר שלושה שבועות, התנדבתי להסיע את ניק לבית החולים כדי שיסירו לו את התחבושת מהיד הסדוקה שלו. ניק נראה הרבה יותר טוב כעת; הפצעים בפניו החלימו כמעט לגמרי, חוץ מהחתכים העמוקים שעדיין נשארו כצלקות, והפנס בעין כבר היתה ירקרקה וצהבהבה. בבית החולים הסירו לו את התחבושת מהיד ושאלו אותו אם הצלעות עדיין כואבות כשהוא נושם. עזבנו לאחר כמעט שעה.
בדרך חזרה מבית החולים, עצרתי באחד הפארקים בעיירה וחניתי בחלק מבודד של הפארק.
"מה אנחנו עושים פה?" ניק שאל כשעצרתי. זה היה דמדומי הערב והעיירה היתה די ריקה; היה מין שקט ורוגע באוויר, וקרני השמש השוקעת האירו חלושות את השמיים הורודים.
כיביתי את המנוע ויצאתי מהמכונית מבלי לענות לו. שמעתי אותו יוצא בעקבותיי וניגשתי אל קדמת המכונית ונשענתי על מכסה המנוע. ניק ניגש אליי.
"היד שלי נראית קטנה וכחושה…" הוא בחן את הזרוע הימנית שעכשיו היתה עירומה מהתחבושת.
"רוצה סוכרייה?" הושטתי לו סוכרייה אדומה בצורת לב שהוצאתי מהכיס שלי. "פילחתי אותן מהמשרד של הרופא…" חייכתי ופתחתי את הסוכרייה שאני החזקתי.
"סוכרייה בצורת לב," הוא הסתכל על הסוכרייה. "מאוד גברי…" הוא מלמל והסיר את העטיפה שלו ושם אותה בפיו.
התיישבתי על מכסה המנוע וניק עשה כמוני. השמיים הורודים נראו מדהים כשעננים דקים וארוכים כיסו את קרני השמש השוקעת ונתנו לזוהר הורוד לעטוף אותן. אהבתי את השעה הזאת של היום.
"עד עכשיו לא שאלת אותי על מייקל…" אמרתי לניק והבטתי בו. "למה?" שאלתי.
ניק הניח את הברך שלו על המכסה ונשען עליו. "הנחתי שאתם עדיין ביחד," הוא משך בכתפו והסתכל על השמיים ולא עליי. "ואולי אין לי זכות להגיד כלום בקשר לזה…"
"מה זאת אומרת?" לא הבנתי.
"אני התרחקתי ממך בשנה האחרונה," הוא ענה והביט בי. "שמרתי מרחק והשארתי אותך לבד…זה טבעי שמצאת חבר ואולי אין לי זכות לחזור עכשיו ולהיכנס ביניכם."
"למה לא יצרת איתי קשר כשהיית בסן דייגו?" שאלתי אותו. "יכולת להתקשר אליי, ולחזור לחגים הביתה…"
"חשבתי שזה יהיה לטובה…" הוא אמר. "בשביל שנינו. חשבתי שהרגשות ייעלמו עם הזמן-" הוא צחק קלות. היה משהו עגום בצחוק שלו.
לא אמרתי כלום.
"אבל כשחזרתי הביתה וראיתי אותך," הוא הסתכל עליי. "הבנתי ששום דבר לא השתנה. את פה-" הוא שם את היד שלו על החזה. "את בתוך הדם שלי…את בכול מקום בגוף שלי…"
חייכתי. שמתי את היד שלי על הלחי שלו; העברתי את אצבעותיי על הפצע בגבה שלו שהתחילה להחלים, והעברתי אותן בשיער הבהיר שלו שהיה פרוע. ניק נעץ בי את עיניו הכהות ולא זז.
"נפרדתי ממייקל לפני כמה שבועות…" אמרתי לו בשקט. "סיפרתי לו מה שקרה."
ניק הביט בי מבלי להגיב. אצבעותיי ירדו אל צווארו ואז על החזה שלו.
"זה תמיד היית אתה…" אמרתי לו, מחזירה לו מבט. "זה תמיד יהיה אתה…" הוספתי בחיוך קטן.
עיניו של ניק בחנו אותי והרגשתי את ידיו על מותניי לפתע; הוא רכן אליי ונשק לי ברכות.
"את הבחורה שלי, ליז ברנדון." הוא מלמל אליי, פניו צמודים לשלי. הרגשתי את הבל פיו על פניי וחייכתי שוב.
"אני אוהבת אותך, ניק אוונס." אמרתי לו ונישקתי לו שוב; שפתיי ליטפו את שלו ברכות והרגשתי את העור שלו תחת ידיי.
אולי זה היה תמים מצידנו לחשוב שאנחנו יכולים להיות מאוהבים ולהתקדם לעתיד ורוד, אולי זה היה נאיבי ומטופש לחשוב שאנשים יקבלו את הקשר בינינו, אבל האם זה משנה? האם זה אי פעם שינה?
האהבה היא כעשן העשוי מאדים של אנחות. כאשר היא טהורה, האש מפעפעת בעיני האוהבים. כאשר היא כעוסה, הים מוזן מדמעות האוהבים. ומה היא עוד? הטירוף הכי מוסתר, מרירות חונקת ומתיקות שנשמרת.*