פרק 19 – לא הטיפוס הכועס

"מה אנחנו עושים פה?"
"את בוטחת בי?"
וכנראה שחשבתי על זה יותר מידי, כי הוא כבר השלים "אני כן סומך עלייך."
"אני רק מתעניינת."
"את מכירה את הפתגם על החתול, וזה שהוא היה סקרן?"
"אני יותר טיפוס של כלבים.."
"סבלנות."
"הוצאת אותי מהבסיס באמצע היום. זה אסור. מצטערת שאני דואגת."
"אין לך מה לדאוג. את איתי."
עבר שבוע מאז שאורי בא לבסיס. אבל שבוע פה זה חודש במונחים של בית. להגיד שסמכתי עליו? ראיתי יותר מידי סרטוני אזהרה על חטיפות של חיילים. שמעתי על יותר מידי סיפורים של מתחזים. זה לא היה עניין לצחוק עליו. זה היה מסוכן ואני הייתי פחדנית. אז בזמן שהוא נהג, אני חישבתי מה היד החזקה שלי, ואיפה אני בדיוק אפגע באנשים שיבואו לקראתי.
הייתי צריכה לקחת את הגז המדמיע.
אני לא היסטרית. זה היה פחד לגיטימי.
אבל אני רק מתפללת שהתמונה שיציגו בחדשות, תהיה אחת מהטובות שלי.

"הגענו."
וכשאני מסובבת את הראש אני רואה את הפלאפל שתמיד היינו עוצרים בו כשהיינו יוצאים לנסיעות חוץ.
"פלאפל?"
"אני רעב."
"זו ההפתעה שלי?"
"לא. אני רעב. מי שאוכל לבד,"
"אתה חזק בפתגמים היום."
"אני באמת לא רוצה למות לבד." הוא יצא מהרכב, ואחרי שיצאתי גם אני, הוא נעל אותו.
"אני חייבת להבהיר פה משהו."
"כן?"
"כולם מתים לבד, אם תמות ביחד עם מישהו, סביר להניח שזה לא יהיה באותו היום כששניכם זקנים, ואז סתם אתה מת בדרך לא טבעית, לפני הזמן."
"תודה על ההסבר." הוא גיחח. "את מצחיקה אותי."
נכנסתי דרך הדלת שהוא השאיר פתוחה אחריו.
"לא הבדיחות שלך- הן גרועות."
"תודה." חיקיתי אותו ונשענתי גם על הדלפק.
"המהות שלך מצחיקה אותי."
"שוב תודה."
"זו מחמאה ממני."
"הפסקתי לנסות להבין את המחמאות שלך." צמצמתי את עיניי לתפריט שהיה תלוי מעל המוכר. לא הסתובבתי עם משקפיים, אבל בלילה הייתי צריכה צריכה אותם. התייאשתי מלגרום לעצמי לכאב מיותר ורק אז נזכרתי שאין הרבה בחירה. זה פלאפל.
אורי הזמין לעצמו מנה ווידא שזה בסדר מצידי, והזמין גם לי. ולפני שהספקתי להוציא כסף הוא שילם על שנינו. "אני מזמין."
וידעתי שמיותר להתווכח. ושנאתי את אלה שמתווכחים על זה. זה היה ברור שאני פשוט אשלם פעם הבאה.
דקה אחרי וכבר ישבנו בשולחן בחוץ.
"אתה חייב לאהוב את התפקיד שלך." אמרתי אחרי שסיימתי את הביס. "יש לך רכב משלך בבסיס."
"כן." הוא חייך, חיוך מלא גאווה. "יש לי הרבה כוח."
"אתה נהג."
"של מישהו חשוב. של מישהו שלוקח אפטרים. את צריכה להגיד לו תודה כי את אוכלת אוכל טוב עכשיו בזכותו."
"אני אשלח לו מייל."
"תזכירי אותי במייל?"
"ברור."
הוא הרים גבה, מבקש ממני להמשיך את השיחה ההיפותטית. "אני אכתוב לו שהוא זכה בשניה שהגעת לבסיס."
"את האמת.." הוא סיים ביס משלו, "הוא הביא אותי לפה."
"פרוטקציות?" חייכתי חצי חיוך, מתגרה.
"אפשר לקרוא לזה ככה. הוא גר באזור שלי והוא היה צריך נהג. הוא מכיר את ההורים שלי, ואני הייתי חייב שינוי אווירה. אני לא יכול להיות יותר מידי זמן במקום אחד." וכשהוא אמר את זה יכולתי להיזכר בו כמה פעמים מתנהג בהיפר-אקטיביות, מנענע את הרגל כשסתם ישבנו או מתהלך-רץ כשכולם יושבים על הספסל.

"אז מה הסיפור שלך?"
"אין לי שום סיפור."
"חייב להיות לך סיפור."
"תגדיר סיפור."
"איך הגעת לפה?"
"מאז הגיוס."
"רצית להגיע לפה?"
"דיי נחמד פה. לא ידעתי מה המקום הזה. אבל אמרו לנו, לי ולבר, שנהיה יחד, אז זה לא שינה לי הרבה. אפשר להסתדר בכל מקום."
"את צודקת." הוא הרים את הקולה שלו. "ומה המשך הסיפור?"
"החיים שלי לא מיוחדים כל כך."
"את חייבת להיות מיוחדת. לא סתם את פה עכשיו."
"אה, אז אני נבחרתי למעמד הזה?"
"בעיקרון, כן."
הספקתי להכיר את סגנון הדיבור שלו. ידעתי שהוא צוחק, תוך כדי שהוא רציני. הוא אהב את עצמו. טוב, הוא היה מודע לעצמו. וזה היה יכול להיות חמוד וזה היה יכול להיות מעצבן. יכול להיות שגברים אחרים היו יכולים למצוא את זה מעצבן, אבל אותי זה הצחיק.
"הייתה לי הרבה תחרות?"
"יש תחרות. כן." הוא הנהן בראשו. "אבל היא לא קשה."
לקחתי עוד ביס, תירוץ לשתוק.
"נבהלת." הוא לא שאל.
צחוק לחוץ יצא ממני. "לא, פשוט, רק עכשיו יצאתי מקשר."
הוא הרים את ידיו כמתגונן. "לא הצעתי כלום. אנחנו ידידים, לא?"
"נכון."
"יש הרבה תחרות גם על להיות ידידה שלי."
"אתה אוהב את עצמך, כל כך."
"זה גם נכון. זה רע?"
"אם אין אני מי לי, מי לי, לא?"
"הופה, פתגם."
"אתה כבר משפיע עליי."
"טוב מאוד."

אז הוא לא התכוון לחטוף אותי. הוא לקח אותי לאחד הערבים הכי משוחררים שהיו לי בחודש האחרון. ושינוי האווירה הזה היה כיף, מרענן.
אבל ניחמתי את עצמי, שאם הוא היה חוטף, סך הכל הייתי ממש בסדר. יד ימין שלי הייתה מוכנה.

__________

התהלכתי, הלוך וחזור, עושה סיבובים. אם לא הייתי מתעוררת כל חצי דקה, הייתי מגיעה לחלק השני של הבסיס. רון התקשרה אליי. היא הייתה בשמירה ואני לא נרדמתי והיה כבר 3. אני סיפרתי לה על מה שקרה באותו היום, על זה שאורי לקח אותי לאכול. היא הייתה נגד הסיפור עם אורי. היא אמרה שזה מוקדם מידי בשבילי בכדי להיכנס למשהו חדש, ואפילו אם אני לא רואה את זה ככה, יכול להיות שהוא כן רואה את זה ככה והוא עלול להיפגע.
חבל שהיא לא ראתה אותו, ואז הייתה מבינה שכאב זה לא חלק ממכסת הרגשות שלו.
ואז היא התייעצה איתי על מסיבת יום הולדת של חברה שמתקיימת באותו הזמן של חינה שהיא לא רוצה ללכת אליה, ואני ניסיתי למצוא בשבילה הסדר הגיוני.
"אבל היא הודיעה לי על החינה לפני, מבחינתה היא המחויבות הקודמת."
"ועד כמה היא תשים לב אם לא תבואי?"
"היא בת דודה שלי."
"רחוקה."
"היא תשים לב." היא נאנחה. "אולי אני אהיה חולה."
"אבל את רוצה ללכת ליום ההולדת."
"כן, אבל.."
"טוב את שוללת כל אפשרות שלי."
"אני מצטערת. אני באמת לא יודעת מה לעשות."

"שיט."
"מה קרה?" היא נלחצה בשבילי.
"דור," אמרתי כשהסתרתי את הפה שלי עם היד לרגע, למקרה שיש לו ראיית לילה מטורפת למרחקים והוא יצליח לראות שאני אומרת את השם שלו. "הוא בדרך לפה."
"משעמם לו? 3 בלילה. איפה את?"
"מאחורי המגורים שלי, והוא בריצה והוא מאט לכיווני." אמרתי כשהייתי הפעם עם הגב אליו.
"טוב, את לא בורחת."
"לא, לא אכפת לי ממנו." ניסיתי להאמין שאם אגיד את זה מספיק פעמים אני אשכנע את עצמי.
הוא התקרב אליי מספיק כדי לשמוע אותי כבר, והוסיף פרצוף מלא בשאלה, אם זה בסדר שהוא עומד פה בכלל.
"נדבר אחר כך, טוב?"
"את מנתקת לי בשבילו?" שיחקה נפגעת.
"כן."
"אוקיי, אוקיי, נדבר."

"זה בסדר ש.."
"יש לך זכות לעצור איפה שתרצה." נוקשה מידי. את לא צריכה להתעצבן עליו. תזכרי מה רועי אמר. הוא לא שווה את זה. חיכיתי שהוא ישבור את השתיקה.
"אממ.." הוא גמגם, ולא יכולתי לסבול את חוסר הנוחות הזה, אז הצלתי אותו והתחלתי אני,
"הכל בסדר?"
הוא חייך אליי, את חיוך מספר 4, הזה שאין לו הבעה יותר טובה ללבוש אז הוא בוחר בחיוך.
"כן, אני.. פשוט.."
"מה?" ורק אחרי שהקול יצא ממני הרגשתי שאני מחייכת גם.
"את מחייכת."
"עצרת פה כי אני מחייכת?"
"עצרתי פה כי את לא כועסת עליי."
יצא ממני צחוק. "וזו בעיה?"
"היית אמורה כבר לכעוס עליי."
"אני לא הטיפוס הכועס."
הוא רצה להגיד משהו, ואז בחר לשתוק.

"אני מפריע לך-" הוא הצביע על מאחוריי, כאילו יש לי מקום דחוף יותר ללכת אליו.
"לא."
הוא היה מופתע שלא התחמקתי ממנו, אחרי ההזדמנות הברורה שהוא הציב בפניי.
"באת להגיד לי משהו, לא?"
"לא ממש, רק רציתי לדעת-"
"שאני בסדר?" צחקתי שוב, "שאלת את זה כבר."
הוא הנהן.
"אתה יודע," הוא הרים את הראש במהרה, "בהתחלה היה אכפת לי למה עשית את זה." שילבתי ידיים, מחבקת את עצמי.
"אבל אז הבנתי שאם עשית את זה, אז אתה אידיוט, וכנראה שזו החלטה חכמה."
הוא נשך את שפתו התחתונה.
"חכמה בשבילי." הוספתי.
"אני באמת אידיוט." הוא התקרב אליי יותר.
"ובגלל זה אפילו לא אכפת לי למה עשית את זה. זה נגמר ושנינו צריכים להבין את זה. ואם אנחנו נפגשים אז זה בסדר, כי אנחנו בוגרים, אנחנו יכולים להיות מקצועיים."
"נכון-"
"ואני בסדר. זה שאתה שואל אותי כל חמש דקות לא משנה כלום, רק מראה שאתה בטוח בעצמך כל כך ומשוכנע שזה שזרקת אותי ריסק את כל עולמי."
"אני לא- זו לא הכוונה שלי."
"אוקיי, אז תפסיק, הנה, אני מודיעה, אני בסדר."
"כן, אני רואה."
"יופי, אז סגרנו את זה?"
"כן."
"רוצה ללחוץ ידיים?"
בתגובה הוא גלגל את עיניו, ועצר את עצמו מלהיאנח ולהגיד 'דן..' כמו בכל פעם.
"בחירה שלך." התהלכתי בחזרה למגורים, "אנשים מחמיאים לי על לחיצות הידיים שלי."
שמעתי שהוא המשיך לרוץ כשהייתי עם הגב אליו.

רועי אמר לי שכל דבר קורה מסיבה מסוימת. אולי הפעם הסיבה היא שדור אידיוט.